אם אי פעם יכתבו את עשרת הדיברות לכותבי ספרים, אני רוצה לקוות שהראשון יהיה - לא תגזים.
בתור קוראת, אני רוצה להאמין לספר שאני קוראת, רוצה לחשוב שהסיפור באמת יכול לקרות. גם אם בעולם בדיוני כלשהוא, מרגע שנקבעו כללי המשחק- העלילה אמור להחזיק את עצמה. כשיותר מדי צירופי מקרים מצטברים, זה מעיד בעיניי על עצלנות של הסופר/ת. דאוס אקס מכינה, זה הטריק הכי ישן בספר, וצריך לדעת להשתמש בו בתבונה.
אז הספר הזה, הוא כנראה הניסיון לבדוק מה קורה כשיש המוני צירופי מקרים ומעט מאוד עלילה מציאותית. עד כמה אפשר למתוח סבלנות של קוראים.
והיות שממילא בזבזתי את הזמן שלי, אז הנה תקציר של העלילה המופרכת, כדי לחסוך את הזמן למי שעדיין לא קרא. המעשה הטוב שלי לקראת כיפור;-)
(בהמשך יבואו המוני ספוילרים, ויסכמו כמעט 400 עמודי עלילה מופרכת ב30 משפטים פחות או יותר).
Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert Spoiler Alert


פיטר הנאה והרומנטי יושב במטוס בדרך לLA לפגישת עבודה, כשהולי המהממת שגם קוראת את הר הקסמים של תומאס מאן מתיישבת לידו. הם מתאהבים ממבט ראשון, הולי מזמינה אותו לארוחת ערב בבית אביה ועל חתיכת דף לבן מהספר היא כותבת את מספר הטלפון שלה.
ואז - פיטר מאבד את הפתק.
4 שנים עוברות בכמיהה וגעגוע מצד פיטר
ואז - החבר הכי טוב שלו, ג'ונתן (הדמות הרעה הראשונה בספר. כולן נענשות בסוף, אל חשש) הסופר הכריזמטי שלא מסוגל להישאר נאמן לאף אחת מכיר לו את ארוסתו - וכמובן שזו הולי. בהמשך ג'ונתן והולי מתחתנים.

סיום סבב ראשון - פיטר פנוי, אבל הולי תפוסה (עד כאן - אמנם קלוש, אבל עדיין יכול לקרות)

פיטר שבור הלב משלים עם המצב, הוא והולי הופכים ידידים, והוא מתארס בעצמו לבחורה נחמדת שהוא לא אוהב בשם שרלוט . בטקס החתונה שלהם, ג'ונתן מתגנב למדשאות ושוכב עם אמה החורגת של הכלה, ג'וליה (דיק, אבא של הכלה הוא עו"ד אדיוט שמלא בעצמו, אבל אל חשש, גם הוא ייענש עד סוף הסיפור).
ואז - יורד גשם, וברק פוגע בג'ונתן והוא מת, לא לפני שהוא הספיק להכניס את ג'וליה להריון (בחיי. זו העלילה.)

סיום סבב שני - פיטר תפוס אבל הולי פנויה.

הולי האלמנה מבלה עם פיטר ושרלוט, ובאחד הערבים כששרלוט קצת שיכורה היא איכשהוא שמה לב שהולי ופיטר מאוהבים (לא שהם עשו משהו, כן? אפילו לא החזיקו ידיים. אבל העלילה חייבת להתקדם איכשהו:-P). מילא.
אז כשהיא נוסעת לפריז לארגן כנס, היא יוצרת קשר מחודש עם אהבת נעוריה, וש'יאללה- הוא חיכה רק לה כל השנים. אבל היא לא יודעת איך היא תוכל להרשות לעצמה לחיות אתו מבחינה כלכלית
ואז - היא נוסעת לג'וליה, שהחליטה להתגרש מדיק, שמספרת לה שאבא שלה מעל בכספי הירושה שלה ושל אחיה, מה שאומר שהוא מנוול והיא עשירה ויכולה להרשות את זה לעצמה. הידד! שרלוט עוברת לגור עם אהוב נעוריה.

סיום סבב שלישי - פיטר והולי פנויים. האם ייתכן שהספר יסתיים? (ברור שלא. למה לעצור כאן? זה תרגיל בסבלנות..)

פיטר מחליט להתוודות על רגשותיו, ומזמין את הולי לארוחה בבית הבוס הגדול של החברה בה הוא עובד. כמובן שכולם שם אנשים נהדרים מוצלחים וטובי לב. את פיטר מושיבים ליד אליזבטה, השושבינה החתיכה של אשתו, שמנסה לפתות אותו בסוף הערב, אבל הוא מוותר באבירות. את הולי מושיבים ליד הבוס הגדול ארתור, שהיה נשוי 20 שנה ומנסה להתגבר על אובדן אשתו. ארתור נדלק על הולי, וגם היא מסתבר נהנתה בחברתו. אז פיטר לא מתוודה על כלום, ומתכוון בגדול לוותר על כל העסק, והולי ממשיכה לבלות עם ארתור.
ואז - פתק מאיז שמוען לארטי ובו שבחים ללילה בלתי נשכח במשרד, גורם לפיטר להתנהג כאחרון הקלישאות ולרוץ להחטיף אגרוף לארתור הבוגדני, רק כדי לגלות שארטי זה בכלל קיצור של ארטמיס, המזכירה של הבוס הגדול - אבל עכשיו שהוא התעורר סוף סוף, הוא רץ להולי, מתוודה על רגשותיו. ואיזו הפתעה - גם היא אוהבת אותו- ויאללה, עוד שניה נגמר.

אה כן, ת'ורפ, המנהל הישיר של פיטר מציק לו (בלי סיבה,כמובן. הוא פשוט לא אוהב אותו), ומנסה לגרום לפיטוריו.
ואז - ארתור הבוס הנהדר עולה על זה - מפטר אותו ומציע לפיטר את התפקיד שלו, ואפילו סולח לפיטר על זה שהוא 'גנב' לו את הולי.
בטקס החתונה של פיטר והולי, ארתור וג'וליה נדלקים אחד על השני. ובאפילוג, אחת המאהבות של ג'ונתן מחזירה בלי יודעין את הספר הר הקסמים לפיטר והולי.
הסוף.

אפשר בקלות לוותר.

בהרי מקסיקו, בכפר קטן, נולדים רק בנים, איזו הקלה.
כשה'בנים' האלו מגיעים לגיל בו כבר מקבלים מחזור וצומחות בליטות על החזה, נאסר עליהן לצאת מהבית בשעות האור, האמהות שלהן (האבות ברחו מזמן לארה"ב) מנסות לכער אותן ככל האפשר- כולל מריחת השיניים שלהם בפחם, וגירוד הפנים שלהן בצ'ילי ליצירת פריחה, והן לומדות להתחבא בבורות אותן חפרו עבורן - 'מחילות ארנבות' שכאלו.
למה? כי סוחרי האדם, רואים בכל ילדה מספיק יפה, יעד לגיטימי מבחינתם. כי לברוני הסמים אין עכבות.
הביקורת הכי מנותקת מהמציאות לספר הזה (לפני תחילת הספר, בהחלטה תמוהה משהו של העורכים, יש שלושה דפים של ביקורות שמהללות את הסיפור ואת הסופרת) טוענת ש:"על אף שיסוד העלילה אלים, זוהי קומדיה שחורה בעלת אחת הגיבורות המצחיקות והמרגשות ביותר..." אין לי מושג איזה חומר לקח כותב הביקורת הזו לפני, אבל אין שום דבר מצחיק או ציני בספר הזה, והגיבורה שלו לא מצחיקה בכלל.
עמוד אחרי עמוד בספר הזה יש ייאוש וייאוש וייאוש.
כמה נמוך מבחינה מוסרית יכול אדם להגיע שהוא מוכן לסחור בגוף של אדם אחר? כמה אפתיות, אימפוטנציה ואוזלת יד יכולה להיות לממשלה דמוקרטית במאבק נגד עבריינים? איך אפשר להמשיך להביא ילדים ולגדל אותם למציאות כזו, שבה השאיפה הכי גדולה לילדה כמו ליידי די, היא להצליח להסתנן לארה"ב עם אמה ואחותה למחצה ולעבוד בשטיפת כלים?:(
אחרי שקוראים ספר שכזה מתחילים לתהות, אולי אלוהים היה פזיז קצת כשהבטיח שלא יהיה יותר מבול...

בספריה הקטנטונת שקרובה אליי הביתה, יש מעט מאוד ספרים מעניינים שעדיין לא קראתי. מה שמחייב אותי להתנסות בספרים שלא נראים מעניינים ו/או התקציר הכריכה האחורית לא נראה מבטיח בכלל (ולרוב, הם באמת לא משהו).

אני סוג של 'קוראת הכל' החל מרומן רומנטי ושירה, וכלה באקשן ומתח ומד"ב ופנטזיה, אבל בגלל ש(לפחות אצלי) ספרי פנטזיה ומד"ב (בעיקר מד"ב, אבל לא רק) מאתגרים את המחשבה הרבה יותר מאשר סתם רומן רומנטי, אני נוטה לקחת לפחות ספר אחד מהסוגות הנ"ל, לא משנה כמה לא מושך התקציר שלו.
אז ביום שישי, נתקלתי בספריה בספר יושרה שניונית/אן לקי. התקציר לא היה מלהיב, אבל על הכריכה הקדמית צוין שהספר זכה בכמעט כל פרסי המד"ב הקיימים (חלק מהם לא ידעתי שקיימים בכלל)- הוגו, נובלה, ארתור סי קלארק, האגודה הבריטית למד"ב, לוקוס - וממילא הייתי צריכה ספרים לשבת, אז חשבתי 'מה כבר יכול להיות'?

מה שהיה בפועל- פשוט שעמום.

וזה לא שאין פוטנציאל עלילתי לספר- אימפריה כובשת בעלת מנהגים מעניינים שמתחילה לחרוק, ספינות חלל שנשלטות ע"י בינות מלאכותית השולטות בחיילות מתות, ובינה מלאכותית אחת בעלת רגשות במסע נקמה רצוף פלשבקים לעבר.
וזה לא שאפשר להאשים את התרגום - עמנואל לוטם באמת השתדל (עד כדי כך שיש נספח של התכתבות שלו עם אן לקי המחברת בענייני תרגום ומושגי זכר/נקבה בספר) והוא מתרגם מוצלח ביותר,
והספר הוא חלק מטרילוגיה, שאת החלק השני שלה יש בספריונת שליד הבית -
אבל סגנון הכתיבה פשוט מייגע.
לקח לי שעתיים וקצת לקרוא את הספר הלא ארוך הזה, ובאמת שרק חיכיתי שהוא יסתיים.
לא ממליצה, וככל הנראה לא אקרא את ההמשכים.

איך אני מזהה שספר הוא ספר טוב? הוא גורם לי לשנות את צורת המחשבה שלי.
לא את הרעיונות או את התפיסות שלי (זה בונוס מצוין, אבל ממש לא הכרחי), אלא את המילים בהן "נחשבות" המחשבות שלי.
מוזר, אני יודעת.
אז כשסיימתי את "זה המקום" והמחשבות שלי התחילו להיות איטיות ומהורהרות ובעלות "נחת רוח"- ידעתי שהספר הזה הוא ספר טוב.

לפני חצי שנה בערך, טסתי לחודש למונדיאל בברזיל.בגלל שאני טיפוס מאוד מתוכנן- את הכל(למעט חצי הגמר המרהיב של ברזיל-גרמניה, שנקנה בברזיל) תכננתי מהארץ- מלונות, טיסות פנים, אטרקציות, כרטיסים למשחקים. במהלך חודש מונדיאל, יצא לי לראות 5 משחקים. כל שאר הזמן, היה פנוי.
מכירים את הקטע הזה שהכל אפשרי? ככה זה היה. התעוררתי- ולא היתה עבודה/משפחה/צרות אחרות. יכולתי לקום ב10 בבוקר או ב22 בלילה או בכלל להישאר במיטה כל היום. לפגוש חברים, או שלא לפגוש אותם. ללכת לים/לצאת לפאב/ללכת לקניות/לצאת לטיול, להכיר אנשים או להתבודד- לא היה שום לחץ, שום מגבלה על הזמן הפנוי.
הספר הזה? זו בדיוק ההרגשה שמקבלים ממנו.
אין פה איזה סיפור מדהים, או איזו עלילה מסעירה. סתם סיפורים קצרים שחלקם אמיתי וחלקם בדיה על אהוד בנאי הצעיר, שנותנים בדיוק את אותה הרגשה. הכל רגוע, הכל ב א י ט י ו ת, יש פנאי להכל, אין לחץ.
לא תמיד אני מתחברת לסגנון הזה, הפעם כן.

יש כנראה קונצנזוס, שהספר הראשון של טרילוגית ״משחקי הרעב״ הוא הטוב בסדרה.
גם לגבי הספר השני (בדומה להרבה טרילוגיות) יש לרוב הסכמה שהוא די מיותר.
אבל לגבי הספר השלישי... 
(הכל בשלשות בביקורת הזו + ספוילרים, beware!)

החלק הטוב- 
הספר השלישי, הוא הכי אמיתי בסדרה.
כן, קטניס עדיין גיבורת על שמסוגלת לקלוע בחץ וקשת מהקומה ה50  בעזריאלי בנמלה שזזה בבור בקריה - אבל הי, היא גם בת אדם! עם רגשות אנושיים ולא רק חישובי תועלת. ויש לה משברים, והיא מבולבלת. וקשה לה.
והמורדים- זה בערך כמו המורדים בסוריה. אין באמת טובים ורעים. הקפיטול נבלות, וגם הנהגת המורדים לא יותר טובה (והמצנחים ההם, כ״כ כ״כ הזכירו את הפיגוע בבית ליד...) - וכן, במלחמה מתים גם אנשים טובים. ולא תמיד יש זמן להתאבל עליהם.

החלק הבינוני- 
יש מן קטע כזה, בסרטי/סדרות/ספרי דרמה/ מתח (בעיקר אמריקאים) שכשהגיבור/ה נאלצ/ת לבחור בין שתי מערכות יחסים פוטנציאליות - במרבית המקרים, כדי להקל על הצופים להזדהות עם הבחירה, סביר להניח שיתגלה שפוטנציאל מסויים הו/יא פשוט בעל/ת אופי רע ולעיתים קרובות, הרע/ה גם י/תמות. אז במשך שלושה ספרים השלמתי עם זה שגייל הולך למות (כי פיטה הוא ״הטוב״ - והוא טוב מדי. ככה שאי אפשר באמת לבחור בבחור אחר, חתיך ומוכשר ככל שיהיה), שבכנות, ממש הוקל לי כשהוא רק הפך ל״רשע״  בפוטנציה בעיני קטניס.

החלק הפחות טוב-
שלושת הדברים בגללם ( לו היה ניתן לדרג בחצאים) הספר היה מקבל ״רק״ 4.5 כוכבים ממני:

1. משהו שהתחדד אצלי אחרי קריאת הביקורת של ״קוראת הכל״ - אין באמת שום סיבה עלילתית לאהבת ההמונים לקטניס. כן, היא חמודה והכל, אבל אין לה באמת שום תפקיד או משהו מעורר הזדהות, עם כל הכבוד וזה. זה ששומרים עליה כי דווקא היא החשובה למרד, זה קצת מגוחך.

ספוילר

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.


2. המחוז ה13 בחיים והוא יושיע את כולנו! זה כאילו המחברת לא מצאה פיתרון לאיך יוכלו טכנית למרוד בקפיטול- אז הנה פתרון ״האל במכונה״- יש מחוז סודי מחומש שקשה לפגוע בו. נכון שעד עכשיו הוא לא עשה כלום, אבל בזכות קטניס ה״סמל״ הוא מוכן למרוד, הידד!

ספוילר אחרון ודי

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

3. הפי אנד? באמת? אני מבינה שזה ספר נוער בהגדרה והכל, אבל זה קצתהרבהיותרמדיטובמכדילהיותאמיתי - מנהיגת המורדים הרשעה נענשת, גם מנהיג הקפיטול האכזר. קטניס מתאהבת בפיטה (שחוזר לעצמו למרות העינויים שעבר) ונולדים להם 2 ילדים, גייל מוותר באבירות וזז למקום אחר, הארץ הופכת דמוקרטיה וכולם חיים באושר ועושר וזה. חסר רק חדי קרן ברחובות ותחיית המתים:-p

מילכוד 22 הוא הספר הכי אדיר שאי פעם נכתב.

הוא גאוני מהמון סיבות - כמו נניח הפתיחה אולי הכי טובה לספר ever: ״היתה זו אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה בה ראה יוסאריאן את הכומר הוא התאהב בו אהבה מטורפת״- וזו לא תהיה הגזמה לומר שקראתי אותו יותר מ100 פעמים
עוד סיבה לכך שהספר הזה מעולה, היא שהוא ישראלי ממש ופשוט קל להזדהות אתו. קשת הבלאגנים והאיוולות (ככה כותבים איוולת ברבים?) שבספר, מתאימות אחד לאחת לצה״ל ולמדינת ישראל. והיות שאני, פחות או יותר, מדקלמת את הספר בע״פ- זה די משעשע (או עצוב, תלוי באיזה צד התעוררתי הבוקר) לגלות שבדומה לקישון, ספר שנכתב בשנת 1961  - יכול להיות כ״כ רלוונטי היום.
מילכוד 22 עצמו הוא גאוני (״היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת״) ברמה שקשה להתחרות בו, ובניגוד לטענה לעיל- אין רק מלכוד 22 אחד, הספר רווי מלכודי 22 שונים.
אז מהו אפקט המאפרה בכלל? ״אפקט המאפרה הוא תנאי כללי וטבעי החל על רוב, אם לא על כל הקיום האנושי... כאשר יחיד, או קבוצה של יחידים מתמודדים עם בעיה שהם מונעים לפתור. גם אם הם בטוחים ביכולתם לספק פתרון פשוט תקף ויעיל לעיתים רחוקות בבד הם נותנים את הדעת על כך שעצם יישום הפתרון מבטיח את הנצחתה של הבעיה וברוב המקרים גם את החרפתה. האפקט... שוכן בנסיונו התמים של האדם לבקר את כלל תהליכי החיים בעזרת מערכת חוקים בלתי תלויים הולכים וגדלים במורכבות ובמספר, חוקים אלה ידועים גם בשם 'בירוקרטיה' ״. או בקיצור- מצב בו הפתרון הוא חלק מהבעיה. דרמטי פחות ממלכוד 22, אין ספק.
אלוהים, כך טוענים חז"לנו, אסתכל באורייתא (הסתכל בתורה) וברא עלמא(העולם). על כתיבת הספר הזה ניתן לומר- יונתן קיויתי קרא את מילכוד 22, וכתב את אפקט המאפרה- שהוא למעשה מילכוד 22 מגויר לחלוטין. ב452 עמודי הספר, יש תיאור של חייו של חייל בפלוגת טנקים הזויה. לו הייתי מתבקשת למצוא הקבלות בין הספרים, הייתי יכולה לכתוב בקלות רבה עבודה בהיקף של דוקטורט בהיסטוריה - מילכוד 22 באמת עד כדי כך משקף התנהלות צבאית ישראלית - שבחלק מההתרחשויות, כל מה שהסופר היה צריך לעשות(ואכן עשה) זה פשוט לשנות את השמות(וקצת את התרחיש, למנוע תביעה של זכויות יוצרים מן הסתם). ושלא יובן אחרת- זה די משעשע, גם אם לגיבור החששן קוראים יקי ולא יוסאריאן- אבל זה גם פועל קצת לרעתו של הספר, כי התרחישים המקבילים במלכוד 22 פשוט מצחיקים יותר. למעשה, עיקר המוצלחות של הספר,היא בדיוק במקום בו הוא מפסיק להיות חיקוי של מלכוד 22 (שגם זוכה לאזכור בספר הזה) ומתחיל להיות קצת ״אם יש גן עדן״ תיאור חייו של שריונר בלבנון.   
כמה דברים שפחות התחברו לי בספר( חוץ מדמיון היתר למילכוד 22);
1. כמיטב המסורת, ספר ישראלי, מטיפנות פוליטית- הפעם בדמות עומאר הדרוזי, שיודע איך לפתור את הסכסוך- אם רק האירופאים ישקיעו מליארדים בעזה וברמאללה יהיה לתושבים שם מה להפסיד והם יפסיקו להילחם! איך לא חשבו על זה קודם?? #אה, היה כבר?#
2. יקי שואל כל הזמן את השאלה- ״איך יודעים להבדיל בין משוגע אמיתי למישהו שמתחזה למשוגע״? וכשהוא נענה (תמיד) ב - ״למה שמישהו ירצה להתחזות למשוגע״? הוא עונה ב- ״בדיוק״! מה כ״כ מדויק, קשה היה לי להבין. 
3. למדינת ישראל יש את הרגעים הפסיכים שלה, אין ספק. ועדיין, קל לי יותר להאמין למילו מינדרבינדר שמפציץ את הטייסת שלו ומנחית בה מטוסים גרמנים (שגם הם חלק מהסינדיקט, ולכל אחד יש מניה) מאשר לרמטכ״ל הישראלי שחותם על הסכם החכרת יחידות צה״ליות לצבא סוריה, אבל אולי זו רק אני... 

שורה תחתונה- ספר חביב. אבל אם רוצים ממש להנות ממנו,כדאי לעשות אחד מ3 (השפעה צבאית...):
1. לא לקרוא את מילכוד 22.
2. לקרוא את מילכוד 22, אבל להיות בעל ממש זיכרון גרוע.
3. לקרוא קודם את אפקט המאפרה, ורק אח״כ את מילכוד 22.

מה לא הייתי נותנת כדי לעבור לגור בתוך הראש של סנדרסון, אפילו לשעה.
אני קוראת של סופרים - אם קראתי ספר שאהבתי של סופר/ת x, אני אקרא את כל מה שx כתב/ה אי פעם (במגבלות ה: ׳ניתן  להשאיל מאיפשהוא׳- בעיקר מהספריות העירוניות בהן אני מנויה ו׳נכתב/תורגם ב/לעברית׳). אפשר לראות את זה יופי יופי ברשימת הסופרים שלי באתר.
וזה מעניין - כי כמעט שלא התאכזבתי מהשיטה הזו בתחום הסיפורת הלא בדיונית (למעט דניס לוהן ו- זהו בערך). יש כמובן ספרים ׳סופר טובים׳ וספרים ׳סתם טובים׳ לאותה/ו סופר/ת אבל ככה קראתי אתכל ספרי מאיר שלו, הלר, שלום עליכם, דארל, אוסטן, דוסטויבסקי, אקונין, קישון ועוד רבים וטובים, ובאמת שלכל אחד יש סגנון מעולה משלו וזה אחלה.
בתחום הפנטזיה והמד״ב זה קרה לי עם הרבה פחות סופרים. 
אז טולקין גאון ואסימוב גם, אבל מרבית הסופרים האחרים פשוט לא יציבים - יש להם ספרים טובים עד מבריקים מצד אחד, אבל גם ספרים בינוניים מינוס עד גרועים ואת אף פעם לא יודעת על מה תפלי ( זילאזני,  סקוט קארד ומרטין הם דוג׳ נהדרות לאיך אפילו בתוך ׳אותה סדרה׳ יש ספרים מעולים וספרים שלא ברור בכלל למה הם נכתבו ).
 את סנדרסון אני מסווגת כרגע כהבטחה גדולה בקטגוריה הראשונה- יש לאיש הזה דמיון מופרע לחלוטין. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה כיף להיות ילד/ה שלו כשמגיעה שעת סיפור.
והספר הזה- לא פלא שרוצים להסריט אותו.
בכדוה״א(בארה״ב כמובן), מקבלים חלק מהאנשים כוחות על נוגדי פיזיקה. הם יכולים לשרוף אנשים, לגרום לעלטה תמידית, ליצור חשמל, הזיות, אשליות, רעידות אדמה- ומה לא- וחלקם גם חסין פגיעות. ממשלת ארה״ב נכנעת לאותם נפילים מחוסר ברירה - אומנם יש לכל נפיל גם חולשה פרטית בעזרתה ניתן לפגוע בו ולהרוג אותו, אבל כמתבקש, הנפילים שמודעים לחולשה שלהם, שומרים עליה בסוד מכל משמר.
ב״ניוקאגו״ שולט אחד הנפילים החזקים ביותר לב- פלדה. הוא חסין מפגיעות ומסוגל להפוך כל חומר דומם לפלדה. הוא מקיף את עצמו בעוד כמה נפילים- וביחד הם מטילים שלטון אימים ברחובות.
אבל דיוויד, גיבור הספר, היה עד לחולשה של לב-פלדה. זה אומנם קרה בגיל 8 והוא לא בדיוק מבין מה היא החולשה, אבל היות שלב-פלדה הרג באותה הזדמנות את אבא של דייויד- דייויד נשבע לנקום. 10 שנים מאוחר יותר כשהנוקמים(חבורת אנשים המתמחה בחיסול נפילים) מגיעים לניוקאגו - דיוויד מחליט שהגיע זמן הנקמה.
אחלה ספר. אחלה סופר. 
(הבעיה היחידה שלי עם סנדרסון היא שהוא כותב בקצב מהיר בהרבה משהמתרגמים בארץ מצליחים לתרגם, וכל ספר שלו הוא מינימום 600 עמודים, ככה שאין סיכוי שאני אנסה לקרוא אותם באנגלית...:-P)

גילוי נאות- את הספר קיבלתי ממזמן, מידי המחבר.

אני לא אוהבת ספרי שואה. 
הנה, הוצאתי את זה.
לא מקובל, אני יודעת. כולנו אמורים נורא להתחבר לסיפורים האלו. יש לי חברים שלא קוראים ספרים כמעט בכלל חוץ מספרי שואה. 
הסיבות לכך שאני לא מחבבת ספרי שואה, טמונה בעובדה שאני מכילה זוועות די בקלות. מספיקה פעם אחת. אני לא מאלו שיאזינו שעות (גם לא פעם אחת) להקלטה של הנערים החטופים, או יראו הוצאות להורג בעיראק. את הסרט 12 שנים של עבדות, נניח, הפסקתי לראות באמצע - ולא נראה לי שאחזור אליו אי פעם. חוץ מזה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי תולעת ספרים. וספרים, טוב, הם מחכימים. ומבוגרים נוטים להתייחס לבני נוער חכמים כבוגרים. מה שלא תמיד נכון.
אז בכיתה ח׳ קראתי את הספר מוזלמאן של דב שילנסקי. שמתאר בצורה די מפורטת המון זוועות שקרו במחנות ההשמדה, כשהוא מתמקד בעיקר בחלשים ביותר, שלדי האדם, המוזלמאנים. המורה שלי דאז ( שגם נתנה לי לקרוא את מיכאל שלי, כאילו יש סיכוי שנערה בת 14 תבין את המורכבות של הספר הזה) נתנה לי ביום השואה לקרוא ספר של ניצולת שואה, שכל מה שאני זוכרת ממנו היום היה התיאור הדי מפורט של האונס שעברה הגיבורה של הספר. בדיעבד, כמה שהייתי נערה חכמה והכל, לא הייתי מוכנה למפל המפורט של הזוועות האמיתיות האלו.
מאז ועד שהתחלתי אוניברסיטה, התרחקתי מספרי שואה. באוניברסיטה, בה היה לי הרבה זמן פנוי - קראתי המון ספרים. ושכנעתי את עצמי שעכשיו זה בסדר, בגרתי ויש לי את היכולת להתמודד עם הספרים האלו. אז בחרתי בחמישיית ספרי קצטניק. וסיימתי אותם בלי אויר. ושוב התרחקתי מספרי שואה.
בעשר השנים שעברו מאז, קראתי את גנבת הספרים, הכלב היהודי, נוטות החסד ואת פרימו לוי - הזהו אדם והטבלה המחזורית, שעזרו לי להבין שעם תיאור הזוועות אני לא מתמודדת טוב (וזו הסיבה שאני מתרחקת מספרי שואה ולקח לי כל כך הרבה זמן להתחיל לקרוא את הספר הזה) כי מה שבאמת ״מעניין״ אותי בספרי שואה זה איך הסתדר האדם הממוצע בשואה. מה היתה שגרת החיים של אלו שמתו בבורות ההריגה ושניסו לברוח מהרכבות ושרימו כדי להישאר בחיים ושהפכו לפרטיזנים ושל אלו שמתו ״סתם״ בלי ׳סיבה׳ מיוחדת, לאו דווקא במחנות.

ואת זה יש בספר הזה, והמון. 
שגרת חיים של חיים ומוות בצל מלחמה פסיכית. 
אין פה גיבורים על אנושיים שעושים מעשים מטורפים או סובלים סבל מטורף - יש פה פסיפס של א/נשים שחיים תחת שגרה לא נורמלית ומנסים לשרוד- למיעוטם זה מצליח יותר, לרובם הרבה פחות.
אני לא יודעת כמה מהדמויות בסיפור אמיתיות- אבל מויקפוד קצר, באיישישוק, אכן התקיימה קהילה יהודית שאכן הושמדה במשך כיומיים.

בניגוד לאחרים, לא הרגשתי שהשפה פה מיושנת או גבוהה מדי, רק הפריעו לי טעויות ההגהה (אם יש טעות כתיב שממש יכולה לעלות לי על העצבים (לא ברור למה דווקא היא), זו ״אבד עליו הקלח״) והאורך של הספר.
אז למרות הרתיעה שלי - 4 כוכבים. ותודה, על עוד זוית ועל עוד קול.

אני מראש מתנצלת- כל האשם הוא בי ורק בי. דקה אחרי כיפור, אין לי ענין לפתוח חזית עם כל אוהבי הריצ׳ר, אבל אני באמת לא מבינה ממה ההתלהבות.

אולי זה בגלל שלא קראתי את הסדרה לפי הסדר, או שבחירת הספרים בהם התחלתי את הסדרה היא פחות טובה-אני לא יודעת. אבל 2 דברים שממש מפריעים לי בסדרת ספרים הזו(קראתי 2 לבינתיים, ואותה בעיה צצה ועולה בשניהם):

1. כשרק התחלתי לקרוא ספרי מתח, לא היה אכפת לי מספרים שטוחים: הרעים יהיו רעים, הטובים יהיו טובים, והצדק תמיד ינצח. זה כיף לקרוא ספר שחור-לבן, כי ברור שהטוב הוא הגיבור, והרע הוא רשע, והטוב תמיד יתגבר על הכל. אחרי שקראתי מספיק ספרי מתח שכאלו, התחלתי לחפש בספרי מתח קצת יותר תחכום - לא רק שלנבל תהיה איזו שהיא דמות עגולה קצת יותר, אלא שגם הטובים לא יהיו הכי לבנים כשלג ושהעלילה תהיה יותר מאשר - איך הצליח הגיבור הטוב לחסל - עם קצת התנגדויות- את כל הרעים.

נניח, בספר ׳שכנוע קטלני׳. כל 100 העמודים הראשונים הייתי בטוחה שיש פה מלכודת כפולה- טומנים לריצ׳ר מלכודת ע״י אנשים שהם לא באמת סוכנים פדרליים (כן, קצת יותר מדי רוברט לדלום בגילאים צעירים, אני מודה) כדי להשיג, נניח, את מה שההוא לא מוכר או לנסות להשתלט לו על העסק, או לנקום בו (או מה שלא יהיה).
אותו דבר קרה לי גם בספר הראשון שקראתי בסדרה- צרות ומזל רע. כשדיקסון הגיעה פתאום משומקום ועשתה עיניים לריצ׳ר הייתי בטוחה שהיא משתפת פעולה עם הרעים ושיש סיבה הרבה יותר מעניינת לחיסולים.

אבל אצל צ׳'יילד המתח לא קשור לזהויות הטוב והרע. מה שלא יקרה, ריצ׳ר ואלו שהוא עובד עבורם הם תמיד החבר׳ה הטובים להם יש מזל (ולצאת מתוך מערבולת זה וואחד מזל, עם כל הכבוד ליכולות של ריצ׳ר). הרעים תמיד טיפשים יותר[ברמה שאין לתאר. זה כמו בכל הסרטים -דקה לפני שהנבל מחסל את הגיבור הוא מרגיש צורך להתוודות באוזניו על כל העוולות שהוא אי פעם עשה. אף פעם לא הבנתי את ההגיון בבסיס הרעיון הזה (את ההגיון של הסופר- כן, צריך איכשהו לחלץ את הגיבור. את ההגיון של הנבל קצת קשה לי להבין. תחסל אותו ואז לך תתוודה אצל כומר או משהו..)] וצפויים יותר. והם תמיד רעים שחורים משחור- וזה למה ריצ׳ר אפילו לא ממצמץ כשהוא הורג אותם- סוג של דקסטר, רק בלי תאוות ההרג.

2. הספר שאני הכי אוהבת בסדרת הארי פוטר הוא הספר השלישי. כשהספר הרביעי יצא אפילו שהוא היה מעולה, הרגשתי שחסר בו משהו. לא ידעתי להגדיר את זה, ואז באיזה פורום של הארי פוטר קראתי הסבר שמאוד הזדהיתי אתו ומאוד תופס גם לספרי לי צ׳יילד: כשקוראים ספר מתח, אנחנו בעצם נכנסים לדמות של הבלש. מה שהוא יודע גם אנחנו יודעים, וחצי מהכיף זה לנסות להבין בעקבות הרמזים והדברים שהבלש מגלה במהלך העלילה מה באמת קורה- ולמצוא דרכים לסכל את זה. בהארי פוטר 4 (זה נחשב ספוילר אחרי כ״כ הרבה שנים? שיהיה ,ליתר ביטחון...) אין דרך לנחש שהבן של קראוץ ברח מאזקבאן ושאמא שלו נשארה במקומו, או שהוא משתמש באימפריוס על אבא שלו- זה לא משהו שהעלילה הובילה או רמזה אליו. אותו דבר בספרי לי צ׳יילד - ג׳ק ריצ׳ר הוא לא גיבור על, סתם איש גבוה ורחב שיודע לתת מכות ויש לו שכל. אבל הוא יודע הרבה יותר ממה שהקוראים יודעים. ככה שלקרוא על עלילות ג׳ק ריצ׳ר לא הופך למתח- זה בכלל לא מותח- הוא תמיד ימצא דרך להתחמק כמעט ללא פגע בעזרת הידע שלו (או המזל שלו) והדרך בה הוא יעשה את זה היא ממש לא כזו שאני לפחות יכולה לומר לגביה- וואו,היה כ״כ ברור שככה הוא יעשה. או: וואו, איזה צעד מחוכם או אפילו: וואו, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל זה היה שם כל הזמן. זה לא היה שם כל הזמן, זה לא משהו שהוא מחוייב מהעלילה וזה מרגיש קצת כמו רמאות...

אז כן, נחמד ללמוד שאם רוצח רציני עומד מחוץ לעינית של הדלת, הוא יתקע לי כדור בעין כשהוא יראה שהיא מאפילה. ונחמד ללמוד שאנשים שלא יודעים- אף פעם לא יענו בנחרצות ובמידיות ׳לא׳, אלא יקח להם שתים שלוש שניות, וגם אז זה יסתיים בשאלה ( לא כ״כ ברור מתי אני אשתמש בידע הזה, אבל ידע הוא תמיד מועיל.:)) והספר עצמו לא משעמם בכלל אבל זה סוג של ספר למחסום קריאה, לא ליותר.

התנצלות מראש, ושנה טובה:)