להימנע, להתרחק. מהאיש וממי שלמדו אצלו ומטפלים "בדרכו". האיש פוגע מסוכן https://medium.com/@galia.tanay/%D7%92%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%A4%D7%92%D7%A2%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%A1%D7%A3-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%97%D7%A8-7e331659bd68

בחום אוגוסט הישראלי הספר הזה הוא אולי אחת הדרכים הטובות להתקרר קצת. על גב הכריכה כתוב ש"מזג האוויר הוא דמות בסיפור", וזה מדויק. אנחנו מלווים את האח והאחות, שחיים בכפר צפוני נידח של דנמרק, בספק-רומן-התבגרות שמחציתו השניה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השניה (ובנימה זו: האם לעולם לא נמצא ספר מתורגם מספרות העולם, שלא ייגע במלחמה הזו? נראה כאילו ההוצאות לאור סבורות שהקוראים הישראליים מתעניינים אך ורק בה). הנערה מתבגרת בעידודו של אחיה, ולמרות הוריה וסביה. אחד הדברים הבולטים בדמויות האח והאחות בספר הזה, הוא שהן עומדות בזכות עצמן: אופיין אינו נגזר ממה שלמדו ממשפחתם, אלא הן שונות - בלהט, באנרגיה, ברצון לשנות, ברצון לראות למרחק. האחות והאח אינם נופלים קורבן לפרובינציאליות המתבקשת ממגוריהם במקום כל כך קטן ונידח. יש להם חיי נפש עצמאיים ועזים, ועזות זו היא המחזיקה את העלילה, שכשלעצמה היא פשוטה למדי: אח מרדן,לוקח אחריו את אחותו הצעירה והסקרנית. לשניהם צפוי עתיד טוב יותר בזכות מרצם וכשרונם. אנו פוגשים דמויות מהכפר הדני, ופוגשים את ההתבגרות בעל-כורחה שחווה האחות כאשר הנאצים פולשים לדנמרק ואחיה הופך אחד מהפעילים נגד המשטר. בהמשך היא תגיע לעיר הגדולה, שם תחיה חיים מינוריים עד לשינוי מעט-צפוי. ייחודו של הספר הזה הוא בסגנון הכתיבה, שמטמין בתוך פסקאות פרוזאיות משפטים ליריים צרופים, שתענוג לדלות אותם. מומלץ.

החלומות שנחלמים בספר הזה לא מתגשמים. בכל אופן, הם אינם מתגשמים לטובה, לא באופן שהחולמת רוצה. אנחנו מלווים את הנערהר הפרובינציאלית, בת למשפחה מיוחסת שירדה מנכסיה, כשהיא מפתחת שנאה לכל מה שסובב אותה: משפחתה, ביתה, חברותיה לספסל הלימודים, ההתחסדות הצבועה של הנזירות ושל סבתה האדוקה. ככל ששנאתה מתפתחת כך היא מתרחקת מנטלית ממקום היוולדה, ואת חלומותיה תגשים בעיר הגדולה. הקלישאה צפויה - גם העיר הגדולה אינה מביאה לה מזור, כי היא חיה בה תמיד "על-יד", "לא בדיוק אבל בערך": עם הייחוס אך בלי המעמד, עם עבודה אך בלי הכסף הדרוש לחיי האהבהבים של נשות האליטה.הספר כתוב בצורה מבריקה ומכשפת, ומביא, מלבד קולה של הגיבורה, את קולותיהם של הסובבים אותה - ברכילות, במכתבים, בזכרונות - כך שדמותה ודמותה של הפרובינציה כולה נצבעות בצבעים שהם ססגוניים ו"פולקלוריסטיים"-ארגנטינאיים מצד אחד, וחמורים ותפלים כמו המציאות אליה היא מקיצה. מומלץ.

הספר הזה, שנראה בנאלי להחריד, משך אותי כי פעם ביליתי שבועיים באי סקאי והם היו קסומים, וקיוויתי לתיאורים של האי שיביאו אותי למנה גדושה של נוסטלגיה. יש בספר כאלה, אבל לא הרבה. יותר משהספר הוא על סקאי הוא על שתי מלחמות העולם ומה שהן מעוללות לאנשים, וגם מן סיפור כזה שרובו חוסר תקשורת בין בני אדם, שלו היו מדברים זה עם זה בכנות הרבה עוגמת נפש היתה נמנעת. את העלילה אפשר להעתיק לכל אי מבודד, או לכל כפר מבודד יחסית, או אפילו סתם לשכונה מסתגרת בעיר גדולה; בזה חולשתה. אבל עדיין, סיימתי את הספר בעיניים דומעות ומאוד נרגשת. לדעתי הסוף לא צפוי כל כך, כי במהלך הספר יש כל מיני תפניות שמותירות אותי הקוראת כמו את הגיבורה מתנודדת ותוהה מה יהיה הלאה. בכל מקרה, יש בספר מן הבנאלי, ועדיין הוא כתוב היטב, לא מזלזל באינטליגנציה של קוראיו, ומרגש. ממליצה.

אני חושבת שהספר מתוק ביותר. הוא הרבה יותר ילדותי מספריו המקוריים של א.א. מילן - שם הדמויות הן ילדיות אך לא ילדותיות, וקל לקרוא אותן כמשל אנושי. הדמויות שיצר בנדיקטוס בספר הזה סטנדרטיות יותר, דידקטיות יותר ופחות מתוחכמות. אבל הספר הזה עדיין מעלה חיוך והוא נחמד מאוד. סוגדי פו ותיקים יטילו בו רפש, לא מעט בצדק, אבל לא להם הוא מיועד. להבדיל מספריו האחרים של מילן, הספר הזה באמת נועד לילדים, הוא לא מהמתוחכמים שבהם אבל יש גרועים ממנו.
ולגבי תרגום השם: אני אוהבת הכי את "יער ת"ק פרסה" מהתרגום הישן.

דווקא ספר חמוד. אמנם לא נכתב ע"י הסופר המקורי (שנפטר בהשאירו כמה טיזרים בספר האחרון). אבל אישית לא חשבתי שהטרילוגיה היתה איזו יצירת מופת, בטח לא מבחינת סגנון הכתיבה. לארסון יצר דמויות מעוררות אהדה ומעניינות, ונחמד לפגוש אותן שוב בספר הרביעי בסדרה. המוטיבים נשארים אותם מוטיבים - אלימות כלפי נשים וילדים, האקרים, ליסבת לוחמת צדק לבדה, בלומקוויסט מסתבך ואז יוצא מהתסבוכת, ה"מילניום" בסכנת סגירה ואז ניצל. מבחינה זו אין חדש תחת השמש. סגנון הכתיבה ממשיך להיות יעיל ופוטוגני - אפשר לתרגם את הספר בקלות לקולנוע, הוא כתוב כבר כתסריט מן המוכן. אין פה איזה עומק או הפתעות. בעיקר אפשרות לקוראת האוהדת לחזור אל דמויות שהיא מחבבת ולראות מה ממשיך לעלות בגורלן. אני העברתי אחר הצהריים בכיף עם הספר.

לפני כשבוע חגגה הוצאת "נהר" יובל של 100 כותרים עד כה. אחד מספרי-הדגל של ההוצאה הוא הספר הזה - ולא בכדי.
זוהי האוטוביוגרפיה של פרדריק דאגלס, שהיה עבד אך נמלט ומאז הקדיש את חייו לשחרור עבדים ולזכויות נשים. למרות שסופו של הסיפור ידוע לנו מראש, הספר עדיין מרתק ולפרקים מותח. מכיוון שהספר פורסם רק 10 שנים לאחר המלטו ממעבידו, ועוד היו רבים שחיו תחת העבדות, דווקא את סיפור בריחתו אין דאגלס מתאר בפרטים, כדי שלא לסכן אחרים שאולי נוקטים באותה הדרך. חבל שבמרוצת 130 השנים שחלפו מאז הפרסום, לא נוסף לספר נספח כלשהו ששופך אור על הפרטים המעניינים הללו. אם כי דאגלס פרסם ספרים נוספים, ואולי פרטים אלו הופיעו בהם. בכל מקרה, מסקרן מאוד להמשך קריאה.
בספר יש הרבה רגעים פיוטיים ונוגעים ללב, כמו הקטע באחד הפרקים הראשונים המתאר את הסיבות האמיתיות לשירת העבדים בעת עמלם. הספר הוא שילוב של סיפור אישי מעניין ומעורר השראה יחד עם מניפסט על זכויות, שחרור וחרות. בעיקר מעוררת השראה הדבקות של דאגלס במטרתו - ללמוד לקרוא - וזאת בהיותו ילד. מעניינת גם ההשפעה של הלמידה על מהלך חייו, ועל כך שהדיכוי לא התאפשר מרגע שיכול היה לקרוא בעצמו טקסטים משחררים. זוהי מסה על עוולות וניצול, אך גם על עמידה מול צורר והעזה. לא יכולתי שלא להרהר שוב בכך, שברגע שרכשת השכלה - איש לא יכול לקחתה ממך.
כמו הרבה אוטוביוגרפיות, הספר אינו מבריק מהבחינה הספרותית. הוא אמנם כתוב בצורה רהוטה וקולחת, והוא מעניין מאוד, אך ערכו האמיתי בעיני אינו באמנות שבו, אלא בתכניו.

ספר מצחיק ברמה קלאסית, מסוג השנינויות שחוזרים אליהן שוב ושוב - כמו ב"שלושה בסירה אחת", למשל. צ'אפק עוקב אחרי שנה אחת בחייושל גנן - החל בחודש ינואר, בו הגנן "מגדל בעיקר את מזג האוויר", ודרך חודשי האביב היפים בגינה, הקיץ, הסתיו וכן הלאה. הוא מתאר את הרפתקאותיו של גנן עם צינור-השקיה שטרם בוית, עם זריעה שהצליחה של 160 קוצים דקורטיביים ומסבירבכובד ראש מדוע מוטב לו, לגנן, אם בכלל לא היה לו גב.
מלבד הצחוק, יש בספר הזה איכות זן אמיתית, כשעינו החדה והאוהדת של צ'אפק רואה את חולשותיו ושמחותיו של האדם דרך האופן בו הוא מגנן את גינתו, ואת העולם כולו - דרך זרע אחד. מומלץ בחום.

קראתי את הספר בגלל שהתעניינתי בנושא שאמור להיות הנושא המוביל בו - עולם בו אין גברים ונשים, אלא האנשים נכנסים ל"מחזור מיני" אחת לחודש ואז הופכים לזכר או נקבה לפי הצורך. הרעיון הזה מאוד יפה ומפותח מאוד יפה בספר.
אבל
זה לא ממש מרכז העלילה. העלילה היא יותר סיפור פוליטי של שליח דיפלומטי מכוכב אחר שמגיע לכוכב הזה ומטרתו לשכנע את מנהיגיו להצטרף לפדרציה בין-כוכבית שתיטיב עם כולם. על הרקע הזה מגיע סיפור המפגש שלו עם המיניות השונה של תושבי כוכב-הלכת הזה. הסיפור המפותח יותר בספר הוא העלילה הדיפלומטית והקשרים שיוצר השליח עם המקומיים, והעניינים שמיניים הם איכשהו משניים.
לסיכום, התאכזבתי מהספר כנראה בגל ציפיות לא נכונות.
בסה"כ ספר לא רע.