קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו.
אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר.
ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.)
הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.

2.786 ,כן ,זה ציון הדירוג שנתנו עד עכשיו לספר .
אני קראתי ,ואני לא מבין למה אבל מבין את הקוראים ואני אסביר.
אנחנו ,האנשים הנורמטיבים כקולקטיב,שאומרים לנו מאפיה בד"כ האסוציאציה הראשונה שעולה לנו זה...נכון, "הסנדק. וזה בדיוק מב שהסופר ,רוברטו סביאנו לא רוצה שיעלה במוחנו שנדבר על מאפיה. דווקא האירוניה היא שאותם ילדים ונוער וחברים בארגון הם אלה שמחקים את כוכבי הקולנוע הן במשפטים וצורות דיבור וגם בביצוע ירי עם היד הרפויה וכו וישנם עוד קטעים נרחבים על השפעת הקולנוע על חברי הקאמורה .
רוברטו מביא בספר הרבה דמיון והרבה המחשה מה באמת הולך בדרום איטליה ובחבל קמפניה בפרט וזה לא כ"כ מה שרואים ב"סנדק". אנחנו אוהבים את הטקסים של המאפיה ,את המכוניות של שנות ה30,את ההילה של הסנדק או את המשפטים של טוני מונטנה מ"פני צלקת" המיתוסים וכו..ובגלל שאין בספר את כל אלה אולי זה משעמם,אבל מה שיש בספר זה מציאות. מציאות של הקאמורה,אולי המאפיה הרצחנית באירופה בעולם. מציאות של אנשים ושמות שהדם הוא חלק מחייהם . זה מתחיל מילדים שמעריצים את החברים בארגון וכנערים שמתחילים את דרכיהם כנהגים,תצפיתנים וכל עבודה שייתנו להם הבוסים וסגניהם ועד ראשי המשפחות של האזורים השונים.
העדויות בספר מתארות את היד הארוכה של הקאמורה בתוך השלטון המקומי,גיוס ילדים,השתלטות על ענף הטקסטיל ,פינוי האשפה הגואה בדרום,תאוות הבוסים,המלחמה של סקונדיליאנו וכו.
הסופר רוברטו סביאנו אמר באחד הראיונות שהוא לא ציפה שהספר יימכר כך בעולם ודווקא אולי בגלל זה נראה שהוא מלאה אותנו בשמות של אנשים ומקומות שרק איטלקים יוכלו להכיר ולכן אני לא ממליץ לכל אחד לקרוא את הספר כי הוא יגיע לסף יאוש כזה במהרה. ואולי יותר מתאים לראות את הסרט שמבוסס על הספר.
הדברים שלא כ"כ אהבתי בספר זה דווקא סוג הכתיבה. נראה כאילו הסופר רוצה לשפוך הרבה מידע ונוצרים משפטי מידע ארוכים,המון פסיקים שעד שאני מגיע לנקודה אני מקבל סחרחורת,אולי זה אני אולי זה התרגום אבל כמה פסיקים...
ולפעמים באמת כמו שאומרים היום "חופר??" ,פעמים בודדות באמת זה כמעט כך אבל זה לא ברמה של חירטוט ולמלא שורות,אלא עודף ידע.
סגנון הכתיבה באמת אהבתי ,לסופר יש מח חריף אני אוהב את הכתיבה שלו ,הדימויים,ההמחשות,האנלוגיות ומשחקי המילים.
לסיכום ,לא הייתי ממליץ לכל אחד לקרוא אלא באמת למי שמעוניין לדעת מציאות כפי שהיא בלי מיתוסים וסיפורים "פיקנטים" וברמה של חקר הנושא.
קטע יפה שכתב סביאנו בספר:"אם במקום אחר אתה יכול לאהוב את 'פני צלקת' ולהרגיש כמוהו בדמיונך,כאן אתה יכול להיות פני צלקת,אבל עליך להיות כמוהו עד הסוף"
מציאות זה פה.

אם נשאל את האדם הממוצע מה ידוע לו על תקופת חורבן בית שני בארץ ישראל,הוא בטח יגיד: ט' באב,טיטוס הרשע החריב את בית המקדש וכד' (זה בסדר,גם אני ידעתי ככה בכלליות)
אבל בספר " הבוגד בירושלים" מובאים לנו החיים והאנשים בפרטי פרטים והכל הוא מנקודת ראותו של "כוכב הספר" יוסף בן מתיתיהו.
יוסף בן מתיתיהו הלוא הוא אותו "הבוגד בירושלים" היה יהודי בן למשפחת כהנים וגם היסטוריון ואם גם תשאלו את אותו,את יוסף ,אז תוסיפו לו גם את התואר נביא.
יוסף היה מהאנשים אשר לא רצו למרוד במלכות,ברומא, אבל מצא את עצמו למפקד הצבא היהודי בגליל,אותו צבא יהודים שמרד ברומאים. ובדרך לא דרך ניצל ממוות (פרשת המערה) ובו בעת גם השתנה מזלו ולפני שהיה נשבה/נהרג "ניבא" יוסף לאספסיאנוס,הנציב בסוריה, את עתידו כקיסר ולאט לאט "עבר צד" מה שנקרא.
ומכאן העניינים נכתבים לפרטי פרטים עד אחרי חורבן יהודה.
פשוט מדהים לקרוא על התקופה הזו כ"כ לפרטי פרטים משמות האנשים המקומות והמאורעות הקשים מאד .
הסופר דזמונד סיוורד,היסטוריון אנגלי,עשה עבודה נהדרת בספר,הוא קיבץ מהרבה ספרים והיסטוריונים אחרים את הדעות וההשערות השונות אבל בעיקרון הספר מקבץ על ספרים קודמים שאותו יוסף בן מתתיהו כתב ("מלחמת היהודים" , "חיי יוסף" ו "נגד אפיון") ובכך צריך גם להבין מאיזה עמדה כותב יוסף את הדברים. יוסף בן מתתיהו מתגלה לדעתי כאדם יהיר,שחצן,מתנשא,אופורטוניסט ולקקן אבל זה לא אומר שעדותו מפוקפקת אבל יש רגעים שרואים שהוא חורג מהאובייקטיביות(יש פעמים שהסופר נאלץ לאזן את דבריו של יוספוס). ומכיוון שיוסף היה קרוב לקיסרים ולמפקדים הרומים היתה לו גישה לקבל מידע על כל המתרחש ביהודה ופשוט שקוראים את הספר,אי אפשר שלא "לחיות" את המצבים במיוחד שמגיעים לחלק של המצור על ירושלים,שם הסיפורים מזוויעים,רואים את הפילוג אצל היהודים השנאה העזה,הוואי החיים בבית המקדש,קנאים,בני אצולה, הצבא הרומי ומפקדיו ועוד ועוד ...
בקיצור ,בזמן שאני כותב את הביקורת הזו עולים לי כ"כ הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב כאן אבל באמת אי אפשר,ישנן כ"כ הרבה מאורעות ... אבל אם חשבתם שיוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (איך שתרצו לקרוא לו..) יגנוב את ההצגה בספר,אז ממש ממש לא! -תיאור המציאות והחיים של התקופה הזו כ"כ מרתקים וסוחפים ומעניינים יותר מכל בוגד .

ספר נהדר.
יחסית לספר קצר ועלילה שמתפרסת על שעתיים וחצי בערך, יש בו הרבה הפתעות ,תהפוכות ,מתחים,דרמה וסיפור עצוב .
מי שרוצה להינות שייקרא הכל ושלא יידע את סוף הסיפר לפני.
כתוב מאד יפה ומתאים לכל אחד .
שווה מאד קריאה.

קודם כל הספר הוא ספר חובה לכל יהודי! ספר נהדר,כתוב יפה ומרגש.
בחלקו הראשון של הספר ישנם תיעודים מצמררים מתוך מבט של ילד בשואה , ואי אפשר (לפחות אצלי זה היה כך) שלא לדמיין את עצמך בסיטואציות שהיה בהם הרב לאו כילד ומובאות בספר בפרטי פרטים. מ-ר-ת-ק !
בחלק השני המיקוד הוא יותר על תפקידיו הרשמיים שלו כרב עיר וכרב ראשי לישראל. נאמר פה באחת הביקורות שזה "טפיחה על שכמו שלו ומעין גאוותנות וטוב שלא היה נכתב..וכו.. ,אני ממש לא מסכים. אולי דווקא החלק השני בא להראות איך ילד שהיה קרוב למוות מרחק צעד,הגיע לכך שיקבלו אותו כרב ראשי,כן ,רב ראשי לישראל , יקבלו אותו בבתי המנהיגים בעולם כולו,אם זה אצל מלכת אנגליה ואם זה אצל פידל קסטרו והאפיפיור ולהבדיל אין סוף הבדלות ,גם אצל הרבי מליובאוויטש(שגם הוא היה ניצול שואה) וזה הניצחון הפרטי שלו על מי שרצו להשמידו.
לסיכום,הספר (כ-340 עמ') נוגע בהרבה נקודות (אם בקצרה ואם בהרחבה) שקרו למדינה: מהשואה ,תקומת מדינת ישראל,עולם הישיבות,מלחמות,פיגועים וכו.. בספר ישנם גם הרבה תמונות מצעירותו והלאה(עד הוצאת הספר) של הרב לאו (אפילו כתינוק)וכן תמונות של משפחתו וקרוביו.

הספר הוא ספר טוב, הוא משאיר טעם טוב אחרי הקריאה מכמה סיבות. קודם כל דמותו הצבעונית של גרג סקארפה האב,לא מישהו שתמיד פעל קודם כל מהשכל אלא יותר מהרגש(לא משהו שמאפיין מאפיוזו). סיבה נוספת,שהעדויות והסיפורים שמובאים בספר הן ממקור ראשון,(אמין?? אפשר להניח...) והקורא מקבל נקודת מבט הן של בן של מאפיוזו בכיר,וגם של מאפיונר(לא מהליגה הראשונה,אבל...). דבר אחרון, מקריאה בספר אפשר להבין שבזכות סקארפה הבן אפשר היה למנוע בדרך כזו או אחרת את פיגועי אל קאעידה בארה"ב.

אבל ,ואבל גדול. מהדף הראשון ועד האחרון אפשר להבין מאיזה פוזיציה מדברת הסופרת סנדרה הרמון. לפעמים ,בפרקים מסוימים בספר,אפשר לחשוב שמדובר במשפחה לדוגמא. במיוחד שמדובר בבן,אפשר להבין שהוא גדל למציאות ללא ברירות,וסוכן הFBI הידוע לשמצה פשוט,הכל בגללו. בכלל ,רוב הספר הוא כתב הגנה לבן שכלוא עד היום וכתב אישום לסוכן דה-ווקיו שסרח אבל יצא זכאי במשפטו.

אני לא יודע עד כמה הסוכן אשם למרות שזוכה. אני יודע שגרג סקארפה ובנו,הם רוצחים בדם קר "למען הביזנס" ,כך קוראים לזה, ואישית,לא כ"כ אהבתי את הכמעט דה לגיטימציה שעושה הספר לסוכן, והיח"צ שמקבל סקארפה הבן מהסופרת.
אפשר להגיד ששהותו של הסוכן עם סקארפה האב יצר בלבול תפקידים(?), כנראה שהאפקט דומה בהתכתבויות של הסופרת עם הבן מהכלא.

בכל אופן הספר הוא טוב ומעניין,אבל הייתי ממליץ לקורא להבין מה עמדתה הברורה של הסופרת וכל קורא יבין מה שירצה להבין מכך.