השעון המעורר שבטלפון של לילי צלצל.
תשע בבוקר!
עברו בסך הכול שלוש שעות מאז שהודיה התקשרה, וכנראה ששנתה הייתה טרופה ביותר, כי זה מרגיש כאילו עבר נצח.
לילי גררה את רגליה לעבר המטבח כדי להכין קפה, אך כשלגמה ממנו הרגישה משהו מוזר.
היא בדקה את התאריך של החלב, ובמקרה זה היה תאריך יום הולדתה שחל עוד שבועיים.
"זה לא החלב" מלמלה לעצמה, ושתתה את הקפה על אף טעמו המוזר.
היא הדליקה את המחשב הנייד והתכוונה לשלוח קורות חיים נוספים למשרות פנויות, וגם להתכונן לראיון שבכל זאת הצליחה איכשהו להשיג.
חזרו אליה ממקום אחד בלבד, והיא עברה את שיחת הטלפון בהצלחה, למרות שזה לא ממש עודד את רוחה.
היא השתדלה להתכונן לראיון גם מבחינה טכנית, אבל גם מבחינה חברתית. לא רצתה לחשוף שהיא בכלל לא בטוחה שזו הצלחה גדולה לקבל ריאיון עבודה כזה, בזמן שחברותיה מקבלות תקנים רשמיים ומקבלות יחס כבוגרות ולא כבייביסיטר לארבעים ילדים שצוחקים להן בפרצוף...
ובכל אופן אישרה שתגיע לראיון העבודה למשרת הוראה חלקית ובלתי פורמלית בשעות הצהריים.
"ממילא אני הפוכה כל-כך אחרי שאני קמה בשש, אז אולי זה לטובה שאעבוד בחינוך הבלתי פורמלי בצהריים. אולי אפילו בלי להתבאס שיכולתי גם לקבל משרה מלאה במשרד החינוך, כי אני כזאת כישלון בדבר הכי בסיסי שנדרש ממורה שהוא לקום מוקדם בבוקר."
הסטנדרטים שהורידה לאפס לגבי הדרישות שלה מעצמה ומהחיים עדיין לא פתרו את הבעיה. לילי עדיין הרגישה שמשהו מוזר מאוד קורה פה.
היא החליטה לבדוק את היסטוריית השיחות שלה, זה משהו שהייתה נוהגת לעשות לעיתים כדי להרגיע את חששותיה שהיא לא זוכרת את הדברים כמו שקרו במציאות אלא "משליכה" מעולמה הפנימי הסבוך.
אך תמיד, כשבדקה - נוכחה לדעת שזכרה נכון את הדברים שקרו, מבחינה אובייקטיבית. למרות הטרנד בימינו לקשר כל דבר למושגים פסיכולוגיים מפוצצים - הזיכרון שלה היה דווקא סבבה ולא הושפע מטראומות לא מודעות.
עד כה, לפחות.
"אולי", כך הרהרה לעצמה כשבדקה באובססיה את אפליקציית השיחות, "זה לא היה היום בבוקר אלא אתמול?"
היא ציוותה על עצמה להתרכז. לא יכלה שלא לשקוע במונולוג פנימי:
"בכל זאת זה הרגיש כאילו כל-כך הרבה זמן חלף, אני כבר כל כך הרבה זמן בסוגיית עמוס, הודיה, אורטל, מאיה, הצעות עבודה מוזרות, התפשרות לא הוגנת...
מכל דבר חדש ולא מוכר אני בדרך כלל מעט נרתעת, אבל כאן כאילו אני לא אני. אני דרוכה לשמוע עוד ועוד פרטים, במין אובססיה מוזרה לדעת את מה שאני מקווה לא לשמוע, אבל הפחד לפספס מידע שולט בי..."
היא שמעה על ה"פומו" ממנו סבלו רבות מבנות דורה. הפחד לפספס ולהיות במקום הלא נכון. תמיד סיפרה לעצמה שזו סתם עוד דרך של פסיכולוגים לעשות כסף על סטודנטיות צעירות ועניות, או על סטודנטיות לשעבר שעוד לא שינו פאזה והן עדיין כמו סטודנטיות עניות גם בגילאי העשרים המאוחרים ואפילו השלושים.
ואולי הבחור הלא נכון הוא בכלל הבחור הנכון?
השאלה הזו הדהדה במוחה כשגילתה בהיסטוריית השיחות דבר שהחריד אותה והחריד אותה שזה מחריד אותה בכלל -
אף אחד בחודשים האחרונים מאז סיימה את הלימודים - לא התקשר אליה בשש בבוקר!
תשע בבוקר!
עברו בסך הכול שלוש שעות מאז שהודיה התקשרה, וכנראה ששנתה הייתה טרופה ביותר, כי זה מרגיש כאילו עבר נצח.
לילי גררה את רגליה לעבר המטבח כדי להכין קפה, אך כשלגמה ממנו הרגישה משהו מוזר.
היא בדקה את התאריך של החלב, ובמקרה זה היה תאריך יום הולדתה שחל עוד שבועיים.
"זה לא החלב" מלמלה לעצמה, ושתתה את הקפה על אף טעמו המוזר.
היא הדליקה את המחשב הנייד והתכוונה לשלוח קורות חיים נוספים למשרות פנויות, וגם להתכונן לראיון שבכל זאת הצליחה איכשהו להשיג.
חזרו אליה ממקום אחד בלבד, והיא עברה את שיחת הטלפון בהצלחה, למרות שזה לא ממש עודד את רוחה.
היא השתדלה להתכונן לראיון גם מבחינה טכנית, אבל גם מבחינה חברתית. לא רצתה לחשוף שהיא בכלל לא בטוחה שזו הצלחה גדולה לקבל ריאיון עבודה כזה, בזמן שחברותיה מקבלות תקנים רשמיים ומקבלות יחס כבוגרות ולא כבייביסיטר לארבעים ילדים שצוחקים להן בפרצוף...
ובכל אופן אישרה שתגיע לראיון העבודה למשרת הוראה חלקית ובלתי פורמלית בשעות הצהריים.
"ממילא אני הפוכה כל-כך אחרי שאני קמה בשש, אז אולי זה לטובה שאעבוד בחינוך הבלתי פורמלי בצהריים. אולי אפילו בלי להתבאס שיכולתי גם לקבל משרה מלאה במשרד החינוך, כי אני כזאת כישלון בדבר הכי בסיסי שנדרש ממורה שהוא לקום מוקדם בבוקר."
הסטנדרטים שהורידה לאפס לגבי הדרישות שלה מעצמה ומהחיים עדיין לא פתרו את הבעיה. לילי עדיין הרגישה שמשהו מוזר מאוד קורה פה.
היא החליטה לבדוק את היסטוריית השיחות שלה, זה משהו שהייתה נוהגת לעשות לעיתים כדי להרגיע את חששותיה שהיא לא זוכרת את הדברים כמו שקרו במציאות אלא "משליכה" מעולמה הפנימי הסבוך.
אך תמיד, כשבדקה - נוכחה לדעת שזכרה נכון את הדברים שקרו, מבחינה אובייקטיבית. למרות הטרנד בימינו לקשר כל דבר למושגים פסיכולוגיים מפוצצים - הזיכרון שלה היה דווקא סבבה ולא הושפע מטראומות לא מודעות.
עד כה, לפחות.
"אולי", כך הרהרה לעצמה כשבדקה באובססיה את אפליקציית השיחות, "זה לא היה היום בבוקר אלא אתמול?"
היא ציוותה על עצמה להתרכז. לא יכלה שלא לשקוע במונולוג פנימי:
"בכל זאת זה הרגיש כאילו כל-כך הרבה זמן חלף, אני כבר כל כך הרבה זמן בסוגיית עמוס, הודיה, אורטל, מאיה, הצעות עבודה מוזרות, התפשרות לא הוגנת...
מכל דבר חדש ולא מוכר אני בדרך כלל מעט נרתעת, אבל כאן כאילו אני לא אני. אני דרוכה לשמוע עוד ועוד פרטים, במין אובססיה מוזרה לדעת את מה שאני מקווה לא לשמוע, אבל הפחד לפספס מידע שולט בי..."
היא שמעה על ה"פומו" ממנו סבלו רבות מבנות דורה. הפחד לפספס ולהיות במקום הלא נכון. תמיד סיפרה לעצמה שזו סתם עוד דרך של פסיכולוגים לעשות כסף על סטודנטיות צעירות ועניות, או על סטודנטיות לשעבר שעוד לא שינו פאזה והן עדיין כמו סטודנטיות עניות גם בגילאי העשרים המאוחרים ואפילו השלושים.
ואולי הבחור הלא נכון הוא בכלל הבחור הנכון?
השאלה הזו הדהדה במוחה כשגילתה בהיסטוריית השיחות דבר שהחריד אותה והחריד אותה שזה מחריד אותה בכלל -
אף אחד בחודשים האחרונים מאז סיימה את הלימודים - לא התקשר אליה בשש בבוקר!