יש פה אישוש לרעיון שסופר טוב זה יותר מכישרון כתיבה. גרמוס כותבת סיפור סוחף בכישרון כתיבה לא מבוטל, יכולת סיפורית טובה ועוד משהו חמקמק, הגורם לקורא(ת) לקבל את הסיפור למרות פגמיו ולהנות ממנו.
בלי מעט עוקץ אי אפשר. הסוף, נקודת התורפה של סופרים רבים, הוא בנאלי וקצת קלקל לי את ההנאה מהספר. הוא סוגר את כל הקצוות ומהדק, הופך את כל המקריות התמוהה ל... מקריות תמוהה. חבל שקראתי את הפרק האחרון. בלעדיו זה סיפור מהנה, כתוב בשנינות רבה, מגדיר מצויין מיהם הטובים והרעים בסיפור, ועם יחס חיובי ביותר לכלבים שגרם לי הנאה למרות המופרכות ביסודו.