גדלתי הרחק ממחוזות השמאל האדום שבליבת הספר המעניין הזה.
אבא שלי בא ממשפחה תל-אביבית של ציונים כלליים ואמא שלי ממשפחה רמת-גנית של המזרחי (מפד"ל). אולי דווקא בגלל זה אני משתדל מדי פעם "להשלים את הפער" ולהתוודע כמיטב יכולתי אל עולמות ישראליים מקבילים.

בספריו הקודמים והמוצלחים השכיל ענברי לספר את סיפוריהם של אנשים ספציפיים "קטנים", ולשקף באמצעותם סיפור גדול בהרבה.
הפעם האנשים הספציפיים הם מנהיגיו של השמאל האדום הישראלי, חסידי הסוציאליזם שראו בברית המועצות את האם הגדולה של האנושות המתקדמת ושל המימוש הציוני במיטבו.
ענברי מבליט לא רק את אישיותו המיוחדת של כל אחד מן המנהיגים - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה - אלא גם את הסנטימנט האידאולוגי-רעיוני הייחודי של כל אחד מהם שגרם להם לחלוק זה על זה, ולבסוף להתרחק זה מזה.

אצל טבנקין מובלטת חולשתו לנשים - "בעיה" מוכרת - ונגם טייתו לברברת אידאולוגית מתישה ומעייפת.
הקמת "סמינר אפעל" מוצגת כפיתרון לנטייה זו. עצוב וקומי כאחד.
הציונות שלו הייתה מפוכחת, בוטחת וממוקדת בגורל היהודים בארץ. ודוק: היהודים ולא הערבים, היהודים ולא העולם המתקדם.

אצל סנה מובלטות יכולתו הרטורית הגבוהה שהילכה קסם על תומכיו ומתנגדיו כאחד, ובעיקר הליכתו המפתיעה, הבלתי מוסברת, אל הקצה השמאלי, ועד פלירטוט של ממש עם ברית המועצות בואכה בגידה במדינת ישראל. ענברי רומז הרבה בעניין זה אך לא חותך ופוסק בו.

מאיר יערי "מקבל טיפול" מקיף יותר. ברוב הספר ענברי מאיר אותו באור מגוחך.
הצורך של יערי להנהיג, לשלוט, להוביל, סובל באופן קבוע מנחיתות מול אנשים מוכשרים ומוצלחים ממנו, אך המוטיביציה הכבירה שלו מצליחה להנחיל לו נצחונות ברוב הפעמים.
ענברי לא מהסס להציג גם את עיוורונו של יערי כלפי צביעותו שלו בנוגע למנעמי החיים שנעטפו באצטלה קורבנית ומתמסכנת.

דמויות נוספות מן הגלריה הציונית חולפות בסך, אם זה בן גוריון שאי אפשר להימנע מן ההשלכות של מנהיגותו והחלטותיו כשאתה במפלגה נבדלת ממנו, ואם אלה דמויות כברל כצנלסון (שנפטר לצערנו בגיל צעיר מדי), יצחק שדה, וגם ישראל גלילי ויעקב חזן שהוזזו הצדה בספר זה לטובת הבלטתו של יערי.

מתוך החומר העצום שיש על האגף הציוני-שמאלי ענברי מחלץ בעיקר את סיפור המאבק הפרסונלי על ההנהגה שלו, וגם המחלוקות האידאולוגיות מוארות באור מנמיך זה.
ככל הנראה ענברי משלים הרבה מן הדמיון שלו בסיפורים האישיים על גיבורי ספרו.
שפת הספר מעט מאכזבת. הפעם אין שפה או סגנון "ענבריים" ייחודיים.
אל מול רטוריקת הנאומים והמאמרים רוויי הפאתוס, ענברי המספר השיפוטי כותב בלשון יום-יומית נטולת הדר ומלאת אירוניה מהולה בליגלוג קל.

הספר נפסק בסביבות 1964-1963. חבל. הייתי שמח לקרוא כיצד ענברי היה מנתח את מהלכיהם של גיבוריו לנוכח מלחמת ששת הימים ואתגרי הצלחתה הצבאית המפתיעה של מדינת ישראל.

הספר מעניין ברובו, גם אם קצת מתיש מדי פעם. אבל הכל שווה בשביל ההיכרות עם פיסת ההיסטוריה הלכודה בדפיו.
בסך הכל - מומלץ ממש.

#
את המונח רילוקיישן אני מכירה מעולם העבודה. בשנים בהן חברות גלובליות הן בעלות אתרים במדינות שונות, די נפוץ להעביר עובד – על משפחתו וחפציו – לעבודה במדינה אחרת. ישראלים, שחלום חייהם הוא לגור באחת ממדינות השפע הם "חומר טוב" לרילוקיישן. הם מצטיינים בהייטק, בעלי מוסר עבודה גבוה, לומדים מהר ומשתלבים היטב בפוליטיקה הארגונית של החברה. הם גם מעשיים. רבים מהמועברים לארצות הברית פותחים שם בהליכים מקבילים לקבלת אזרחות אמריקאית. שיהיה. ואז כאשר מסתיימת תקופת הרילוקיישן, או שהתפקיד כבר לא מעניין או מתגמל כראוי, הם מחפשים עבודה אחרת, באופן חוקי. נגמר הרילוקיישן. נולדו אזרחים חדשים. אגב אמריקה רק מרוויחה מהאזרחים החדשים המשכילים, שלא היא גידלה וחינכה. הם יודעים איך למשוך קטרים תקועים קדימה.

זוג ישראלים כזה הוא מיכאל ולילך. הוא טיפוס מצטיין, ואחרי 12 שנים בארה"ב שהתחילו ברילוקיישן, הוא CEO בחברה אמריקאית המפתחת נשק סודי ומתוחכם. הם חיים טוב בבית יפה עם בריכה, בפרבר יוקרתי בפאלו אלטו, מצאו את מקומם, הם חושבים. הבן שלהם בן 16 לומד בתיכון אמריקאי טוב, החיים יפים. ולילך? בארץ היא עשתה דוקטורט בתחום הביולוגיה. שם היא עובדת במשרה חלקית מאד בבית אבות. מארגנת סדנאות קולנוע לדיירים. היא מסיעה את הבן שלה לבית הספר וממנו, מכינה ארוחות צהריים וערב ויש לה יותר זמן פנוי משטוב לה.

לילך המספרת את הסיפור, היא טיפוס שאינו יודע להצמיח שורשים או ליצור חברויות סתמיות. מסיבות שאינן נהירות לה עד הסוף היא שמחה לקפוץ על ההזדמנות לעבור לארץ אחרת, רחוק מהחברים, המשפחה והפחד – זה מה שהיא חשבה. היא התמסרה לגידול וטיפוח בנה. מלמדת את עצמה להתעניין במה שמעניין אותו, הולכת סביבו על קצות האצבעות, מחזרת אחריו במרץ כשהפחד הענק והלא-מבוטא שלה הוא, שהוא לא יאהב אותה. היא אינה מסיקה מסקנות מחייה: ילדים גדלים. ועוזבים. ולפעמים מתרחקים חצי גלובוס מהוריהם האוהבים. ולהפוך את חיי הילדים לסיבת החיים המרכזית של ההורים – יהיו ההורים הליקופטרים ככל שיהיו - זו בחירה שתוצאותיה עצובות תמיד. וחייהם של לילך מיכאל ואדם נמשכים להם, עד שגורם מאיים נכנס למערכת, ומטריד.

לספר הגעתי מהמלצה (אם אני זוכר נכון) של עמית סגל באחת ההזדמנויות. מסיבה כלשהי היה לא קל להשיג את הספר, נראה שהוא לא קיבל את תשומת הלב שמגיע לו לקבל מאיתנו הקוראים. הספר הוא מאותם ספרים מיוחדים, שרק מעטים שמים לב אליהם, למרות האיכות הגבוהה והיכולת היוצאת מהכלל של הסופרת בתחום הספציפי הזה. כאמור לא היה קל להשיג את הספר, ולבסוף החלטתי לשלם מחיר מלא (ולא בחנות יד שניה כמו בדרך כלל) - מתוך מחשבה: "יתכן והספר שווה את זה" - לא טעיתי.


<a href='https://postimg.cc/TpDXJDyH' target='_blank'><img src='https://i.postimg.cc/9FxFVPcV/abraham-lincoln-g00b60d1a4-1280.png' border='0' alt='abraham-lincoln-g00b60d1a4-1280'/></a>

הספר מדבר על ארבעה נשיאי ארצות הברית: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון. הספר מתחלק לשלושה חלקים: חלק ראשון - שאפתנות והכרה במנהיגות. חלק שני - מצוקה וצמיחה. חלק שלישי - המנהיג וזמנו: כיצד הם הובילו?. המחברת עסקה בלימוד המנהיגים הללו במשך זמן רב, ואף אחד מהם (לינדון ג'ונסון) הכירה באופן אישי. יתכן - באופן טבעי - שהדברים שכתבה היו בהילה של הערצה כלפיהם עוד מלכתחילה. למעשה, ברוב המקרים (לדעתי) אם משהו מחליט לכתוב ביוגרפיה על משהו, סביר להניח שיש לו סוג של הערצה כלפיו (רק במקרים בודדים זה לא ככה). עם זאת, אני מוכרח לכתוב שהספר מעולה, ויש בו מכל הבחינות: כתב ברור וקליל, דוגמאות, סיפורים, מנהיגות צבאית, ומנהיגות - כשם הספר - בכלל, היסטוריה והבנה רחבה רחבה בענייני ארצות הברית. אדם שרוצה להיות מנהיג, וכן לאדם שמבין את חשיבות ההנהגה זה הספר המתאים.

מאוד אהבתי את דרך העריכה של הספר. בדרך כלל - או לפחות בנקודת המבט שלי - ספר המדבר על ארבעה מנהיגים יקבל כל מנהיג את מקומו במרוכז. לא ככה עשתה המחברת, ולדעתי זה הפך את הספר להרבה יותר מוצלח. בכל חלק (מתוך השלושה חלקים) סופר על כל ארבעתם. זה יצר תחושה של שינוי, כמו הרפתקה כזו שכל רגע יש משהו חדש ומעניין. מאוד נהנתי לקרוא את הביוגרפיות המקוצרות (יחסית) הללו. איך התנהגו, כיצד הובילו? במה הצטיינו, איך היו כצעירים? הספר כתוב בצורה מאוד בהירה ויפה, ומסביר את המציאות הכללית והפוליטית של כל מנהיג. האמביציה, הרצון להצליח, הרצון ללמוד ולהתפתח - להתקדם בשיא המהירות, יש לזה ניחוח מעניין ומרענן משהו.