לקראת סופ"ש התחשק לי ספר קליל, כמי שהוציאה עכשיו לאור ספר על נושא חשוב "לי-היא בריקוד מרצפות" על נערה שמתמודדת עם אבחנה שהיא אוטיסטית ועל האופן שבו חלק מהאנשים חושבים ומתווכים לה שהיא כבר לא תוכל להיות רקדנית... רציתי לקרוא ספר בקיצוניות השנייה: בלי מסרים גבוהים, בלי יומרות חינוכיות ומחקרים, הסיפור הידוע והמוכר של בחורה שמכירה בחור מוצלח שכולן רודפות אחריו ומצליחה לגרום לו להתחתן איתה למרות שהיא לא ראתה את עצמה כנחשקת, כי פשוט יש לה חוש הומור מדהים וציני שהוא לא יכול לעמוד בפניו, ומתוך היאחזות במה שכן יפה בה הוא מצליח להשתכנע שהיא יפיפיה הורסת... שמעתי על הספר הזה כבר לפני זמן מה והרבה זמן התלבטתי אם לקרוא, בגלל הכריכה הוולגרית בעיניי. אני לא אוהבת תיאורי רומנטיקה מפורטים, ובניגוד לכריכה ולשם - הספר עצמו לא מכיל שום דבר מסעיר. אז הלוואי שזו הייתה הבעיה. הבעיה היא קצת הפוכה... מבחינת התוכן הדרך היחידה שיש לי להגדיר את הספר הזה: סאחי. אם סאחיזם היה ספר הוא היה הספר הזה. מאיפה להתחיל? תיאורי הרומנטיקה המעטים בו פשוט מסבירים בצורה טכנית איך לגרום לגבר לשמור על עניין בך. שזה היה יכול להיות יעיל, אם לא היה ברור שהגבר שבו הגיבורה מתעניינת אינו מעוניין בה בחזרה אלא בהוצאת מידע ממנה. המידע המסווג לא ניתן לו במשך שנים, מתוך שכל שכן היה לגיבורה בשנים האחרונות לשמור לפחות על בטיחותה ויציבותה של ילדתה, והדיסקרטיות הזו נגוזה עם הופעתו מחדש של אהוב נעוריה. אני לא יודעת אם הסופרת משקרת לקוראים או לעצמה, אבל אין פה קלישאה אחת שלא כוסתה: הגיבורה היא אם חד הורית, ולמרות שהיא בנאדם בלי יכולות התנהלות בוגרת בחיים גם בגיל שלושים - היא עושה לבת המתבגרת שלה את ה"שיחות אמא בת" הכי נכונות על החיים, והבת המתבגרת שלה גם ממש מסכימה עם זה ואוהבת את זה, ובגדול שמחה שאין לה חברים ושאמא שלה היא האדם היחיד שמדבר איתה. הגיבורה משוכנעת שאם תסביר את עמדתה בדרכים רבות של המחשה הגברים מסביבה פשוט ייאלצו לראות את העולם בדרך שלה, שמבחינתה היא הדרך היחידה שנכונה. כל שאר הנשים מסביב לגיבורה בעיירה הזו פשוט מטורללות, וכשהגבר "שלה" מתפתה אליהן הוא נפגע באופן מידי ולומד את הלקח. הגבר הבוגדני ורודף הנשים ביותר הופך לגבר שמכין פפרדלה להנאתו, רק מתוך היכרות עם הגיבורה ועם אורח החיים הנכון. העיירה כולה מביכה ורק הגיבורה היא זו שלא מביכה, גם כשהיא עושה דברים מביכים, כי היא כל-כך שונה ומיוחדת... היא לוקחת מחברותיה ואחותה שמלות, אבל לעולם לא מתפתה לקחת את השכל, וחבל. היא רוצה לקנות את האחוזה המתפוררת שמשפחתה עבדה בה דורות, כי היא חושבת שלחיות בבית מבודד ומתפורר זה מה שייתן יציבות לילדה. אולי תחשבו שזה ספר גרוע, אבל הדבר הכי גרוע הוא שהספר באמת לא גרוע. אני אאלץ להשתמש במשפט המורתי ולהגיד שהספר לא מממש את הפוטנציאל שלו.

לפני חמש עשרה שנה הצטרפתי לסימניה כדי לשווק את הספר הראשון שלי "להפוך את המינוס לפלוס" שעוסק, איך לא - בחשיבה חיובית. לא הבנתי כלום בעולם ספרי ההעצמה האישית, אבל ידעתי שיש לי משהו ביד שהעולם צריך לשמוע, ואם אף אחד אחר לא משמיע... כנראה שזו אמורה להיות אני. ועכשיו, חמש עשרה שנה אחרי - אני מוציאה ספר חדש: "לי-היא בריקוד מרצפות" - וכדי להאמין שהספר ימצא את הקוראים שלו, כן, גם אחרי חמש עשרה שנה זה עדיין מרגש להוציא ספר... אני נעזרת בספר של מישהי אחרת על חשיבה חיובית. שירלי מדברת על כך שבאיזשהו שלב השיתוף הטבעי של הרגש הזה, הפחד מפני דחייה - נשחק. ילדים חווים גם הם מחשבות מייאשות או מפחידות והם מקבלים את זה שיש בתוכם את הרגישות הזו וחושפים אותה. כמבוגרים... לי למשל זו פעם ראשונה שאני חושפת בפורום כזה את החשש שנבע מתוך ניסיון עבר לשווק את התוכן שאני מאמינה בו - שיווק ספר לא תמיד הולך כפי שאנחנו מתכננים, ויכול להיראות די מייאש ומתיש. כמבוגרים אנחנו מקבלים פחות אמפתיה וגם לא תמיד נותנים אותה לעצמנו. וכל אחד פה יכול לומר, שכל מסע שיווק הוא שונה, וזה שלפני עשור וחצי מישהו הגיב לי בסימניה משהו לא נעים לא אומר שיש לזה חשיבות היום. אבל זה פרט טכני. כמו בספר החדש שלי, שבו נערה מאובחנת עם אוטיזם אבל היא בכלל לא מגדירה את עצמה כך. היא נלחמת בנטייה להסתכל על כל העניין כטכני. היא בתוכה מרגישה רקדנית, ומרגישה חברה ועוד הרבה דברים מופלאים. ועדיין - לכולנו יש תבניות, וכמו שהנערה בספר שלי מתמודדת עם סטיגמות של הסביבה על אוטיזם כך אני צריכה להודות שאני מחזיקה בסטיגמות על שיווק. עניין שיווק ספרים נראה לי לפעמים כמו מפלצת בחדר, והזדהיתי עם מה שכתבה שירלי על בנה: "יש לי מפלצת בחדר, עכביש ענק!" נורי רץ לסלון בשעת ערב מאוחרת מדי בשבילו להיות ער. זוהי מחשבת פחד. אם אנחנו פונות אליה בזלזול ובניסיון להרחיק ולהדחיק - "אין שום מפלצת ואין שום עכביש, לך לישון" - אנו נותיר את הילד להתמודד עם פחדיו, וקרוב לוודאי שלא יוכל להם בלי תמיכה בגילו. אם נאמר: "אוי, מפלצת נוראה! כמה אני מפחדת!" אנו נחזק את פחדיו ואף נקבע אותם, ממש כמו בדרך הראשונה, למרות התגובה ההפוכה לכאורה. אבל אם נאמר: "בוא נבדוק את החדר. יש לי ספריי נגד מפלצות," וניקח אותו יד ביד אל החדר, נתייחס ברצינות ובכבוד לפחדיו, אך לא ניתן להם להוביל אותנו אל שינה איתנו במיטה - נעזור לו להתמודד איתם כך שלא יציפו אותו. וגם היום וגם תוך כדי הביקורת הזו אני בוחנת את עצמי האם אתן לפחד לנהל ולמנוע ממני לספר על הספר החדש שלי? נראה שלא. "בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות" כמו שציטטתי בספר החדש "לי-היא בריקוד מרצפות" - החשיבה החיובית היא שמובילה פה גם במצבים מאוד מאתגרים כמו אבחנה מטלטלת ומשנת חיים.

לפני חמש עשרה שנה הצטרפתי לסימניה כדי לשווק את הספר הראשון שלי "להפוך את המינוס לפלוס" שעוסק, איך לא - בחשיבה חיובית. לא הבנתי כלום בעולם ספרי ההעצמה האישית, אבל ידעתי שיש לי משהו ביד שהעולם צריך לשמוע, ואם אף אחד אחר לא משמיע... כנראה שזו אמורה להיות אני. ועכשיו, חמש עשרה שנה אחרי - אני מוציאה ספר חדש: "לי-היא בריקוד מרצפות" - וכדי להאמין שהספר ימצא את הקוראים שלו, כן, גם אחרי חמש עשרה שנה זה עדיין מרגש להוציא ספר... אני נעזרת בספר של מישהי אחרת על חשיבה חיובית. שירלי מדברת על כך שבאיזשהו שלב השיתוף הטבעי של הרגש הזה, הפחד מפני דחייה - נשחק. ילדים חווים גם הם מחשבות מייאשות או מפחידות והם מקבלים את זה שיש בתוכם את הרגישות הזו וחושפים אותה. כמבוגרים... לי למשל זו פעם ראשונה שאני חושפת בפורום כזה את החשש שנבע מתוך ניסיון עבר לשווק את התוכן שאני מאמינה בו - שיווק ספר לא תמיד הולך כפי שאנחנו מתכננים, ויכול להיראות די מייאש ומתיש. כמבוגרים אנחנו מקבלים פחות אמפתיה וגם לא תמיד נותנים אותה לעצמנו. וכל אחד פה יכול לומר, שכל מסע שיווק הוא שונה, וזה שלפני עשור וחצי מישהו הגיב לי בסימניה משהו לא נעים לא אומר שיש לזה חשיבות היום. אבל זה פרט טכני. כמו בספר החדש שלי, שבו נערה מאובחנת עם אוטיזם אבל היא בכלל לא מגדירה את עצמה כך. היא נלחמת בנטייה להסתכל על כל העניין כטכני. היא בתוכה מרגישה רקדנית, ומרגישה חברה ועוד הרבה דברים מופלאים. ועדיין - לכולנו יש תבניות, וכמו שהנערה בספר שלי מתמודדת עם סטיגמות של הסביבה על אוטיזם כך אני צריכה להודות שאני מחזיקה בסטיגמות על שיווק. עניין שיווק ספרים נראה לי לפעמים כמו מפלצת בחדר, והזדהיתי עם מה שכתבה שירלי על בנה: "יש לי מפלצת בחדר, עכביש ענק!" נורי רץ לסלון בשעת ערב מאוחרת מדי בשבילו להיות ער. זוהי מחשבת פחד. אם אנחנו פונות אליה בזלזול ובניסיון להרחיק ולהדחיק - "אין שום מפלצת ואין שום עכביש, לך לישון" - אנו נותיר את הילד להתמודד עם פחדיו, וקרוב לוודאי שלא יוכל להם בלי תמיכה בגילו. אם נאמר: "אוי, מפלצת נוראה! כמה אני מפחדת!" אנו נחזק את פחדיו ואף נקבע אותם, ממש כמו בדרך הראשונה, למרות התגובה ההפוכה לכאורה. אבל אם נאמר: "בוא נבדוק את החדר. יש לי ספריי נגד מפלצות," וניקח אותו יד ביד אל החדר, נתייחס ברצינות ובכבוד לפחדיו, אך לא ניתן להם להוביל אותנו אל שינה איתנו במיטה - נעזור לו להתמודד איתם כך שלא יציפו אותו. וגם היום וגם תוך כדי הביקורת הזו אני בוחנת את עצמי האם אתן לפחד לנהל ולמנוע ממני לספר על הספר החדש שלי? נראה שלא. "בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות" כמו שציטטתי בספר החדש "לי-היא בריקוד מרצפות" - החשיבה החיובית היא שמובילה פה גם במצבים מאוד מאתגרים כמו אבחנה מטלטלת ומשנת חיים.

לפני חמש עשרה שנה הצטרפתי לסימניה כדי לשווק את הספר הראשון שלי "להפוך את המינוס לפלוס" שעוסק, איך לא - בחשיבה חיובית. לא הבנתי כלום בעולם ספרי ההעצמה האישית, אבל ידעתי שיש לי משהו ביד שהעולם צריך לשמוע, ואם אף אחד אחר לא משמיע... כנראה שזו אמורה להיות אני. ועכשיו, חמש עשרה שנה אחרי - אני מוציאה ספר חדש: "לי-היא בריקוד מרצפות" - וכדי להאמין שהספר ימצא את הקוראים שלו, כן, גם אחרי חמש עשרה שנה זה עדיין מרגש להוציא ספר... אני נעזרת בספר של מישהי אחרת על חשיבה חיובית. שירלי מדברת על כך שבאיזשהו שלב השיתוף הטבעי של הרגש הזה, הפחד מפני דחייה - נשחק. ילדים חווים גם הם מחשבות מייאשות או מפחידות והם מקבלים את זה שיש בתוכם את הרגישות הזו וחושפים אותה. כמבוגרים... לי למשל זו פעם ראשונה שאני חושפת בפורום כזה את החשש שנבע מתוך ניסיון עבר לשווק את התוכן שאני מאמינה בו - שיווק ספר לא תמיד הולך כפי שאנחנו מתכננים, ויכול להיראות די מייאש ומתיש. כמבוגרים אנחנו מקבלים פחות אמפתיה וגם לא תמיד נותנים אותה לעצמנו. וכל אחד פה יכול לומר, שכל מסע שיווק הוא שונה, וזה שלפני עשור וחצי מישהו הגיב לי בסימניה משהו לא נעים לא אומר שיש לזה חשיבות היום. אבל זה פרט טכני. כמו בספר החדש שלי, שבו נערה מאובחנת עם אוטיזם אבל היא בכלל לא מגדירה את עצמה כך. היא נלחמת בנטייה להסתכל על כל העניין כטכני. היא בתוכה מרגישה רקדנית, ומרגישה חברה ועוד הרבה דברים מופלאים. ועדיין - לכולנו יש תבניות, וכמו שהנערה בספר שלי מתמודדת עם סטיגמות של הסביבה על אוטיזם כך אני צריכה להודות שאני מחזיקה בסטיגמות על שיווק. עניין שיווק ספרים נראה לי לפעמים כמו מפלצת בחדר, והזדהיתי עם מה שכתבה שירלי על בנה: "יש לי מפלצת בחדר, עכביש ענק!" נורי רץ לסלון בשעת ערב מאוחרת מדי בשבילו להיות ער. זוהי מחשבת פחד. אם אנחנו פונות אליה בזלזול ובניסיון להרחיק ולהדחיק - "אין שום מפלצת ואין שום עכביש, לך לישון" - אנו נותיר את הילד להתמודד עם פחדיו, וקרוב לוודאי שלא יוכל להם בלי תמיכה בגילו. אם נאמר: "אוי, מפלצת נוראה! כמה אני מפחדת!" אנו נחזק את פחדיו ואף נקבע אותם, ממש כמו בדרך הראשונה, למרות התגובה ההפוכה לכאורה. אבל אם נאמר: "בוא נבדוק את החדר. יש לי ספריי נגד מפלצות," וניקח אותו יד ביד אל החדר, נתייחס ברצינות ובכבוד לפחדיו, אך לא ניתן להם להוביל אותנו אל שינה איתנו במיטה - נעזור לו להתמודד איתם כך שלא יציפו אותו. וגם היום וגם תוך כדי הביקורת הזו אני בוחנת את עצמי האם אתן לפחד לנהל ולמנוע ממני לספר על הספר החדש שלי? נראה שלא. "בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות" כמו שציטטתי בספר החדש "לי-היא בריקוד מרצפות" - החשיבה החיובית היא שמובילה פה גם במצבים מאוד מאתגרים כמו אבחנה מטלטלת ומשנת חיים.

החלטתי לקרוא קטעים מן הספר לא לפי הסדר, ואחרי כן לרקום את החוטים המקשרים (סטגדיש!) יכול להיות שזה הופך את הביקורת שלי לייחודית? כך יצא שלא התעמקתי בפרטים ההיסטוריים. לא חשבתי על כך מראש, אבל העובדה שלא קראתי את הספר בסדר כרונולוגי + חוסר הבקיאות שלי בהיסטוריה של יוון + הספר מדלג בין תקופות שונות שעברו על אותם מקומות ואיך זה השפיע על האנשים... הבנתי שלא אצליח להגיע לדיוק היסטורי על ידי קריאה זו, והתמקדתי בחוויה הרגשית ובאווירה. הספרים של היסלהוף לא נמנים עם הז'אנר שהייתי בוחרת לקרוא, ודווקא לספר השני שלה והמדובר יותר לא התחברתי. אבל היות שסבי שהיה ניצול שואה השתתף במרד בנאצים ולחם במחתרות - התחברתי מאוד רגשית, מדובר פה על התמודדות עם אנטישמיות ועם מלחמה, כאשר המעשים והנפש נאלצים להיקרע זה מזה. הרגשתי הזדהות עם הדמויות, הן היהודיות והן הנוצריות - כל אחת ומאמציה מחד לשמר את החיים השקטים שהיו ביוון לפני המלחמה, מאידך להילחם בצורה גלויה או נסתרת באנטישמיות. מה שמעניין בספר זה שכל אחד תורם את חלקו וכישרונותיו, אין את הוויכוח הנוראי הפנימי של "מי הקריב יותר, מי נפגע יותר, מי היה ג'ובניק יותר?..." יש שיתוף פעולה בין כל הצדדים, מה שמודגם כאן דרך מפעל הטקסטיל של משפחת מורנו, שממנו הגיע שם הספר. כל עובד במפעל מוצא את כישרונו בתחום קצת אחר, וכמובן בין אומנים ישנה תחרות וקנאה... אבל כשכולם מתאחדים ומתכננים תוכנית ביחד להערים על האויבים, לשמר את מה שחשוב לעם היהודי ולהסיח את דעתם של הקצינים - זה פשוט נשמע מרהיב. כיוצרת בעצמי - ממש התפעלתי מתיאורי הבדים והרקמות, ואיך שהכול מתחבר בסוף ליצירה שהיא לא רק לתפארת היוצר המוכשר... אלא חלק חשוב בהצלה באמצעות שחרור מ"אגו האומן", למידת תחום חדש או עבודה בשיתוף פעולה, קבלת רעיונות שיוצאים מהקופסה, החלטה אמיצה על מה לוותר ואת מה לשמר, ועוד. בהחלט נעשה כאן תחקיר רציני. באופן אישי - אני יכולה להבין למה אומרים שהספר קלישאתי, אבל לפעמים הקלישאה היא מה שמנצח! אז גם לדחות אותה על הסף זה לא חכם.

החלטתי לקרוא קטעים מן הספר לא לפי הסדר, ואחרי כן לרקום את החוטים המקשרים (סטגדיש!) יכול להיות שזה הופך את הביקורת שלי לייחודית? כך יצא שלא התעמקתי בפרטים ההיסטוריים. לא חשבתי על כך מראש, אבל העובדה שלא קראתי את הספר בסדר כרונולוגי + חוסר הבקיאות שלי בהיסטוריה של יוון + הספר מדלג בין תקופות שונות שעברו על אותם מקומות ואיך זה השפיע על האנשים... הבנתי שלא אצליח להגיע לדיוק היסטורי על ידי קריאה זו, והתמקדתי בחוויה הרגשית ובאווירה. הספרים של היסלהוף לא נמנים עם הז'אנר שהייתי בוחרת לקרוא, ודווקא לספר השני שלה והמדובר יותר לא התחברתי. אבל היות שסבי שהיה ניצול שואה השתתף במרד בנאצים ולחם במחתרות - התחברתי מאוד רגשית, מדובר פה על התמודדות עם אנטישמיות ועם מלחמה, כאשר המעשים והנפש נאלצים להיקרע זה מזה. הרגשתי הזדהות עם הדמויות, הן היהודיות והן הנוצריות - כל אחת ומאמציה מחד לשמר את החיים השקטים שהיו ביוון לפני המלחמה, מאידך להילחם בצורה גלויה או נסתרת באנטישמיות. מה שמעניין בספר זה שכל אחד תורם את חלקו וכישרונותיו, אין את הוויכוח הנוראי הפנימי של "מי הקריב יותר, מי נפגע יותר, מי היה ג'ובניק יותר?..." יש שיתוף פעולה בין כל הצדדים, מה שמודגם כאן דרך מפעל הטקסטיל של משפחת מורנו, שממנו הגיע שם הספר. כל עובד במפעל מוצא את כישרונו בתחום קצת אחר, וכמובן בין אומנים ישנה תחרות וקנאה... אבל כשכולם מתאחדים ומתכננים תוכנית ביחד להערים על האויבים, לשמר את מה שחשוב לעם היהודי ולהסיח את דעתם של הקצינים - זה פשוט נשמע מרהיב. כיוצרת בעצמי - ממש התפעלתי מתיאורי הבדים והרקמות, ואיך שהכול מתחבר בסוף ליצירה שהיא לא רק לתפארת היוצר המוכשר... אלא חלק חשוב בהצלה באמצעות שחרור מ"אגו האומן", למידת תחום חדש או עבודה בשיתוף פעולה, קבלת רעיונות שיוצאים מהקופסה, החלטה אמיצה על מה לוותר ואת מה לשמר, ועוד. בהחלט נעשה כאן תחקיר רציני. באופן אישי - אני יכולה להבין למה אומרים שהספר קלישאתי, אבל לפעמים הקלישאה היא מה שמנצח! אז גם לדחות אותה על הסף זה לא חכם.