שנת 1972 בספרים

במדור הראשון של אלכסנדר סולז'ניצין מיירט ישירות את התקווה ומחייה אותה מחדש כמו עשב רענן ובכל זאת, העלילה נדמית כירידה מודעת אל מעגל ביניים עדיין מחוץ לתופת אלא אל הפרוזדור האפור, הקר שבו נשמרים ה-״נבחרים״. הרגשתי חלק מהוויה של בית הכלא הסובייטי. יש כאן הדהוד ללימבו של דנטה רק שמתכנן המדורים היה השטן בעצמו ולא האל או בנו. כאן, לא התופת הבוערת, אלא הלימבו, אותו מקום שבו התודעה צלולה דיה כדי להבין את גורלה, אך כבולה מכדי לשנותו. יש גם רצון לשמר בלימבו החדיש את תושביו שכן בניגוד לחברי הלימבו מתוך כבוד של דנטה, כאן מדובר בחבורה יצרנית.

הספר הזה אולי כתוב כרומן קלאסי ומסוגנן קצת ככזה אך הוא היה נשמע לי יותר כמארג צפוף של תודעות, מעין מקהלה פוליפונית שבה כל קול נושא עמו ביוגרפיה שלמה, לעיתים במשיכות מכחול עבות מדי. סולז'ניצין כמעט ואינו מוותר לאף דמות: הוא מעניק לה עבר, זיכרון, תשוקה, ולעיתים גם שברון לב שלם. כך נוצרת תחושה של אוסף סיפורי חיים קצרים, מעין הקומדיה הלימבואית בתוכה שזורים אפיזודות אנושיות המתלכדות בתוך מרחב סגור אחד: כלא שהוא פרדוקס, מקום של ״מועדפים״, אך כזה שהעדיפות בו היא רק צורה מעודנת יותר של כליאה והשבי כמו שבי, הוא שבי.

בתוך הריבוי הזה מתגלה עצב עמוק במיוחד, ההכרה ביכולת לשחק בהכרה של בני אדם בלי סוף ובחסות חוקים שניבנו אך ורק לשרת מטרה נעלה אחת והאדם? ממש כמו הפר בחצר בית השחיטה מטרתו = בשר.
זהו אולי, אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי בחיי דווקא משום שסולז׳ניצין מתעקש על אנושיות בתוך תנאים שמבקשים לשלול אותה. חשתי כאב, געגוע לאנושות שיכולה הייתה להיות ולעולם כנראה לא תהיה. הסתבר לי כי האהבה איננה רק בין בני אדם, אלא בין אדם לבין אפשרות החיים שנלקחה ממנו, הערגה הזו היא לא בגדר אפשרות עבור אותם מליוני אסירים שהיו בימי החשכה הסובייטית אלא היא בגדר מיתוס פילוסופי קודר. אתה לא תטבע בים, אתה תטבע בשלולית.

ההישג הגדול של סולז'ניצין הוא בכך שהוא מסרב לדיכוטומיה נוחה. המדינה איננה רק מכונה שטנית אלא שהיא גם מנגנון הישרדות. המנגנונים הצליחו במשימתם, האדם הפך מהיות הכלב, ידידו הטוב של האדם לזאב טורף ונטרף. בני האדם אינם רק הקורבנות אלא גם הסוהרים, הפקידים, אנשי המערכת. כולם לכודים באותו מבנה קיומי בו הבחירה מצטמצמת למינימום, והאחריות נמרחת על פני ההכרח. יש כאן כמעט תובנה הובסיאנית (תומאס הובס) מעוותת: האדם לאדם זאב, אך לא מתוך טבעו בלבד אלא מעיוות לשם מטרות נעלות שהן עיוות ההוויה האנושית ומתוך תנאים היסטוריים שמכריחים אותו לכך.

ובכל זאת, בתוך כל זה, יש תחושת איזון מדויקת. סולז'ניצין יודע למנן פילוסופיה לצד עלילה, אהבה לצד אידיאולוגיה, זיכרון לצד הווה קפוא. רק דבר אחד כמעט מכריע את הקריאה והוא ריבוי הדמויות. מצד אחד אין דמויות מיותרות אך מצד שני השפע עצמו נעשה לעומס; כאילו הסופר מבקש להעניק צדק לכל נשמה, אך בכך מסכן את היכולת של הקורא לשאת את כולן.
גם התרגום אינו חף מפגמים ויש לא מעט רגעי תרגום מביכים. יש רגעים שבהם ניכרות חריקות גסות, כאילו הרקמה העדינה של הסגנון המקורי נפרמת מעט. ובכל זאת, כוחו של הטקסט גובר על הפגמים הללו.

בסופו של דבר, ״במדור הראשון״ הוא יצירה שמבקשת יותר מהקורא מסתם הזדהות, זהו ספר היסטורי פיקטיבי ואמיתי כאנסמבל מטריד ומצלק. ההכרה בכך שהגבול בין חירות לכלא איננו רק פיזי, אלא בעיקר מוסרי, היסטורי ותודעתי. זהו ספר שמרחיב את ההבנה לא רק של יוצאי ברית המועצות, אלא של האדם באשר הוא כאשר התנאים סוגרים עליו, וכאשר הוא נדרש לבחור, גם אם הבחירה עצמה כבר נגזלה ממנו.

ציון של 9 מתוך 10 נדמה הולם: יצירה אדירה, כמעט שלמה, שדווקא בשבריה הקטנים מתגלה אנושיותה.
אמליץ לקרוא אותו אם אתם בעניין היסטוריה מטרידה וחותכת, מטרידה ובעלת תקווה ושבר.

המלך ליר אשר בתחילת העלילה, לא ברור וקשה להבין אם הוא סובל משיטיון/בלבול רציני/פרנויה/חרדה/שילוב של כמה מהדברים הנ"ל או ובנוסף דברים אחרים,
או שהוא סתם איש נרגן, ותמים.
כחלק מתהליך חלוקת הירושה בין בנותיו: הוא שואל עד כמה בנותיו אוהבות אותו (אלכס חולה אהבה).
כאשר 2 מהן עונות בליקוקים העמדת פנים וצביעות, והשלישית עונה בכנות.
ל2 בנותיו הלקקניות הוא מעניק את הירושה שזה רוב רכושו.
ואילו את קורדליה השלישית הוא שונא ומגרש.
אגב כנדומני שהספר של סרן קירקגור מכתבים לקורדליה, כלומר שמו קשור לשמה של ביתו השלישית של המלך ליר קורדליה.
בהמשך המחזה ליר מאבד את שפיותו.
בכל מקרה עלילה מותחת רוויה בתככים ומזימות.
וכמה קללות עסיסיות וואו, מי היה מאמין שבכיר המחזאים האנגלים סמלה של אנגליה, אומה שנחשבת כל כך מנומסת, יטיל קללות כל כך חזקות עוצמתיות
שנראה שעוד מעט הוא קורע אותי מתוך הדף...
כמה דרמה מאמא מיה! נשים נשים שק של נחשים!
מעניין ששייקספיר בצורה בולטת במחזה שם את דמויות הנשים בצורה שלילית ורעה כל כך, זכור לי גם ממקבת וגם מהמלט.
אולי מעבר להיותו מחזאי בחסד עליון הוא גם פסיכולוג או פסיכואנליטקאי....
ואיזו אווירה קודרת...
איזו שפה גבוהה איזה תרגום עשיר ומאתגר של אברהם שלונסקי, צריך להיות עם מילון צמוד.
קראתי את מקבת >>> ואחר כך את יוליוס קיסר וראיתי שיוליוס קיסר טוב יותר>>>
ואחר כך את המלט ומצאתי שהמלט טוב יותר>>> ועכשיו סיימתי עם המלך ליר והוא גובר על כל אלו.
מצוין
יצירת מופת!

למרות שאני עדיין לא בת 30 ולמרות שלא קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים (כמובן יחסית לקוראים של סימניה) אני מרשה לעצמי לקבוע כל מיני עובדות בנושא ספרים וסופרים. למשל שהספר הזה של גבריאל מרקס הוא יצירת מופת. לא רק שהוא ריתק והסעיר לי את הדמיון הוא גם נתן חווית קריאה שקשה לתאר במילים. וזה לא שהיה לי פשוט. ההתחלה הייתה מתסכלת עם כל השמות האלה שחוזרים על עצמם, ועיקמתי את הפרצוף בכעס כשנאלצתי לחזור אחורה לדף אילן היוחסין, ואז הספר נפתח לי וזרמתי עם הקריאה בהנאה גדולה ובעניין רב.
הסיפור המופלא של משפחת בואנדיה בעיירה מקונדו עורר לי את הדמיון כמו שהרבה מאוד ספרים קודם לכן לא הצליחו לעשות וזאת למרות שזאת הייתה המטרה שלהם (כן אני פונה אלייך גברת ג'.ק. רולינג), גם החיבור הזה בין מציאות החיים היומיומית הקשה לבין אירועים מופלאים שנכנסים לתוכה בטבעיות (כן אני יודעת, ריאליזם מאגי) העיפו לי את השכל. הדמויות בספר הזה מורכבות יותר ממה שנראה ממבט ראשון, כל אחת מהן עם הסיפור האישי שלה, המאבקים, התקווה והחלומות. מרקס הצליח להעניק לכל דמות מורכבות ייחודית וכך גרם לי להזדהות עם רובן ולחוש את כאבן ושמחתן. גם הכתיבה שלו שעשירה בכל מיני דימויים יפים גורמת למקונדו להיות מקום שאפשר להאמין שבאמת היה קיים איפשהו בקולומביה.
מאה שנים של בדידות הוא לא סתם ספר - בשבילי הוא כמו מסע לתוך עולמות מופלאים מלאים באהבה, כאב, אכזבה ותקווה. זהו ספר שגרם לי להרהר על המקום שלי בעולם ועל קשרים בין אנשים. כולנו בעצם לבד במקום הצפוף הזה. אז אם לא הבנתם עד עכשיו יש כאן חתיכת המלצה. זה ללא ספק אחד הספרים טובים שקראתי בחיי, ואני בטוחה שאחזור אליו שוב לעוד קריאה, ואולי בביקורת הבאה אתייחס למשפט הראשון והמפורסם שהבטחתי להתעלם ממנו, רק כי כולם עשו את זה לפני.

מאה שנים של בדידות הוא ספר שנראה כמו אגדה, אבל כואב כמו חיים אמיתיים.
כל דור חוזר על השגיאות של הקודם, עד שהבדידות נהיית כמו ירושה.
קשה, יפהפה, מתיש, מהפנט – כמו חלום שאתה לא בטוח אם אתה רוצה להתעורר ממנו או להישאר בו עוד קצת.

ה26.2, יום רביעי, יצאתי להסתובב בשכונת פלורנטין בה אני גר. לא רחוק משדרות וושינגטון, שם אני משחק שחמט כמעט כל יום, וצמוד לבית קפה קטן, נמצאת חנות ספרים. עיינתי במבחר הספרים המרשים עד שמצאתי כמה ראויים שכדאי לרכוש. שילמתי ולפני שיצאתי מהחנות נזכרתי לשאול, "תגיד, יש לכם ספרי שחמט?". בדיקה קצרה במחשב העלתה חמישה ספרים. הוא החל להקריא את שמות הזוכים וכשהגיע לספר הרביעי עצרתי אותו, "זה!" קראתי בהתרגשות. "ספאסקי-פישר!, בבקשה."

פישר נולד בשיקאגו ב9 מרס 1943. גאון כולם קראו לו, שהרי כבר ב1958 זכה בתואר רב-אומן והיה לשחקן הצעיר בהיסטוריה שעשה זאת. גאון אבל גם משוגע גדול. זאב בודד. פישר לא אהב אף אחד, לא בטוח שאהב את עצמו, אבל בהחלט חשב את עצמו, אולי היחידה שאהב היא המלכה, המלכה לא תאכזב אותו ואף מכתירה אותו כמלך של קיסרות רחבה החובקת בסהכ 64 משבצות בשחור-לבן. פישר אהב כסף וברגע שהרוויח ממנו התחיל להתלבש יפה, לתחרויות הגיע לבוש בחליפות. יש שיגידו שחמדנות הכסף היא בריחה מהעבר העגום שלו. יש שיגידו שהתנזר מנשים בגלל דמותה השתלטנית של אמו, ואביו לא היה בתמונה. פישר היה יהודי אבל גם אנטישמי. הוא חשד שכל גוף ממשלתי כזה או אחר מחפש אותו ורודף אחריו, היה בטוח שהרוסים ינסו להרוג אותו. היה שוביניסט לא קטן ומרדן גדול, לא מוכן להשתעבד לאף אחד, אפילו לתחרויות היה מאחר. היה יושב לילות שלמים ומשחק את משחק המלכים עד אור הבוקר וכשהשחר מפציע וקרני השמש חודרות ועיניים נפקחות אז פישר נרדם. הוא לא עישן ולא שתה אלכוהול, היה אכלן גדול. זו דרכו הייחודית של גאון שאינו מכיר באורח חיים רגיל של בני תמותה. פישר היה הראשון לנצח את הרוסים. האימפריה הגדולה, שראתה במשחק השחמט נכס לאומי, הפסידה אחרי 24 שנים. העולם כולו היה עד לרגע היסטורי: קם שחקן חדש, אולי הגדול בהיסטוריה, והדיח את הסובייטים. עבור פישר הנקמה היתה מתוקה בהחלט, הוא תיעב את הסובייטים על כך שהפכו את המשחק לממסד.

היום ה28.2.25 יום הולדת של בת זוגתי ויום פטירתו של בוריס ספאסקי והוא בן 88.
ספאסקי גם הוא עבר ילדות עשוקה וקשה. בהיותו בן ארבע הגרמנים כבר דפקו על שערי לנינגרד, עירו. הרוסים פינו את העיר מנשים וילדים. חמש שנים עברו עליו בגלות. כמו פישר גם ספאסקי היה רחוק מאביו, וכמו פישר גם ברח מן המציאות הקשה אל משחק המלכים. ספאסקי מעשן כמו קטר, הוא אוהב לשתות. הוא תמיד מחייך ויש לו חוש הומור גדול. נאמר עליו שהיה מאיר כל חדר שהיה נכנס אליו. אהב נשים, אהב שחמט. איש שיחה היה, נלהב. בשונה מפישר התעניין בנושאים ותחומים רבים. היה אלוף ברית המועצות מספר פעמים, אלוף עולם מ69 ועד 72 כשהפסיד לפישר, על אף שניצח את שני הקרבות הראשונים, המשיך והפסיד את המלחמה. מצחיק שאת ספאסקי זוכרים כיום כאחד שהפסיד לפישר, על אף שהיה שחקן גדול ותרם המון לעולם השחמט ובכל זאת נדמה שההיסטוריה זוכרת אותו אולי קצת אחרת. ספאסקי ופישר היו יריבים נצחיים אבל גם חברים. 20 שנה אחר כך יפגשו השניים שוב ויתמודדו פעם נוספת כיריבים נצחיים, הפעם בשביל הכיף, אני רוצה להאמין...

בספר תמצאו ניתוח של כל המשחקים בקרב הגדול שהתרחש ב1972 באיסלנד על רקע המלחמה הקרה. זו היתה תקופה מעניינת בהחלט, מרובת לחצים. לחובבי שחמט כמוני מדובר בפיסת היסטוריה שכדאי לקרוא, בנוסף ישנם ארבעה פרקים ראשוניים בהם כותב שאול הון, עיתונאי ושחמטאי בעצמו, על פישר, ספאסקי וגדולי משחק המלכים לאורך היסטוריה.

תו ספר או אכסליבריס בלטינית ( מספרייתו של...)
הוא נושא חיבורו החשוב של הברמן ואחד החיבורים הבודדים בנושא זה בכלל .

סימן הבעלות על ספר שהתפתח מחתימה או מסימן לסמל אמנותי המסמן "בעלות" על ספר
הפך ברבות השנים לפריט אספני מקובל .

בספר הקדמה קצרה המציגה את הנושא ועיקרו של הספר הן 165 דוגמאות של תווי ספר וחתימות של אישים
יהודיים שונים .
( לא ידוע לי על פרסום נוסף בהיקף הזה )

אני מניח שרבים "נתקלו" בתוית או חותמת המעידה על הבעלים הקודמים של הספר - תוית זו מלמדת על ההסטוריה
של הספר ( כלומר...מי החזיק בו לפנייך ) ומוסיפה לפחות בעיניי לרומנטיקה שבדבר .

"תוי ספר יהודיים לפי הברמן החלו "לצוץ" רק החל מסוף המאה השמונה עשרה
במשך השנים נתרבו ונתגוונו תווי הספר ויש כאלו שהם מעשי אמנות של ממש ."

בסוף הספר מאמר חשוב של אברהם וייס בנושא המדובר
מתוך כתב העת "הד הדפוס" שגם כן מצוי בידי .

לסיכום ספר חשוב לאספנים ולמתעניינים בתחום - מהווה מעין קטלוג ל תוי ספר נבחרים,לרוב של אנשים ומוסדות חשובים .
כמו כן מהווה "רפרנס" להתפתחות הגרפיקה במשך השנים .

מצאתי את הספר על השולחן מחוץ לספריה.
כלומר למסירה.
לא ממש תכננתי לקחת אותו משם… הוא איכשהו קפץ לי ליד.
דווקא כן תכננתי לקרוא מתישהו ספר של נתן שחם, פשוט לא את הספר הזה, שמעולם לא שמעתי עליו.
אבל התקציר היה מעניין אז חשבתי למה לא בעצם.

ליאת, קיבוצניקית צעירה, צנחנית, שזה עתה התאלמנה מחליטה לעצור את חייה לשנה ולעבור ללונדון.
היא שואפת לשנה של ניתוק, "להיות סתם נערה בעולם", בלי הכותרות האלו, קיבוץ, חיילת, אלמנת צה"ל.
מאחר והיא בכל זאת קיבוצניקית ואין לה תקציב לשנה כזו, היא נעזרת בחבר משפחה ותיק, ד"ר סרקין, שמזמין אותה להתארח אצלו כאו-פר, למרות שכבר אין לו ילדים קטנים.

הספר נפתח בהגעה שלה לביתו של ד"ר סרקין. עיר זרה, בית אנגלי, לכאורה התגשמות החלום שלה… אלא שמהר מאוד היא מגלה שלא כל כך קל להתנתק מהכותרות איתן הגיעה. כמו כל ישראלי בחו"ל גם ליאת תגלה מהר מאוד שקל לצאת מישראל אבל הישראליות והישראלים - הם איכשהו נדבקים אליך.

הספר מצייר גלריה של דמויות יהודיות אירופאיות שמחפשות את דרכן. מנצח ישראלי שאינו רואה עתיד לקריירה שלו בארץ ומתחבר לצעירים בריטים אנרכיסטים, בירנצוייג הקומוניסט האדוק שממשיך להאמין בקומוניזם גם אחרי שהוגלה לסיביר ואחרי שהצליח לבסוף לברוח, והקיבוץ אינו אידיאליסטי מספיק עבורו, שמעון עשת, איש בטחון לשעבר ונוכל שרמנטי בהווה, ד"ר סרקין, שמאחורי קירות הבית האנגלי למראה שלו מתגלה כציוני נלהב וקצת דביק, מתעניין בישראל, בישראלים וביידיש. הסביבה החברתית של ד"ר סרקין היא אשתו לשעבר, שאיננה יהודיה ולא ברור אם הגירושין הפכו אותה לאנטישמית או שהאנטישמיות הובילה לגירושין, וחוג חברתי שמאלני-ליברלי, יהודי ברובו אבל מוטרד מאוד מהחשש שמא תדבק בו תדמית יהודית וציונית מדי ועל כן שומר על נייטרליות ואיזון לכאורה שבאים לידי ביטוי בארגון קונצרט שכל רווחיו הולכים לתרומה המתחלקת שווה בשווה בין תרומה לישראל ועזרה לפליטים ערבים.

ליאת מתגלגלת לה בין אירועים בהם נוכחות הדמויות האלו, כולן קצת מגוחכות, קצת קרועות, מחפשות את מקומן, מתנהלת באנגלית מסורבלת שמקשה עליה להיות נוכחת באמת בסיטואציה ולהעמיק את הקשרים שלה עם אלו שאינם דוברי עברית, מנהלת רומן עם פול, גיסו לשעבר של ד"ר סרקין, צרפתי לא יהודי, מיוסר, שואף לתקן את העולם ואולי מייצג את אירופה הדקדנטית, שרוצה לתקן את כל עוולות העולם אבל הולכת ושוקעת בעבר האפל שלה עצמה ומתנוונת ללא תקנה, עד שלבסוף נגדשת הסאה והיא חוזרת הביתה.

כל זה היה יכול להיות מעניין, ואפילו באמת מעניין לפרקים, פה ושם, אבל כתוב בשפה כל כך מיושנת, ומפותלת שהצליחה להפתיע אותי בחוסר הרלוונטיות שלה. אני בטוחה שקראתי ספרים ישנים, גם ישנים יותר מהספר הזה שנכתב בשנות השבעים בסך הכל, שנכתבו בשפה עדכנית יותר.
וקשה היה להפריד בין השפה המיושנת לתרבות ולעולם הערכים של הספר, שלא היו ברורים לי.
ציפיתי להרגיש הרבה יותר הזדהות עם ליאת, עם הרצון שלה בניתוק, שאיזה ישראלי לא מרגיש לפעמים, עם חוסר היכולת להתנתק גם כשרוצים, עם סיפור הרקע העצוב: רגע אחרי מלחמה, המדינה באופוריה של ניצחון, והיא מאבדת את בעלה שדווקא שב מהקרב - בפעולה שגרתית של פינוי שדה מוקשים.
אבל הסופר לא נתן שום דבר להיאחז בו. שום רגש שיכולתי להבין או להזדהות איתו.
ליאת הולכת מפה לשם, מדברת עם זה ועם ההוא, נקוטה בעצמה פעם בכמה עמודים (לא, אני לא באמת יודעת מה זה אומר), מתלבטת אם לשכב עם מישהו למרות שלא מתחשק לה במיוחד, סתם כי נדמה לה שהוא יסבול(!) יותר ממנה אם היא לא תענה לחיזוריו, מתלבטת אם לספר לאביה של נערה צעירה שמתארסת עם נוכל שרמנטי שמעמיד פני מרגל את האמת על ארוסה של בתו, כי החליטה שהיא לא מתערבת בחיים של אחרים, אז מה אם נערה צעירה הולכת להרוס לעצמה את החיים, מתגעגעת הביתה, לחברות, לקיבוץ, מתנסה קצת בחיים האחרים שחלמה עליהם, מעבר לים, ומחליטה לקצר את השנה שקצבה לעצמה ולחזור הביתה מוקדם מהצפוי.

התחושה היא שהמצב היהודי בחו"ל והאידיאולוגיות והרעיונות של יהודים שם עניינו את הסופר הרבה יותר מאשר המצב הנפשי של ליאת, ושהתהליך ה- נקרא לזה אידיאולוגי שעובר עליה, כלומר ההחלטה לחזור ולהכות שורשים במולדת שלה, אליה היא באמת שייכת, הוא התהליך הנפשי היחיד שהיה לו עניין לתאר וכל זה השאיר אותי מרוחקת ולא מספיק מתעניינת, כאמור בתוספת השפה שהרחיקה אותי עוד יותר.
אז הספר הזה יחזור לאחת מנקודות מסירת הספרים בסביבה, בתקווה שימצא לעצמו בית אוהד יותר. ואני אנסה שוב את נתן שחם… בהזדמנות.

ספרו של זאב הר-טל סוקר את האדריכלות מימי קדם ועד ימינו (הספר יצא לאור ב 1972). הוא מייחד חלק מהספר לאדריכלות באיסלאם, ביהדות, במזרח ובדרום אמריקה.
התמונות בספר הן שחור לבן ובאיכות בינונית (בציפיות שלי). מדובר במעל 100 תמונות שעל אף ההסתייגות, מאפשרות הצצה והבנה טובות יותר של הכתוב.
ממליץ למי שמתיירים בעולם ורוצים להבין קצת יותר את הרקע הארכיטקטוני של מה שהם רואים, לעיין בספר.

גם אם אני רוצה להדחיק זאת, העובדה היא שנולדתי לפני קרוב לחמישים שנה. חמישים זה מספר גדול, חצי מאה למעשה. עם זאת אני לא חושבת על עצמי כעל ענתיקה. אמנם שערותיי לבנות, אבל האנרגיה שלי רבה, אני שייכת לשוק העבודה, מעורה בהתפתחויות טכנולוגיות, מכירה את התרבות, השירים, הסרטים וההצגות העדכניות, הוריי עדיין חיים ופעילים. בקצרה - חלק מהעולם ולא מוצג מוזיאוני בשום צורה, או לפחות לא ברוב הדרכים המוכרות.

מה צר היה, בגלותי כי ספר שהוצא לאור לא מזמן, אך שנה טרם הולדתי, היינו בשנת תשל"ב, מהווה מוצג ראוי להצגה בבית הנכואות. אין הדבר תלוי בעלילה, רגשות האדם ומעשיו לא השתנו זה אלפי שנים, גם אם בוחר הוא לתקשר בהודעות טקסט ומסרונים ולא באגרות אוויר תכלכלות. אין זו בלבד היותו מודפס בדפוס על דפי נייר, כי עדיין לא הוכרז מותו של הפרינט רשמית. אין זה גם הגופן והדפים שהצהיבו זה מכבר. גם לו יודפס הספר מחדש, או יועבר למתכונת דיגיטלית, עדיין לא יסכון. מדובר בשפת הספר גופא המצריכה עדכון דחוף לשפת ימינו. במילים אחרות: הספר דורש תרגום. ועריכה לשונית מחודשת הכוללת גיזום מסיבי של פסיקים. לאור המצב הספר דרש קריאה איטית מהרגיל, הכוללת תרגום פנימי של כל פסקה ופסקה, אבל בסוף הסתיים. המאמץ היה נראה לי כדאי היות ונתן שחם הוא סופר ידוע וספריו טובים. או לפחות אלה מהם שקראתי.

לעלילה: הימים ימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. ליאת תבור, קיבוצניקית בת עשרים ושתיים מנותקת מהתחושות הכלליות בארץ עקב נפילתו של בעלה יואב במלחמה. היא אינה מוצאת את מקומה - לא בביתה בקיבוצו של יואב, ולא בקיבוץ הולדתה בסמוך לבית הוריה. על כן היא מחליטה לנסוע לשנה ללונדון. שנה שבה, כפי שהיינו אומרים היום, היא תחשב את מסלול חייה מחדש. בלונדון היא משתכנת בביתו הגדול של ד"ר סינקלר, מכר ותיק של אביה, ומתכוונת להתפרנס שם מעבודות בית קלות שיינתנו לה בתמורה למגורים. לאחר תקופת הסתגלות שבה היא מנסה להתגבר על מכשולי שפה ותרבות ולפענח מי הם בני הבית ומה הקשרים ביניהם, היא גם יוצאת ויוצרת קשרי חברות ורומנטיקה.

ליאת היא ישראלית, גם אם לצורך שחרור מההוויה הזאת היא עשתה את הנסיעה לכתחילה. המלחמה שבה היתה מעורבת ישראל לפני זמן לא רב מותירה הדים גם באנשים שהיא פוגשת בלונדון - בד"ר סינקלר שהוא יהודי חם, בקבוצות חבריו המהווים "חוג" שמאלני ונוטים לאהדה לצד הפלסטיני המובס, בפול המתארח בבית בין ביקור באפריקה לסיור באסיה ומנסה להבין את הווית הקיבוץ, ובעוד אנשים. כך נתקלת ליאת בזמר חובב פלסטיני השר בערבית ומקבל את אהבת הקהל הלונדוני, ומזהה שאין הוא אלא ידידה משכבר הימים שמעון עשת, לשעבר עטייה, שרוכב על גלי אהדה מזויפים. היא עורכת היכרות בין עשת ובין ד"ר סינקלר וכך נאלצת לוותר על יחידת הדיור בבית שיועדה לה והעוברה לשימושו, וגם לגשר על חילוקי הדעות משמתגלה רומן שין שמעון ובין איירין ביתם של בעלי הבית. כך עוברים מספר חודשים, הבית קורא לה במכתבים הולכים ודחופים, ובסוף משבר לונדוני הוא זה שגורר את חזרתה הביתה.

אמת לאמיתה, שמו של הספר מורה על מה שקורה - "הלוך ושוב" וכך אומר גם התקציר, אין כאן שקר. ספרי מסעות רבים קיימים וברובם המסע החיצוני הוא מנוע למסע פנימי שעוברים הגיבורים במהלך העלילה. אלא שבספר הזה לא קורה כדבר הזה. ליאת הולכת, רואה דברים, חווה חוויות, רומנים וסטוצים, ו...כלום. מאמץ הקריאה היה די לשווא, כי ליאת לא קיבלה שום ערך מהמסע שלה, וגם אני (צעירה? זקנה? באמצע?) לא קיבלתי שום ערך מוסף ממאמץ הקריאה, נתן שחם או לא נתן שחם. יכול להיות שזו יצירתו המוקדמת של המחבר, יכול להיות שיש תובנות עמוקות שנעלמו מעיני. הכל אפשרי.

לכל חג יש את הספר שלו ונראה לי שהספר המתאים ביותר לקראת פורים המתקרב הוא הספר הזה.
לכאורה ספר ילדים פשוט ואכן ניתן להסתכל עליו ככזה. מצד שני המסר הטמון בו יכול לפנות לכל אדם ולהתאים לכל גיל. כי מי מאיתנו לא רוצה להיות מדי פעם משהו אחר? היש אדם שתמיד מרוצה מעצמו ולא משנה מה? היש אדם שלא חווה בדידות מתישהו במהלך חייו ולא הרהר בשאלה: הַאִם בְּכָל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל לֹא אֶמְצָא לִי חָבֵר? ונודה על האמת רבים מאיתנו מוכנים לעשות הרבה לשם כך, אפילו להתחפש למשהו אחר.
זה מה שהביצה עשתה וראשית לפרח אדום התחפשה. ואיך נגמר מסעה קראו וגלו בעצמכם ובמידה ואתם הורים קראו זאת עבור או עם ילדיכם. גלו להם, הראו להם שאין הם בודדים בעולם ואומנם זה טוב לפעמים להתחפש למשהו אחר, אך בשביל זה יש את פורים ובהחלט מספיקה פעם אחת בשנה.
ואם בחבר חפצה נפשך אולי להיות מי שאתה זה הפתרון לבעיה?
חשבו על זה ושיהיה פורים שמח :).

בשנות השלושים, כאשר פורסם הספר לראשונה, כנראה שהיה זה ספר שערורייתי. אבל היום זהו ספר קצת טרחני ואפילו קצת משעמם.

זה מדהים כמה הספר הזה ישן נושן כמעט כמו גברת שמזדקנת נפלא, או כמו וויסקי שמשתבח עם הזמן .
נולדתי 6 שנים אחרי שהספר הותר לפרסום.,וזה אומר שהוא זקן מאוד בשנים אך הצלילות שבו
לגבי העולם דאז והעולם מאז כלל וכלל לא השתנתה.

מבחינתי כל דף בספר היה מעניין, מסקרן, הספר כולו הוא דיון פילוסופי גדול שמציב מראה ענקית לאנושות והמסקנה לא ממש מעודדת אבל לא משהו שאנחנו לא יודעים.

"העולם האנושי נדון לאבדון, דן את עצמו לאבדון בנבזיות הבזויה שלו." "הירח לא יהיה די רחוק, מפני שאפילו שם אפשר להסתכל לאחור ולראות את כדור הארץ המלוכלך, הנבזי,הדוחה בין כל הכוכבים – שזוהם בידי אדם".

התמונה די ברורה .אנגליה בשלהי 1920 עיירות אפורות מלאות חיילים שחזרו ממלחמת עולם כואבת.. בתים מפורקים כמו איברים שאולי לעולם לא יתאחו. ובין כל זה מהפכה תעשייתית שנוגסת בכל מקום אפשרי . כורים שמחפשים פרנסה ונעשקים תמורת שתי לירות לשבוע נראים כמו חצאי בני אדם כי לקחו להם את הרוח והשאפתנות להגשמה.

הספר הנפלא מספר את סיפורה של קוני, החל מנערה דעתנית שגדלה על מזון אינטלקטואלי בין גברים ונשים כי אחרת שום יחסים לא יוכלו להתקיים, והסקס היה אך ורק כסיום של דיון חכם ופורה !אפשר לומר שהאהבה במובן הפיזי בשבילה היה כמו משפט סיום בויכוח סוער.
קוני שהיא ליידי צ'טרלי שבוחלת במעמדה כליידי ופוגשת אהבה גדולה דקה לפני שהיא מזדקנת, נובלת, סוגרת רחמה לאהבה .וכמו פרח היא נפתחת שוב בהתרגשות לקבל את לבלוב האהבה הגדולה של חייה .
כמובן הדיון המוסרי ער לאורך כל הספר האם זה בסדר ותקין למצוא מאהב כשהגבר שלצידה משותק בפלג גופו התחתון ולא מסוגל להעניק לה אהבה פיזית?.

ואם אני עוצמת עיניים אני יכולה לראות בעיני רוחי חדר ענק באחוזה בעלת כמה קומות שמשקיפה על ירוק עד שחובק את האין סוף...בפינת החדר פסנתר ועל הקירות תמונות ענק בצבעי שמן .הנשים מצחקקות בצד עם ריקמה או ספר שירה בידיהם ועושות עצמן כאילו מנועות להקשיב לגברים באמצע החדר שמשוחחים באופן בוטה על בגידות נאיפות פוליטיקה מלחמות שירה וספרות כיאה "לפלצנות" אנגלית מוכרת.

ועוד לא אמרתי כלום על הבוטות בספר כגון " מבחינה אינטלקטואלית אני מאמין בלב טוב, בפין חוגג, שכל ערני, ואומץ להגיד חרא בנוכחות גברת"...
כל הספר הוא בוטה אך מלא בפקעת של רגישות. הספר מלא תיאורים ארוטים אך בטוב טעם וכאן גדולתו של ד"ה לורנס כפורץ דרך
בתקופה שהשמרנות הייתה דרך חיים.

ספר ענק מכל הבחינות ואני ממליצה בחום רב.
ׁׁׁ
( הבאתי כאן בביקורת קמצוץ מהעושר הספרותי הקיים בספר היות והספר מחולק לכל כך
הרבה רבדים...על מעמדות בין האצילים לפשוטי העם, על "כלבת ההצלחה" שזו הנהירה שלנו אחרי כסף,על תשוקה ענקית.
לכן זהו ספר חובה מבחינתי.)