הספר הזה החזיר אותי לתקופה הסטודנטיאלית בטכניון, בשנות העשרים של חיי (יותר מדי זמן עבר מאז).

בפרספקטיבה של מי שבזמנו היה ירוק לחלוטין באקדמיה, המתרוצץ בין הרצאות בקורסי המבוא בכימיה, סטטיקה, פיסיקה, לבין תרגולים של קורסי המתימטיקה למיניהם, אני עדיין זוכר את המחשבות שעלו בי מדי פעם תוך כדי התרוצצות במסדרונות בנין אולמן אשר שקק ערב רב של סטודנטים מהשנה הראשונה מכל פקולטה אפשרית כמעט: מחשבות לגבי המרצים. איך נראים חייהם, מה המשמעות של להיות שנים באקדמיה, כדרך חיים, כמשלח יד, תוך עיסוק במחקר ובכתיבת מאמרים באופן קבוע.
אין ספק כי אז, לפחות בעיני הצנועות, היה גלום בחיים כאלו זוהר נוצץ. טעיתי לחשוב כי תפאורת המדשאות המוריקות, השקט, היעדר הלחץ לכאורה, השביל המוביל לבריכת השחייה האולימפית, היא ערובה לחיים שקטים ונטולי מהמורות – עבור אנשי הסגל והמרצים.

מאז, למדתי דבר מה או שניים וברור לי כי לכל תמונה יש את רבדיה הנסתרים. הללו, באים לידי ביטוי בצורה בהירה בספרה של מאיה ערד.
ערד, שחיה בארה"ב, קרובה לאקדמיה. היא מרצה בעצמה ובן זוגה הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע – הפקולטה בה מתרחשת עלילת הספר באוניברסיטה הדמיונית "רדוודס". הסיפור דן בתחרות על תקן המתפנה לאיוש בפקולטה, בין המתמודדים השונים וחושף תוך כדי כך את מכלול החיים מבפנים – הן של אנשי הסגל , הסטודנטים, משפחותיהם וכמובן המועמדים עצמם.

שבע מידות רעות, הן שבע נגזרות של הספר כאשר כל מידה עוסקת בגיבור אחר של אותו הסיפור. העלילה מובאת בכל פעם דרך זוית ראייתו של מי שמתמקד בו הפרק הספציפי של המידה הרעה:

איטיות – אלן מקנלי, ד"ר להיסטוריה של המדע אשר מתמודד על תקן העומד להתפנות באוניברסיטת רדוודס. מקנלי הוא מוכשר ויסודי, אולם לוקה באיטיות באופן כרוני כמעט בכל תחום בחייו. הוא מאוים מאחד מעמיתיו במכון קנדל בו הוא נמצא כעת – ד"ר יואב עברון, ישראלי המתמודד אף הוא על אותו התקן, כך מסתבר למקנלי בדיעבד.

שנאה – יוהנה פהלר, מהווה שם נרדף למקצוענות ומצוינות אקדמית, ויחד עם זאת היא מטילה מורא על הסטודנטים שלה, עמיתיה לסגל האקדמי ואף על ראש הפקולטה. מסתבר כי השנאה בכלל ולאנשים מסוימים בפרט משחקת תפקיד מרכזי בחייה. ולמרות הכל, גם היא נמצאת במסע מתמשך למציאת אהבה.

בטלה – ליסה בנדר, פרופסור מן המניין בפקולטה להיסטוריה של המדע ברדוודס אשר למרות היותה בעלת ותק של עשור בפקולטה ולאחר שקיבלה קביעות, עדיין נלחמת על מקומה ועל הכרה מקצועית בקרב עמיתיה. חייה האישיים מתנהלים בעצלתיים, והיא מנסה לנצל את הגעתה של לינדה, אחת המתמודדות על התקן שהתפנה כדי לשנות משהו בהם, כך שיהיו מאושרים יותר.

בורות – אנה-בל לי, אחת המתמודדות על התקן לאיוש ברדוודס מפלסת את דרכה באקדמיה באמצעות קשריה החברתיים ומיומנות בפוליטיקה ארגונית, ולאו דווקא בהסתמך על כישוריה האקדמיים. התנהלותה, כפי שנחווית על ידי הקוראים היא מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות של ממש. הפער הגדול בין המציאות לבין פרשנותה של לי את המציאות מגלם מצבים שכאלו למכביר.

כפיות טובה – דאג פישר, פרופסור מזדקן ברדוודס אשר נמצא בתהליכי פרישה, מסרב להשלים עם עובדת היות עתידו בעברו. גם הוא, מחפש אהבה, טווה בדמיונו תסריטים שונים הרחוקים מן המציאות לגבי סיכויים לחיי זוגיות עם אישה צעירה ממנו באופן שעבורנו כצופים מהצד, הוא משעשע. ולמרות הכל, ברגע האמת, הוא יודע לחזור אל עצמו ולהפוך שוב לרלוונטי.

קנאה – יואב עברון, אף הוא מתמודד על התפקיד, הוא מחונן מגיל צעיר אשר את התואר במתימטיקה סיים בעודו בתיכון. לכאורה, לא חסר לו כלום בחייו: הכרה, זוגיות, קריירה אקדמית מוצלחת. ואולם, החיים עבורו אינם פשוטים כלל ועיקר כאשר אלמנט הקנאה מרים ראש ונוטל בהם תפקיד של ממש.

חמדנות – זו המידה הרעה אשר בפרק המוקדש לה נקשרים הקצוות הפתוחים. כמו כל דבר בחיים, אין שחור ולבן, להיפך – הכל אפור. לא פעם, פרשנותנו לדברים, כמו זו של הגיבורים היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן. נראה כי המערכת כולה, ולא רק אנשים בודדים, מונעת מחמדנות של יוקרה וכוח.

ספר שהתקשיתי לעזוב בבית, הוא ליווה אותי בדרכים ולא החמצתי הזדמנות, ולו של דקות, "להגניב" עוד עמוד. כתיבה משובחת, קולחת, מסקרנת, עשירה, מלאת הומור שהופכת אותו לחוויה שאינך רוצה שתסתיים.

#
#
שלושה גברים נפגשו במלחמת העולם הראשונה, הפכו חברים בלב ובנפש, והם מנסים לשרוד את המציאות הכיאוטית של גרמניה שאחרי המלחמה. יש להם מוסך בו הם מתקנים, קונים ומוכרים מכוניות, בו שיפצו ומטפחים מכונית מירוץ בעור של כבש שקוראים לה "קרל" ואיתה הם זוכים במירוצי כבישים: מכוניות חדשות ויקרות בהרבה כמו מרצדס, שברולט או פורד, מזלזלות בקרל המסכן שנראה כמו הכלאה בין טרקטור למקרר. ואז מראה זה את מה שהוא יודע, ומשאיר את יריביו היוקרתיים הרחק מאחור. כחובבת מכוניות אהבתי מאד את תאורי "המרוצים" האלה, ואת תיאורו של קרל המצליח, שימו לב, להגיע למהירות של 100 קמ"ש ולהשאיר את יריביו המשפשפים את עינהם בתדהמה, מאחור.... בין לבין מנסים השלושה להרויח כמה מרקים פה – כמה פפניגים שם.

אני לא מכירה הרבה סופרים שיודעים לכתוב על אהבה כמו רימארק. הוא מצליח לפצח את הצופן ולהעביר לקורא בלי הרבה תאורים את המצב של ויתור על עצמיותך למען אדם אחר, המחשבות המרוכזות באהובה, הבלבול בכל פעם שאתה מפריד את האני המחובר לאחר. הייאוש והזעם כאשר האהבה אינה מספיקה והאוהב חסר אונים.
- "האדם אינו יכול לחיות למען האהבה. למען יצור אנושי – אולי."
- "בזמננו אין עוד מלים להבעת רגשותנו. אנו יכולים להיות רק שטחיים – אחרת הכל מצלצל מזוייף"

מה שריתק אותי מאד בסיפור זה מה שדילגתי עליו פעם, מזמן, כשקראתי אותו לראשונה. תאור היומיום בגרמניה שכמעט לפני עליית הנאצים. יאוש, עוני, רעב פשוטו כמשמעו, אין עבודה, אנשים חיים מהיד לפה – עוברים יום ועוד יום כדי לשרוד. חיים בחדרים שכורים אם הם יכולים להרשות לעצמם, מקבלים עוד ועוד עבודות צדדיות – עבור פרוטות שיאפשרו להם עוד ארוחה. הימורים פורחים – התקווה של עניים מרודים לשינוי ממוזל במצבם. ימיה כימי האנושות, כך נראה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.