אם נשאל את האדם הממוצע מה ידוע לו על תקופת חורבן בית שני בארץ ישראל,הוא בטח יגיד: ט' באב,טיטוס הרשע החריב את בית המקדש וכד' (זה בסדר,גם אני ידעתי ככה בכלליות) אבל בספר " הבוגד בירושלים" מובאים לנו החיים והאנשים בפרטי פרטים והכל הוא מנקודת ראותו של "כוכב הספר" יוסף בן מתיתיהו. יוסף בן מתיתיהו הלוא הוא אותו "הבוגד בירושלים" היה יהודי בן למשפחת כהנים וגם היסטוריון ואם גם תשאלו את אותו,את יוסף ,אז תוסיפו לו גם את התואר נביא. יוסף היה מהאנשים אשר לא רצו למרוד במלכות,ברומא, אבל מצא את עצמו למפקד הצבא היהודי בגליל,אותו צבא יהודים שמרד ברומאים. ובדרך לא דרך ניצל ממוות (פרשת המערה) ובו בעת גם השתנה מזלו ולפני שהיה נשבה/נהרג "ניבא" יוסף לאספסיאנוס,הנציב בסוריה, את עתידו כקיסר ולאט לאט "עבר צד" מה שנקרא. ומכאן העניינים נכתבים לפרטי פרטים עד אחרי חורבן יהודה. פשוט מדהים לקרוא על התקופה הזו כ"כ לפרטי פרטים משמות האנשים המקומות והמאורעות הקשים מאד . הסופר דזמונד סיוורד,היסטוריון אנגלי,עשה עבודה נהדרת בספר,הוא קיבץ מהרבה ספרים והיסטוריונים אחרים את הדעות וההשערות השונות אבל בעיקרון הספר מקבץ על ספרים קודמים שאותו יוסף בן מתתיהו כתב ("מלחמת היהודים" , "חיי יוסף" ו "נגד אפיון") ובכך צריך גם להבין מאיזה עמדה כותב יוסף את הדברים. יוסף בן מתתיהו מתגלה לדעתי כאדם יהיר,שחצן,מתנשא,אופורטוניסט ולקקן אבל זה לא אומר שעדותו מפוקפקת אבל יש רגעים שרואים שהוא חורג מהאובייקטיביות(יש פעמים שהסופר נאלץ לאזן את דבריו של יוספוס). ומכיוון שיוסף היה קרוב לקיסרים ולמפקדים הרומים היתה לו גישה לקבל מידע על כל המתרחש ביהודה ופשוט שקוראים את הספר,אי אפשר שלא "לחיות" את המצבים במיוחד שמגיעים לחלק של המצור על ירושלים,שם הסיפורים מזוויעים,רואים את הפילוג אצל היהודים השנאה העזה,הוואי החיים בבית המקדש,קנאים,בני אצולה, הצבא הרומי ומפקדיו ועוד ועוד ... בקיצור ,בזמן שאני כותב את הביקורת הזו עולים לי כ"כ הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב כאן אבל באמת אי אפשר,ישנן כ"כ הרבה מאורעות ... אבל אם חשבתם שיוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (איך שתרצו לקרוא לו..) יגנוב את ההצגה בספר,אז ממש ממש לא! -תיאור המציאות והחיים של התקופה הזו כ"כ מרתקים וסוחפים ומעניינים יותר מכל בוגד .

קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו. אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר. ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.) הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.

אם נשאל את האדם הממוצע מה ידוע לו על תקופת חורבן בית שני בארץ ישראל,הוא בטח יגיד: ט' באב,טיטוס הרשע החריב את בית המקדש וכד' (זה בסדר,גם אני ידעתי ככה בכלליות) אבל בספר " הבוגד בירושלים" מובאים לנו החיים והאנשים בפרטי פרטים והכל הוא מנקודת ראותו של "כוכב הספר" יוסף בן מתיתיהו. יוסף בן מתיתיהו הלוא הוא אותו "הבוגד בירושלים" היה יהודי בן למשפחת כהנים וגם היסטוריון ואם גם תשאלו את אותו,את יוסף ,אז תוסיפו לו גם את התואר נביא. יוסף היה מהאנשים אשר לא רצו למרוד במלכות,ברומא, אבל מצא את עצמו למפקד הצבא היהודי בגליל,אותו צבא יהודים שמרד ברומאים. ובדרך לא דרך ניצל ממוות (פרשת המערה) ובו בעת גם השתנה מזלו ולפני שהיה נשבה/נהרג "ניבא" יוסף לאספסיאנוס,הנציב בסוריה, את עתידו כקיסר ולאט לאט "עבר צד" מה שנקרא. ומכאן העניינים נכתבים לפרטי פרטים עד אחרי חורבן יהודה. פשוט מדהים לקרוא על התקופה הזו כ"כ לפרטי פרטים משמות האנשים המקומות והמאורעות הקשים מאד . הסופר דזמונד סיוורד,היסטוריון אנגלי,עשה עבודה נהדרת בספר,הוא קיבץ מהרבה ספרים והיסטוריונים אחרים את הדעות וההשערות השונות אבל בעיקרון הספר מקבץ על ספרים קודמים שאותו יוסף בן מתתיהו כתב ("מלחמת היהודים" , "חיי יוסף" ו "נגד אפיון") ובכך צריך גם להבין מאיזה עמדה כותב יוסף את הדברים. יוסף בן מתתיהו מתגלה לדעתי כאדם יהיר,שחצן,מתנשא,אופורטוניסט ולקקן אבל זה לא אומר שעדותו מפוקפקת אבל יש רגעים שרואים שהוא חורג מהאובייקטיביות(יש פעמים שהסופר נאלץ לאזן את דבריו של יוספוס). ומכיוון שיוסף היה קרוב לקיסרים ולמפקדים הרומים היתה לו גישה לקבל מידע על כל המתרחש ביהודה ופשוט שקוראים את הספר,אי אפשר שלא "לחיות" את המצבים במיוחד שמגיעים לחלק של המצור על ירושלים,שם הסיפורים מזוויעים,רואים את הפילוג אצל היהודים השנאה העזה,הוואי החיים בבית המקדש,קנאים,בני אצולה, הצבא הרומי ומפקדיו ועוד ועוד ... בקיצור ,בזמן שאני כותב את הביקורת הזו עולים לי כ"כ הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב כאן אבל באמת אי אפשר,ישנן כ"כ הרבה מאורעות ... אבל אם חשבתם שיוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (איך שתרצו לקרוא לו..) יגנוב את ההצגה בספר,אז ממש ממש לא! -תיאור המציאות והחיים של התקופה הזו כ"כ מרתקים וסוחפים ומעניינים יותר מכל בוגד .

קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו. אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר. ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.) הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.

קודם כל הספר הוא ספר חובה לכל יהודי! ספר נהדר,כתוב יפה ומרגש. בחלקו הראשון של הספר ישנם תיעודים מצמררים מתוך מבט של ילד בשואה , ואי אפשר (לפחות אצלי זה היה כך) שלא לדמיין את עצמך בסיטואציות שהיה בהם הרב לאו כילד ומובאות בספר בפרטי פרטים. מ-ר-ת-ק ! בחלק השני המיקוד הוא יותר על תפקידיו הרשמיים שלו כרב עיר וכרב ראשי לישראל. נאמר פה באחת הביקורות שזה "טפיחה על שכמו שלו ומעין גאוותנות וטוב שלא היה נכתב..וכו.. ,אני ממש לא מסכים. אולי דווקא החלק השני בא להראות איך ילד שהיה קרוב למוות מרחק צעד,הגיע לכך שיקבלו אותו כרב ראשי,כן ,רב ראשי לישראל , יקבלו אותו בבתי המנהיגים בעולם כולו,אם זה אצל מלכת אנגליה ואם זה אצל פידל קסטרו והאפיפיור ולהבדיל אין סוף הבדלות ,גם אצל הרבי מליובאוויטש(שגם הוא היה ניצול שואה) וזה הניצחון הפרטי שלו על מי שרצו להשמידו. לסיכום,הספר (כ-340 עמ') נוגע בהרבה נקודות (אם בקצרה ואם בהרחבה) שקרו למדינה: מהשואה ,תקומת מדינת ישראל,עולם הישיבות,מלחמות,פיגועים וכו.. בספר ישנם גם הרבה תמונות מצעירותו והלאה(עד הוצאת הספר) של הרב לאו (אפילו כתינוק)וכן תמונות של משפחתו וקרוביו.

קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו. אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר. ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.) הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.