ההיגיון אומר כי הסיפור המשפחתי של מאיר שלו היה צריך להיות פסגת היצירה שלו, אבל באופן אירוני התוצאה היא הפוכה – זהו החלש בספריו.
משונה בעיניי שמי שזכה לתהילה בזכות יכולתו המדהימה לרקום עלילות מורכבות ויפיפיות סביב משפחתולוגיות סבוכות מנפק תוצאה כה סתמית כשזה מגיע למשפחתו. העלילה דלה וחד מימדית, והדמויות שטוחות ומועטות. וזה לא שחסר חומר או דמויות - הם שם, אבל משום מה שלו בוחר שלא לפתח אותם כמו שהוא רגיל לעשות. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן באיזשהו ניסיון של שלו לנסות משהו חדש, ואני כותב את הביקורת הזאת כמו לקוח נרגן שרוצה לקבל את הסחורה הישנה שהוא רגיל אליה. הסגנון הוא אותו סגנון, התוצאה היא פשוט גרועה. כאילו הספר נכתב תוך כדי התקף עצלות.
לדעתי הדבר דומה לתלמיד מחונן שלא מתכונן למבחן ומוציא ציון כמעט נכשל. יכול להיות שתלמיד אחר היה שמח על כך שלפחות הוא לא נכשל, אבל עבור תלמיד מחונן מדובר במבוכה קשה. סביר להניח שאיזה אמא או סבתא חכמה (אולי אפילו אחת מסיפור אחר של שלו) הייתה אומרת לתלמיד שעדיף לא לעשות דברים כלל מאשר לעשות אותם באופן מרושל. שלו הוא כמו אותו תלמיד, והתוצאה של המבחן הזה היא מביכה.

















