“יוסף בן מתיתיהו, האם היה בוגד ציני בעמו? האם היה אחראי בעקיפין לחורבן הבית? מה היה תפקידו כמפקד המרד בגליל?
סיוורד מעלה בחיבורו את הטענה הידועה שיוסף היה בוגד בעמו ונסמך על חיבורו כדי להוכיח את מהותה של הבגידה.
על פי דברי יוסף עצמו הוא רצה לצאת ולהתמסר לידי הרומאים כבר לאחר קרב יודפת שבו ניגפו היהודים בפני עוצמתם הצבאית של לגיונות הרומאים.
נפילתו בשבי והצלתו הפלאית הם שמעוררים סימני שאלה בנוגע ל״מסירותו״ להצלחת המרד, והעיקר לעמידות לצידם של הפלביאנים ( אספסיאנוס ולאחר מכן טיפוס)
ובעיקר העזרה שנתן יוסף לרומאים בזמן המצור על ירושלים.
על פי דברי יוסף ניתן להניח שפסיכולוגית התרוצצו בקירובו רגשות מתנגשים שמעוררים שאלות בנוגע למידת אשמתו בבגידה.
בין הרגשות הללו ניתן למנות את תעובו העולה מדבריו בנוגע למלחמת האחים בירושלים, מהטבח שערכו הקנאים אלה באלה ובעשירי ירושלים, חילול הקודש במקדש בירושלים
ושפיכת דמים טהורים בשטח המקדש, שרפת המקדש בידי הקנאים עצמם ועוד.
לעומת זאת יוסף לא בחל בשום דרך כדי לעזור לניצחון רומי במלחמה. הוא יעץ לטיטוס כיצד לנהל את המצור וכיצד לשפר את הסיכויים לניצחון. הוא לא הסתפק בייעוץ ונקט אף בדרכים אקטיביות
כדי לעזור לרומאים, תוך נקיטת גישות שהיום נקראות מלחמה פסיכולוגית .
לכל אורך פרק המצור , לא מגלגל יוסף את לשונו ולא מהסס לכנות את הקנאים בביטויי סלידה, בקללות, בהאשמתם באסון שבא על ירושלים.
בשלב זה של המערכה נשאלת השאלה האם היה יוסף בכלל בעד המרד מלכתחילה ?
האמת , שאלה זאת נתונה בספק לאור התנהגותו בזמן המערכה בגליל ולאחר נפילתו בשבי. עולה גם השאלה האם עשה יוסף ככל יכולתו להכין ולחזק את הגליל
לפני פתיחת המלחמה?
שינוי מה חל ביחסו של יוסף לאור ההתאבדות ההמונית של לוחמי מצדה ומשפחותיהם וזאת כדי לא ליפול חיים בידי הצורר ולמות חופשיים.
יוסף שהופך להיות שפוט של אספסיאנוס שבעקבות הנבואה שצלחה שהגנרל יהפוך להיות לקיסר ובנו ימשיך אחריו, בדרך זו זכה בחייו , וכישרונו הספרותי הפך אותו לכותב הזכרונות הרשמי של הקיסר
( בכל הנוגע למלחמה יהודה וחיסול המרד הגדול), לאחר שתמה כתיבתו על קורות המרד הגדול, פתח יוסף ( לאחר שזכה בחופש ובאזרחות רומית) , בכתיבה מונומנטלית של כתיבת תולדות עם ישראל- כתיבה
היסטוריונית במיטבה.
תכונותיו השליליות של יוסף ידועות, אולם הוא זכאי לדעתי גם לתשבוחות על כישרונו העצום כסופר , כהיסטוריון, ועל תפקידו העצום בתאור ההיסטוריה של עם ישראל וכתב ההגנה שכתב על עמו, עובדה שמוכיחה שעד נשימתו
האחרונה נשאר יוסף בן נאמן לעם ישראל.
ספר מומלץ בהחלט.
טוביה”

“הבוגד בירושלים /דזמונד סיוורד

הסופר מנסה להבין ולהסביר לעצמו ולקוראים בעיקר מי בדיוק היה יוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (השם שאימץ לעצמו לאחר שחבר לרומאים אחרי חורבן יודפת). סיוורד מסתמך בעיקר על ספריו של יוספוס פלביוס : 1. מלחמת היהודים 2. קדמוניות היהודים. 3 חיי יוסף (אוטוביוגרפיה) ועוד כמה מסמכים של היסטוריונים רומאים מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר : טקיטוס וסווטוניוס.

הוא מזכיר גם דעותיהם של היסטוריונים מודרניים יותר על תפקידו וספריו של יוספוס פלסיוס.
סיוורד מתמקד בעיקר בתולדותיהם של מלחמות היהודים זה בזה מצד אחד וברומאים מצד שני בו זמנית. וכל זאת ערב חורבן הבית החל משנת 66' ועד לשנת -73' לספירה : השנה בו פרץ המרד נגד הרומאים וסיומו עם המרד של בר כוכבא ורבי עקיבא.
כמובן, שההיסטוריונים המודרנים חולקים על סיפוריו הנגועים בהאדרת המפקדים הרומאים של המלחמה ומיטיביו של יוספוס : אספסיאנוס ואחריו בנו ויורשו טיטוס ובהטיית הקורות לטובתם שכן היה להיסטוריון לבית הקיסרות הרומאית בשנים לאחר מכן והוא חב להם את חייו ואת אזרחותו הרומאית שאותה לא קל היה לקבל לנתין זר ועוד שבוי מלחמה לשעבר.

ובכל זאת, יוספוס פלאביוס הוא המקור היחיד כמעט והמהימן ביותר לתולדות עמו באותה תקופה. והתיעוד שלו היחיד שתיאר באובייקטיביות ,פחות או יותר, את האירועים ההיסטוריים, הדרמטיים והקשים שקדמו לחורבן הבית ולתיאורם הממשי. החל מהסיבות למרד ברומאים, התפלגות העם לפלגים ולקבוצות יריבות, הקנאות הבלתי מתפשרת והחריפה של קבוצה בעם :הקנאים הסיקריים שלמעשה השתלטו על ירושלים ובעיקר על בית המקדש והנהיגו את הקרב על ירושלים והם שקבעו בסופו של דבר בהתנהלותם ובמלחמתם העיקשת נגד מתנגדיהם היהודים ונגד הרומאים את התוצאה הסופית של חורבן הבית, חורבן ערים יהודיות ברחבי הארץ, וסופה של רוב הקהילה היהודית בארץ ישראל או יודיאה בפיהם של אותם רומאים. כמובן שבזאת באה לקיצה ריבונות יהודית וישראלית שחלה ברצף של יותר מאלף שנה על נחלת האבות, מאות אלפי יהודים שנרצחו מאות אלפים שנלקחו כשלל לרומא להימכר כעבדים ושפחות בשווקים וגם ליפול טרף לשיני חיות טורפות בקולוסאום או במלחמות גלדיאטורים.

ירושלים נחרבה מהיסוד, רוב בתיה ובית מקדשה המפואר ואחת מהערים היפות בעולם המוכר של אותה תקופה נשרף ונחרב עד היסוד. ירושלים נחרשה ונזרעה במלח על ידי הרומאים. ונקראה בשם חדש "איליה קפיטולינה" ושם נבנה מקדש לאחד מאלוהי הרומאים.
ערב ראש השנה תשע"ו אנחנו וכמעט חודשיים אחרי י' באב תאריך שבו נחרב בית מקדשנו השני ולפי המסורת גם הראשון, הייתה לנו תקופה של חשבון נפש, האם אנחנו מתאבלים על חורבן הבית בפעם השנייה אבל מהרהרים בו זמנית על הסיבות שגרמו לאובדן הבית ואתו התוצאות הנוראות של רצח של כל כך חפים מפשע והגליה של מאות אלפים ממולדתם כאלו שנאלצו לעזוב בגלל רעב וחוסר כל וידם הכבדה של השליטים הרומאים ?

המתיישבים הציונים בא"י נשבעו : "שנית מצדה לא תיפול" ? האם הם העלו בדעתם מה צופן העתיד לבוא בעוד מאה ויותר שנים? לאחר שבנים שבו לגבולם ובנו ארץ לתפארת תוך זמן קצר יחסית לאחר שואה נוספת וגרועה מכולם במאה ה- 20 ? אבל במקום לשמוח ולפרוח ולהתאחד כעם אחד, שוב אנחנו מתפלגים ומתפזרים והופכים לקבוצות ולעדות עם אינטרסים שונים וחלק מאיתנו שונא חלק אחר ולהפך, ושוב יד אח בחיי אחיו שולחת ודם יהודים נשפך לשווא.

אויבים מבחוץ תמיד היו וגם ללא המרד ברומאים שנאו הנוכרים בתפוצות את היהודים ללא סוף. גם אז רבו האנטישמים גם בפזורה היהודית בארצות ניכר. לזה התרגלנו ויחד עם כל הפרעות, חורבן, שואה וגזירות יכולנו להם ושרדנו הכל ועדיין נשארנו עם שעשה היסטוריה יוצאת מן הכלל ושב לארצו המקורית אחרי 2000 שנות גלות. לזה אין תקדים בהיסטוריה בינתיים.
ובכל זאת במקום להוקיר את המתנה שניתנה לנו בזכות ולא בחסד ועל מגש ועליו גופותיהם של 6 ויותר מליוני אחינו בתפוצות, עדיין לצערי, אנחנו לא זהירים ולא הפקנו לקחים מהעבר.

במקום להניח למחלוקות ולדעות השונות המפלגות הממלאות בשנאת חינם ובנקמנות קנאית ובלתי מתפשרת – לוותר, להתאחד, לקבל את דעות הזולת בסבלנות ובסובלנות, להקשיב לזולת ובעיקר לראות איך ממשיכים ביחד לבנות ולקיים את המדינה הנפלאה הזאת יחד עם כולם, וזה כולל גם את העמים השכנים אלו שלא זוממים לכלותנו ואת העמים ששוכנים בקרבנו ואינם יהודים, ואת כל הזרים החפצים להתערות בינינו ולהגיע יחד למטרות נעלות וטובות יותר.
לחשוב ולהיזכר במה שקרה לפני אלפיים שנה, להפיק לקחים מהסיבות שגרמו לאסון ההוא ולא לחזור על אותן טעויות.
זה אפשרי.

הספר גרם בקריאתו סערה גדולה בנפשי ולא יכולתי להימנע מלהשוות הרבה מהאירועים והנסיבות שהשתלשלו והביאו לסוף הגרוע ההוא שאפשר היה למנוע מלפני אלפיים שנה לבין אירועים ונסיבות היום כאן ועכשיו בארצנו הקטנטונת, בינינו לבין עצמנו.
הרגשתי צורך לחלוק את רגשותיי ורשמיי מהספר אתכם קהילת קוראי סימניה, צר לי אם אני נשמעת "סוג של נביאה בגרוש בשער". לא זאת הייתה כוונתי. אלו רק מחשבות והרהורים פרטיים שלי וחשבון הנפש הוא בעיקר שלי.
שתהיה לכולם שנה טובה ומיטיבה ובה יתגשמו כל החלומות האישיים והכלליים של כולם.
בריאות שלום ושלווה במחוזותינו. אמן.”

“בגיל 13 קראתי לראשונה את הספר "הדס", אותו סיפור עצוב ומרתק, על נערה כפרית מהגליל בימי המרד הגדול, ומאז אני מאוהבת בתקופה. עברו שנים, אני לומדת את התחום באופן אקדמי ועדיין נהנית כ"כ מהספרים העתיקים ומהחיים המיוחדים האלה.
כל זאת כדי להסביר למה ברגע שראיתי את "בוגד בירושלים" זינקתי עליו ומצאתי את הזמן בשבוע עמוס לקרוא אותו.

ההיסטוריון דזמונד סיוורד פורס בספר את מסכת חייו של יוסף בן מתתיהו, אותו היסטוריון יהודי ספק ריאליסט ספק בוגד אך ודאי מקור ראשון במעלה לנו החיים כיום. הספר מתחיל מתיאור מפורט ומרתק של חיי היהודים בתקופה זו בארץ ישראל, על כל המשתמע מכך- בית מקדש, חכמים, כתות, רומאים ועוד ועוד. בהמשך, עקב גורמים כמו התעללות הנציבים הרומיים ביהודים ומתח בלתי נסבל בין היהודים לנכרים פורץ המרד המפורסם, עליו כתב יוספוס את ספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". כעת אנו עוברים לסיפור המרד, שהוא קשה, כואב ומורכב, משולב בציטטות מכותבי התקופה ובשפע של פרטים היסטוריים אך בסך הכל ייוצר תמונה אמינה וברורה. כמי שכאמור לומדת את התקופה סיוורד לא נוטה לספוקולציות ודבריו מבוססים היטב, בין השאר באוסף משים של הערות שוליים בסוף הספר.
אני לא יודעת אם זה כשרונו של סיוורד או של יוספוס, אבל קשה שלא להתרגש מתיאור יומיומי של יהודים עם בית מקדש, שלא לכעוס על אכזריות השלטון הרומי, שלא להיסחף למאבקי הכתות והשיטות ולהזדעזע מתיאורי החורבן. לא מדובר בספר קל- הוא כולל תיאורים קשים של מוות בעינויים ושאר זוועות, כמיטב המסורת ההלניסטית, נוסף על השאלות כבדות המשקל שהוא מעלה- אמונה, קנאות, אחדות וחרות. עם זאת הוא סוחף ומרתק. התחברתי והתרגשתי עמוקות.

אני מניחה שכל קורא ימצא בספר שפע של רעיונות (שלא לומר תחמושת) לטובת האידאולוגיות שלו והשקפת עולמו, ואני לא מנסה לטעון כי הספר "מוכיח" לנו כי רק קנאות- או אמונה, או סובלנות- יצילו אותנו. יהודים, כאז כן היום נוטים לוויכוחים מרים וכידוע "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אבל אני חושבת שיש משהו עמוק ומרגש לראות איך אלפיים שנה של מסורת יהודית עוברות מדור לדור, ומול מאבקי הקנאים והמתונים, החילונים והדתיים, רק שלא נשכח שאנחנו עם אחד.”

“אם נשאל את האדם הממוצע מה ידוע לו על תקופת חורבן בית שני בארץ ישראל,הוא בטח יגיד: ט' באב,טיטוס הרשע החריב את בית המקדש וכד' (זה בסדר,גם אני ידעתי ככה בכלליות)
אבל בספר " הבוגד בירושלים" מובאים לנו החיים והאנשים בפרטי פרטים והכל הוא מנקודת ראותו של "כוכב הספר" יוסף בן מתיתיהו.
יוסף בן מתיתיהו הלוא הוא אותו "הבוגד בירושלים" היה יהודי בן למשפחת כהנים וגם היסטוריון ואם גם תשאלו את אותו,את יוסף ,אז תוסיפו לו גם את התואר נביא.
יוסף היה מהאנשים אשר לא רצו למרוד במלכות,ברומא, אבל מצא את עצמו למפקד הצבא היהודי בגליל,אותו צבא יהודים שמרד ברומאים. ובדרך לא דרך ניצל ממוות (פרשת המערה) ובו בעת גם השתנה מזלו ולפני שהיה נשבה/נהרג "ניבא" יוסף לאספסיאנוס,הנציב בסוריה, את עתידו כקיסר ולאט לאט "עבר צד" מה שנקרא.
ומכאן העניינים נכתבים לפרטי פרטים עד אחרי חורבן יהודה.
פשוט מדהים לקרוא על התקופה הזו כ"כ לפרטי פרטים משמות האנשים המקומות והמאורעות הקשים מאד .
הסופר דזמונד סיוורד,היסטוריון אנגלי,עשה עבודה נהדרת בספר,הוא קיבץ מהרבה ספרים והיסטוריונים אחרים את הדעות וההשערות השונות אבל בעיקרון הספר מקבץ על ספרים קודמים שאותו יוסף בן מתתיהו כתב ("מלחמת היהודים" , "חיי יוסף" ו "נגד אפיון") ובכך צריך גם להבין מאיזה עמדה כותב יוסף את הדברים. יוסף בן מתתיהו מתגלה לדעתי כאדם יהיר,שחצן,מתנשא,אופורטוניסט ולקקן אבל זה לא אומר שעדותו מפוקפקת אבל יש רגעים שרואים שהוא חורג מהאובייקטיביות(יש פעמים שהסופר נאלץ לאזן את דבריו של יוספוס). ומכיוון שיוסף היה קרוב לקיסרים ולמפקדים הרומים היתה לו גישה לקבל מידע על כל המתרחש ביהודה ופשוט שקוראים את הספר,אי אפשר שלא "לחיות" את המצבים במיוחד שמגיעים לחלק של המצור על ירושלים,שם הסיפורים מזוויעים,רואים את הפילוג אצל היהודים השנאה העזה,הוואי החיים בבית המקדש,קנאים,בני אצולה, הצבא הרומי ומפקדיו ועוד ועוד ...
בקיצור ,בזמן שאני כותב את הביקורת הזו עולים לי כ"כ הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב כאן אבל באמת אי אפשר,ישנן כ"כ הרבה מאורעות ... אבל אם חשבתם שיוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (איך שתרצו לקרוא לו..) יגנוב את ההצגה בספר,אז ממש ממש לא! -תיאור המציאות והחיים של התקופה הזו כ"כ מרתקים וסוחפים ומעניינים יותר מכל בוגד .”