“ככה כותבים פנטזיה ישראלית!
חגי דגן מסתכל לישראליות בעיניים בלי לעטוף אותה במטאפורות ודימויים מתקתקים וזורק לקלחת יהודים , ערבים, דרוזים , חרדים , חיילים, ירושלמים ,תל אביבים , היפים מים המלח,טורקים,שמאלנים,פמיניסטיות ואוהדי ביתר והם רק התבלון לקדרת המיתולוגיות האזוריות והנורדיות שהוא מבשל: אלים , אלות, נביאי זעם,שדים, שדות נימפות ,מלאכים ואחד אלוהינו, ויוצא לו טעים.
כי אם כל הכבוד לאירופה ולארהב בכלל , פה הכול התחיל ופה הכול מתערבב ולפעמים המציאות פה מרגישה כסיפור פנטזיה אחד גדול.
זה ספר קצבי ממש כמו סרט פעולה אבל הוא מהודק , שומר על הגיון פנימי ולא מרגיש דחוס מדי. הוא נופל לעיתים לסטיגמות אבל זה נעשה באופן מודע ומוחפץ:)
בכלל מורגש לאורך הספר שהסופר מודע לקורא ולמחשבותיו ( דבר שבהרבה ספרים מתפספס ) לדוגמא : בנקודה מסוימת בספר נראה שהדמות הראשית נקלעת ליותר מדי מקרים אקראיים , זהו דבר שקורה בהרבה ספרים בהם המבט של הספר לא מש מכתפו של הגיבור והסופר כדי לקדם את העלילה מעביר את גיבורו בכל נפתולי העלילה בלי הרבה הגיון , אולם ברגע שהמחשבה עלתה שיש פה יותר מדי מקריות – הופיע בספר ההסבר המרצה וההגיוני.
הספר נע בין הרבה לוקיישנים בארץ מים המלח עד נחל נמר אבל בעיקר בירושלים ומבחינתי זה היה פלוס גדול. אין כמו לטייל במונית בשלוש בבוקר בירושלים.
מלבד התייחסות למקומות יש בו פרסומות לא סמויות כמו לסן בנדטו ולקפה של קפה גו וגם פרסומת עצמית חביבה ,ממש כמו נעלי האולד סטאר של ויל סמית ב"אני רובוט" – אותי זה שעשע ורק הוסיף להרגשה שאני קורא סרט. מעניין אם הסופר גזר על זה קופון ובכל אופן זו יכולה להיות חלופה לשיטה של עוזי ויל.
לימור נחמיאס פוגשת את אלים אמריקאיים של גיימן (השדים העזובים שגוססים במאה שערים) פוגשים את המיתולוגיה היהודית של דגן.
זה ספר מצוין , שובב , חצוף, מסקרן ( למה אלוהים ניסה להרוג את משה ועוד ) ,מופרע וכן לעיתים גם מופרך. סוכרייה. מזמן לא נהניתי ככה מספר. כיף לפתוח ככה שנה גם אם היא לועזית.
אני בהחלט מקווה שיהיה לו המשך או ספין אוף ומתכוון לבדוק ספרים אחרים של דגן.
מומלץ גם לאילו שממעטים בספרות ישראלית.”
