נראה לי שאם לא קוראים את הספר הזה עד גיל 18, כבר עדיף שלא לקרוא אותו בכלל. אני קראתי אותו אחרי והשתעממתי לאורך כל הספר. נער נודניק, סיפור משעמם- (וניסיתי לקרוא שוב בגיל מאוחר יותר- זה לא משתפר)- בקיצור-לא ספר ששווה לבזבז עליו את הזמן.

אחת הסיבות שאני ממעטת לקרוא ספרות ישראלית, היא המטיפנות הפוליטית - שאיכשהו תמיד נוטה לאותו כיוון (והיתה מעייפת באותה מידה לו היתה מאוזנת, אבל לפחות היתה מגוונת...:-p) ואז ראיתי בספריה את הספר - שדים ברחוב אגריפס. הכריכה מושכת העין,הספר לא ארוך מדי, והתקציר בכריכה האחורית נשמע מאגניב לגמרי. אז התגברתי על הדעות הקדומות, והתחלתי לקרוא. ועולם כמנהגו נוהג. את מרבית 50 העמודים הראשונים של הספר (וגם בהמשך, אם כי במינונים פחותים) ניתן לסכם: מתנחלים זה רע, חרדים חסרי אידאלים מוצצי כספים ולא באמת אנושיים, יאללה - לפנות את מזרח ירושלים, להפסיק לטרוף את כל הערבים והי, יש אפילו סודנית! (טובה, בטח שטובה...). וחבל, כי העלילה, כשלא מנסים להסביר לך עד כמה ישראל היא מדינה כובשת ופויה, דרך כל מיני נשים ששבי (נהג המונית, גיבור הספר) שוכב איתן/ מקדיש להן תשומת לב, או עד כמה חרדים ואוהדי בית״ר הם איכסה, היא דווקא לא רעה בכלל, בעיקר כי היא בנויה על האלים/שדים השמים ׳שלנו׳: מלאכי חבלה, שדי גיהנום,מלאכי השרת, בעל, עשתורת, ענת, נעמה, בת תמליון, קטב מרירי, ואלוהים שלנו בשמו הזועם- יחוח (כן, במקור זה עם ה׳). לתקצר? שדים תוקפים בבסיסי צה״ל שונים ומסתבר שלמשרד הביטחון יש מענה- הצנת״ח (צוות נטרול תופעות חריגות) שמורכב מ:לבנה-מפקדת הצוות, חוקרת פנטזיה; יזהר- מדען שהוא גם פסיכולוג שמאמין בשדים ובונה מכשירים שימדדו אותם; פנחס- אקדמאי, דתי לשעבר, שמבין המון בשדים ובקבלה; ואיבתיסאם- ערבייה סודנית שיודעת להתנהל עם שדים- גם לגרש, וגם לזמן (מסתבר). אליהם מצטרף שבתאי, נהג מונית. לכאורה נהג מונית פשוט - מחפיץ נשים, בטוח שהוא יודע הכל - רגיל לחלוטין. לאט לאט מסתבר לצנת״ח מה שלקוראי הספר התברר כבר בפרק הראשון - 2 אלות נחטפו כשהגיעו לארץ ישראל. זה קרה כבר לפני עידן ועידנים, אבל עכשיו *חייבים*לשחרר אותן אחרת יעלם כל הקסם ולאט לאט מסתבר. שגם שבי, וגם לבנה הם בכלל לא מה שהם נראים... בקיצור - לא ספר רע, אבל היה לו פוטנציאל גבוה הרבה יותר.

מה לא הייתי נותנת כדי לעבור לגור בתוך הראש של סנדרסון, אפילו לשעה. אני קוראת של סופרים - אם קראתי ספר שאהבתי של סופר/ת x, אני אקרא את כל מה שx כתב/ה אי פעם (במגבלות ה: ׳ניתן  להשאיל מאיפשהוא׳- בעיקר מהספריות העירוניות בהן אני מנויה ו׳נכתב/תורגם ב/לעברית׳). אפשר לראות את זה יופי יופי ברשימת הסופרים שלי באתר. וזה מעניין - כי כמעט שלא התאכזבתי מהשיטה הזו בתחום הסיפורת הלא בדיונית (למעט דניס לוהן ו- זהו בערך). יש כמובן ספרים ׳סופר טובים׳ וספרים ׳סתם טובים׳ לאותה/ו סופר/ת אבל ככה קראתי אתכל ספרי מאיר שלו, הלר, שלום עליכם, דארל, אוסטן, דוסטויבסקי, אקונין, קישון ועוד רבים וטובים, ובאמת שלכל אחד יש סגנון מעולה משלו וזה אחלה. בתחום הפנטזיה והמד״ב זה קרה לי עם הרבה פחות סופרים.  אז טולקין גאון ואסימוב גם, אבל מרבית הסופרים האחרים פשוט לא יציבים - יש להם ספרים טובים עד מבריקים מצד אחד, אבל גם ספרים בינוניים מינוס עד גרועים ואת אף פעם לא יודעת על מה תפלי ( זילאזני,  סקוט קארד ומרטין הם דוג׳ נהדרות לאיך אפילו בתוך ׳אותה סדרה׳ יש ספרים מעולים וספרים שלא ברור בכלל למה הם נכתבו ).  את סנדרסון אני מסווגת כרגע כהבטחה גדולה בקטגוריה הראשונה- יש לאיש הזה דמיון מופרע לחלוטין. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה כיף להיות ילד/ה שלו כשמגיעה שעת סיפור. והספר הזה- לא פלא שרוצים להסריט אותו. בכדוה״א(בארה״ב כמובן), מקבלים חלק מהאנשים כוחות על נוגדי פיזיקה. הם יכולים לשרוף אנשים, לגרום לעלטה תמידית, ליצור חשמל, הזיות, אשליות, רעידות אדמה- ומה לא- וחלקם גם חסין פגיעות. ממשלת ארה״ב נכנעת לאותם נפילים מחוסר ברירה - אומנם יש לכל נפיל גם חולשה פרטית בעזרתה ניתן לפגוע בו ולהרוג אותו, אבל כמתבקש, הנפילים שמודעים לחולשה שלהם, שומרים עליה בסוד מכל משמר. ב״ניוקאגו״ שולט אחד הנפילים החזקים ביותר לב- פלדה. הוא חסין מפגיעות ומסוגל להפוך כל חומר דומם לפלדה. הוא מקיף את עצמו בעוד כמה נפילים- וביחד הם מטילים שלטון אימים ברחובות. אבל דיוויד, גיבור הספר, היה עד לחולשה של לב-פלדה. זה אומנם קרה בגיל 8 והוא לא בדיוק מבין מה היא החולשה, אבל היות שלב-פלדה הרג באותה הזדמנות את אבא של דייויד- דייויד נשבע לנקום. 10 שנים מאוחר יותר כשהנוקמים(חבורת אנשים המתמחה בחיסול נפילים) מגיעים לניוקאגו - דיוויד מחליט שהגיע זמן הנקמה. אחלה ספר. אחלה סופר.  (הבעיה היחידה שלי עם סנדרסון היא שהוא כותב בקצב מהיר בהרבה משהמתרגמים בארץ מצליחים לתרגם, וכל ספר שלו הוא מינימום 600 עמודים, ככה שאין סיכוי שאני אנסה לקרוא אותם באנגלית...:-P)

איך אני מזהה שספר הוא ספר טוב? הוא גורם לי לשנות את צורת המחשבה שלי. לא את הרעיונות או את התפיסות שלי (זה בונוס מצוין, אבל ממש לא הכרחי), אלא את המילים בהן "נחשבות" המחשבות שלי. מוזר, אני יודעת. אז כשסיימתי את "זה המקום" והמחשבות שלי התחילו להיות איטיות ומהורהרות ובעלות "נחת רוח"- ידעתי שהספר הזה הוא ספר טוב. לפני חצי שנה בערך, טסתי לחודש למונדיאל בברזיל.בגלל שאני טיפוס מאוד מתוכנן- את הכל(למעט חצי הגמר המרהיב של ברזיל-גרמניה, שנקנה בברזיל) תכננתי מהארץ- מלונות, טיסות פנים, אטרקציות, כרטיסים למשחקים. במהלך חודש מונדיאל, יצא לי לראות 5 משחקים. כל שאר הזמן, היה פנוי. מכירים את הקטע הזה שהכל אפשרי? ככה זה היה. התעוררתי- ולא היתה עבודה/משפחה/צרות אחרות. יכולתי לקום ב10 בבוקר או ב22 בלילה או בכלל להישאר במיטה כל היום. לפגוש חברים, או שלא לפגוש אותם. ללכת לים/לצאת לפאב/ללכת לקניות/לצאת לטיול, להכיר אנשים או להתבודד- לא היה שום לחץ, שום מגבלה על הזמן הפנוי. הספר הזה? זו בדיוק ההרגשה שמקבלים ממנו. אין פה איזה סיפור מדהים, או איזו עלילה מסעירה. סתם סיפורים קצרים שחלקם אמיתי וחלקם בדיה על אהוד בנאי הצעיר, שנותנים בדיוק את אותה הרגשה. הכל רגוע, הכל ב א י ט י ו ת, יש פנאי להכל, אין לחץ. לא תמיד אני מתחברת לסגנון הזה, הפעם כן.

יש כנראה קונצנזוס, שהספר הראשון של טרילוגית ״משחקי הרעב״ הוא הטוב בסדרה. גם לגבי הספר השני (בדומה להרבה טרילוגיות) יש לרוב הסכמה שהוא די מיותר. אבל לגבי הספר השלישי...  (הכל בשלשות בביקורת הזו + ספוילרים, beware!) החלק הטוב-  הספר השלישי, הוא הכי אמיתי בסדרה. כן, קטניס עדיין גיבורת על שמסוגלת לקלוע בחץ וקשת מהקומה ה50  בעזריאלי בנמלה שזזה בבור בקריה - אבל הי, היא גם בת אדם! עם רגשות אנושיים ולא רק חישובי תועלת. ויש לה משברים, והיא מבולבלת. וקשה לה. והמורדים- זה בערך כמו המורדים בסוריה. אין באמת טובים ורעים. הקפיטול נבלות, וגם הנהגת המורדים לא יותר טובה (והמצנחים ההם, כ״כ כ״כ הזכירו את הפיגוע בבית ליד...) - וכן, במלחמה מתים גם אנשים טובים. ולא תמיד יש זמן להתאבל עליהם. החלק הבינוני-  יש מן קטע כזה, בסרטי/סדרות/ספרי דרמה/ מתח (בעיקר אמריקאים) שכשהגיבור/ה נאלצ/ת לבחור בין שתי מערכות יחסים פוטנציאליות - במרבית המקרים, כדי להקל על הצופים להזדהות עם הבחירה, סביר להניח שיתגלה שפוטנציאל מסויים הו/יא פשוט בעל/ת אופי רע ולעיתים קרובות, הרע/ה גם י/תמות. אז במשך שלושה ספרים השלמתי עם זה שגייל הולך למות (כי פיטה הוא ״הטוב״ - והוא טוב מדי. ככה שאי אפשר באמת לבחור בבחור אחר, חתיך ומוכשר ככל שיהיה), שבכנות, ממש הוקל לי כשהוא רק הפך ל״רשע״  בפוטנציה בעיני קטניס. החלק הפחות טוב- שלושת הדברים בגללם ( לו היה ניתן לדרג בחצאים) הספר היה מקבל ״רק״ 4.5 כוכבים ממני: 1. משהו שהתחדד אצלי אחרי קריאת הביקורת של ״קוראת הכל״ - אין באמת שום סיבה עלילתית לאהבת ההמונים לקטניס. כן, היא חמודה והכל, אבל אין לה באמת שום תפקיד או משהו מעורר הזדהות, עם כל הכבוד וזה. זה ששומרים עליה כי דווקא היא החשובה למרד, זה קצת מגוחך. ספוילר . . . . . . . . . . 2. המחוז ה13 בחיים והוא יושיע את כולנו! זה כאילו המחברת לא מצאה פיתרון לאיך יוכלו טכנית למרוד בקפיטול- אז הנה פתרון ״האל במכונה״- יש מחוז סודי מחומש שקשה לפגוע בו. נכון שעד עכשיו הוא לא עשה כלום, אבל בזכות קטניס ה״סמל״ הוא מוכן למרוד, הידד! ספוילר אחרון ודי . . . . . . . . . . 3. הפי אנד? באמת? אני מבינה שזה ספר נוער בהגדרה והכל, אבל זה קצתהרבהיותרמדיטובמכדילהיותאמיתי - מנהיגת המורדים הרשעה נענשת, גם מנהיג הקפיטול האכזר. קטניס מתאהבת בפיטה (שחוזר לעצמו למרות העינויים שעבר) ונולדים להם 2 ילדים, גייל מוותר באבירות וזז למקום אחר, הארץ הופכת דמוקרטיה וכולם חיים באושר ועושר וזה. חסר רק חדי קרן ברחובות ותחיית המתים:-p

כשמדען מכובד אך זקן מצהיר שמשהו אפשרי, כמעט בטוח שהוא צודק. כשהוא מצהיר שמשהו בלתי אפשרי, סביר להניח שהוא טועה. הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשרי, היא להעז ולצאת קצת מעבר להם, אל הבלתי אפשרי. (שניים משלושת החוקים של ארתור סי קלארק) מדע פופולארי זה כיף. הספר בוחן למעשה עד כמה אפשר להעביר המצאות מהמדע הבדיוני, אל כדוה״א שלנו- האם קיימת לדוג׳, איזושהיא אפשרות, קלושה ככל האפשר, שנוכל אי פעם לחזות את העתיד או לבצע טלפורטציה (ביפ מי אפ, סקוטי), או שזה לא אפשרי בהינתן חוקי הבסיס הידועים לנו השוררים על כדור הארץ? ואם היא קיימת- מתי היא תתגשם? (והתשובות לעיל- לא נוכל לראות את העתיד, אבל כנראה שכן נצליח להעביר עצמים מיקרוסקופיים ממקום למקום..) למרות הנושא הלכאורה ׳כבד׳ שלו, הספר הוא לא ספר מדעי כבד, וחלק מהטכנולוגיות המתוארות בו פשוט מעוררות התפעלות - ׳ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, היא דומה יותר ויותר לקסם׳ (החוק השלישי של קלארק) מומלץ, מומלץ.