היריעה הספרותית של מריאן קיז מתחלקת בין תקופה מוקדמת בנאלית, פשוטה, רדודה ומשמימה, לתקופה מאוחרת חדה, עמוקה ומתוחכת להפליא. למזלי הרב נחשפתי קודם כול לתקופה המאוחרת שלה, וכשכפצחתי - בציפייה נלהבת, יש לומר - בהשלמת הפערים מהעבר, הייתי המומה מההבדלים ברמות. איך הכתיבה הקהה הזו הפכה כל כך מבריקה תוך עשור? איך יכול להיות שאת Watermelon ואת "איזה גבר מקסים" כתב אותו אדם? **האם** כתב אותם אותו אדם? מי זו מריאן קיז האמיתית? מג'נרטת הדמויות הפלקטיות משנות התשעים, או המנצחת המופלאה על תזמורות מורכבות ומדויקות של מאבקים פנימיים משנות האלפיים? עכשיו, כשסיימתי את לוסי סאליבן, הבנתי שיש כנראה נקודת חיתוך מסוימת - רק צריך למצוא אותה, ולהימנע מכל מה שנכתב לפניה. כי אין בלוסי סאליבן כמעט שום דבר ממה שאני אוהבת במריאן קיז. נכון, כמו גיבורות רבות אחרות שלה, לוסי בת העשרים ושש היא הגיבורה המובלגנת הקלאסית של קיז - רומנטית, תמימה, נוירוטית וחסרת ביטחון; אובססיבית לבגדים, מסיבות וגברים פגומים; נעדרת כל משמעת עצמית ומוסר עבודה. אבל היא בלתי נסבלת. לא בלתי נסבלוּת חיננית, מכוונת והכרחית לעלילה, כמו אצל רייצ'ל וולש מ"החופשה של רייצ'ל". לוסי היא גיבורה פגומה שאמורה לעבור התפתחות; היא תלותית וחסרת עמוד שדרה, סופגת יחס משפיל בטבעיות, עיוורת למניפולציות השקופות ביותר ומבטלת את עצמה מול גברים ומול נשים דומיננטיות כאחד. אבל לתכונות המתישות האלה אין שום תוחלת, כי הטראומה והמטען המשפחתי שהיא סוחבת כמעט לא עוברים עיבוד. בסופו של דבר, במקום לחלץ את עצמה מתוך הבוץ ולצמוח לדרך עצמאית, לוסי מקבלת ישועה בדמות האהוב־המטפל, בחירה עלילתית שקיז של העשור הבא לעולם לא תשוב לבחור בה. שאר הדמויות מטופלות ביד אפילו יותר גסה: קארן, השותפה לדירה הבריונית, היא התגלמות הרוע הצרוף: אנחנו חייבים לשנוא אותה, ולכן היא חייבת להיות גם שתלטנית ואנוכית, גם רודפת בצע וגם קנאית וקטנונית; גאס מסומן כרעיל-אבל-מושך, אבל קיז לא טורחת לבנות לו קסם אישי אמיתי, והמניפולציות הנרקיסיסטיות שלו שקופות להחריד. דניאל הוא פרי עטה של כותבת פאנפיקים בת שתים־עשרה – פנטזיה נטולת פגמים. הוא לא מתפקד בתור גבר בשר ודם אלא כ-Trophy-husband שלוסי זוכה בו כפיצוי על מסע הייסורים שעברה. הדיכוטומיה הזו בין שתי התקופות של קיז היא חידה. ואני מודה שהחידה הזו מטריפה וגם ומרתקת אותי: מדהים אותי להחזיק בידי תיעוד להתפתחות האיטית מכותבת גרועה לסופרת מבריקה. אני לא מתיימרת לפצח את התעלומה שהיא קיז, אבל חשוב לדעת עליה משהו: היא לא התיישבה לכתוב את Watermelon כדי להיות סופרת גדולה. היא התיישבה לכתוב אותו כדי לא למות. בגיל 30 קיז הגיעה לתחתית של התמכרות קשה לאלכוהול. היא ניסתה להתאבד והגיעה למכון גמילה. כנראה שבתוך הלך הרוח ההישרדותי שלה לא הייתה לה המסוגלות לפרק את העולם לגוונים של אפור. היה לה צורך בוודאות, בסדר ובפשטות: רע מוחלט, טוב מוחלט. עם השנים קיז צברה קילומטראז' גם בכתיבה וגם בטיפול פסיכולוגי, והתובנות שלה החלה לחלחל אל הדמויות. היא רכשה את האיכות החמקמקה שהיתה כה חסרה לה בתחילת דרכה: **עידון**, והחלה להשתמש בז'אנר הצ'יק־ליט כסוס טרויאני הטומן בחובו יצירה מורכבת פסיכולוגית, מלאת הומור ושנינוּת וחן אך אפלה וכואבת. לאחר התקופה הבוסרית של קיז, אני מוצאת כמה נקודות ציון: "החופשה של רייצ'ל" הוא הרמז הראשון לעומק האמיתי שלה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא חגיגת־בכורה של תחכום ומודעות עצמית. "יש שם מישהו?" הוא הוכחה ליכולת שלה לרסק את הלב. ו"איזה גבר מקסים" הוא שיא תפארתה, ככל שידוע לי. ואיזה כיף שעוד לא ידוע לי, ושנשאר לי עוד כל כך הרבה לחקור.

היריעה הספרותית של מריאן קיז מתחלקת בין תקופה מוקדמת בנאלית, פשוטה, רדודה ומשמימה, לתקופה מאוחרת חדה, עמוקה ומתוחכת להפליא. למזלי הרב נחשפתי קודם כול לתקופה המאוחרת שלה, וכשכפצחתי - בציפייה נלהבת, יש לומר - בהשלמת הפערים מהעבר, הייתי המומה מההבדלים ברמות. איך הכתיבה הקהה הזו הפכה כל כך מבריקה תוך עשור? איך יכול להיות שאת Watermelon ואת "איזה גבר מקסים" כתב אותו אדם? **האם** כתב אותם אותו אדם? מי זו מריאן קיז האמיתית? מג'נרטת הדמויות הפלקטיות משנות התשעים, או המנצחת המופלאה על תזמורות מורכבות ומדויקות של מאבקים פנימיים משנות האלפיים? עכשיו, כשסיימתי את לוסי סאליבן, הבנתי שיש כנראה נקודת חיתוך מסוימת - רק צריך למצוא אותה, ולהימנע מכל מה שנכתב לפניה. כי אין בלוסי סאליבן כמעט שום דבר ממה שאני אוהבת במריאן קיז. נכון, כמו גיבורות רבות אחרות שלה, לוסי בת העשרים ושש היא הגיבורה המובלגנת הקלאסית של קיז - רומנטית, תמימה, נוירוטית וחסרת ביטחון; אובססיבית לבגדים, מסיבות וגברים פגומים; נעדרת כל משמעת עצמית ומוסר עבודה. אבל היא בלתי נסבלת. לא בלתי נסבלוּת חיננית, מכוונת והכרחית לעלילה, כמו אצל רייצ'ל וולש מ"החופשה של רייצ'ל". לוסי היא גיבורה פגומה שאמורה לעבור התפתחות; היא תלותית וחסרת עמוד שדרה, סופגת יחס משפיל בטבעיות, עיוורת למניפולציות השקופות ביותר ומבטלת את עצמה מול גברים ומול נשים דומיננטיות כאחד. אבל לתכונות המתישות האלה אין שום תוחלת, כי הטראומה והמטען המשפחתי שהיא סוחבת כמעט לא עוברים עיבוד. בסופו של דבר, במקום לחלץ את עצמה מתוך הבוץ ולצמוח לדרך עצמאית, לוסי מקבלת ישועה בדמות האהוב־המטפל, בחירה עלילתית שקיז של העשור הבא לעולם לא תשוב לבחור בה. שאר הדמויות מטופלות ביד אפילו יותר גסה: קארן, השותפה לדירה הבריונית, היא התגלמות הרוע הצרוף: אנחנו חייבים לשנוא אותה, ולכן היא חייבת להיות גם שתלטנית ואנוכית, גם רודפת בצע וגם קנאית וקטנונית; גאס מסומן כרעיל-אבל-מושך, אבל קיז לא טורחת לבנות לו קסם אישי אמיתי, והמניפולציות הנרקיסיסטיות שלו שקופות להחריד. דניאל הוא פרי עטה של כותבת פאנפיקים בת שתים־עשרה – פנטזיה נטולת פגמים. הוא לא מתפקד בתור גבר בשר ודם אלא כ-Trophy-husband שלוסי זוכה בו כפיצוי על מסע הייסורים שעברה. הדיכוטומיה הזו בין שתי התקופות של קיז היא חידה. ואני מודה שהחידה הזו מטריפה וגם ומרתקת אותי: מדהים אותי להחזיק בידי תיעוד להתפתחות האיטית מכותבת גרועה לסופרת מבריקה. אני לא מתיימרת לפצח את התעלומה שהיא קיז, אבל חשוב לדעת עליה משהו: היא לא התיישבה לכתוב את Watermelon כדי להיות סופרת גדולה. היא התיישבה לכתוב אותו כדי לא למות. בגיל 30 קיז הגיעה לתחתית של התמכרות קשה לאלכוהול. היא ניסתה להתאבד והגיעה למכון גמילה. כנראה שבתוך הלך הרוח ההישרדותי שלה לא הייתה לה המסוגלות לפרק את העולם לגוונים של אפור. היה לה צורך בוודאות, בסדר ובפשטות: רע מוחלט, טוב מוחלט. עם השנים קיז צברה קילומטראז' גם בכתיבה וגם בטיפול פסיכולוגי, והתובנות שלה החלה לחלחל אל הדמויות. היא רכשה את האיכות החמקמקה שהיתה כה חסרה לה בתחילת דרכה: **עידון**, והחלה להשתמש בז'אנר הצ'יק־ליט כסוס טרויאני הטומן בחובו יצירה מורכבת פסיכולוגית, מלאת הומור ושנינוּת וחן אך אפלה וכואבת. לאחר התקופה הבוסרית של קיז, אני מוצאת כמה נקודות ציון: "החופשה של רייצ'ל" הוא הרמז הראשון לעומק האמיתי שלה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא חגיגת־בכורה של תחכום ומודעות עצמית. "יש שם מישהו?" הוא הוכחה ליכולת שלה לרסק את הלב. ו"איזה גבר מקסים" הוא שיא תפארתה, ככל שידוע לי. ואיזה כיף שעוד לא ידוע לי, ושנשאר לי עוד כל כך הרבה לחקור.

זה תמיד קורה לי כשאני קוראת ספרים של מריאן קיז. תוקפת אותי כמיהה עמוקה, בלתי נסבלת ולא לגמרי ברורה. כמיהה לְמה? לכתוב ספר – כזה ספר בדיוק – בעצמי? או הפוך – לתת למריאן קיז לכתוב אותי, להיות הגיבורה שלה. מצחיקה ומרירה, נבונה ושופעת עליצות, אופנתית וחדת לשון. אוי, כמה הייתי רוצה להיות גיבורה שלה. זה כנראה לא היה הופך את חיי למאושרים יותר, אבל זה בלי ספק היה הופך אותם לצבעוניים יותר. ומעבר לזה – וזה החלק הכי טוב – הייתי רואה את עצמי בצלילות, ביתר שאת, את מי שאני, את החלקים הטובים בי. יש לי נטייה להתאהב בכל הגיבורות של מריאן קיז, אז אני יודעת כמה הייתי מחבבת את הגרסה הכתובה של עצמי. ובתנאים האלה כמעט לא משנה לאן החיים ייקחו אותי. גם אם יקרה דבר נורא, חלילה, קיז תסתער על המקלדת ותכתוב את זה כל כך מצחיק, כל כך ערמומי, ולכל הדיאלוגים וקווי המחשבה היא תגניב בהיחבא כל כך הרבה משמעות וחמלה, שאין לי ספק שאצליח לעמוד בגבורה ובחן בכל אתגר ומשבר, ולהגיד אפילו: "תני לי עוד מזה, כוכבת. אני סומכת עלייך." כל כך כיף איתה. בימים שאני קוראת אותה הדמויות שלה מלוות אותי לאורך כל היום, והחיים הופכים תוססים. זה כמו מסיבה בתוך הראש שלי, מסיבה מלאה בקולות צחוק וחברות נפש שכמו מכירות אותי כל חיי, מקניטות אותי, מגוננות עליי, מתקילות כל אויב או גורם עוין שמעז להתקרב, ואני לא רוצה שהן יעזבו.

בהתחלה חשבתי שאני אתן לספר הזה שני כוכבים. נכון, הוא דליל ורפטטיבי ומעייף, כולו אוסף צנוע של תובנות רזות שנופחו לממדים של ספר באופן מלאכותי למדי, באמצעות חזרה על אותו המסר בניסוח שונה, הדגמות פשטניות ואינספור ניסוחים דידקטיים ("מה זה מלמד אתכם? שלאט אבל בטוח..."). אבל בסך הכול, התובנות האלה מעניינות, אם מבודדים ומזקקים אותם מכל הבַּרבֵּרת שרובינס ממלאה בה את הספר. על הנייר The Let Them Theory (שתורגם לעילא "שחררו, זה שלהם") זו פילוסופיה נהדרת בפשטותה – היא מסבירה שאנחנו שורפים כמויות של אנרגיה בניסיון לסדר את האנשים סביבנו, לתקן אותם, לשפץ ולחנך. זה לא עובד, וזה לא יכול לעבוד, כי בני אדם שבחיינו הם לא פרויקטים בניהולינו. והרעיון הזה, להגיד: "זה שלהם", הוא לא רק אקט של חמלה כלפיהם, אלא גם של חמלה עצמית. הוא עוזר לנו להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא. בהתחלה חשבתי שהבעיה המרכזית שלי איתו זה שהוא פונה למכנה משותף מאוד רחב ולאו דווקא לאנשים שמחפשים רובד אנליטי וערך אינטלקטואלי (השכבות האלה פשוט לא קיימות, לצערי, בכתיבה של רובינס). אבל לאט־לאט התחלתי להרגיש אי־נוחות, מעבר לקרינג': הייתה איזו חיוביות רעילה בהבטחות הגרנדיוזיות שהיא מפזרת: "הכול שם, מחכה לכם שתושיטו יד. כל שעליכם לעשות הוא הצעד הראשון." האי־נוחות גברה בפרק "איך להניע אנשים להשתנות". על פניו רובינס מייעצת "לשחרר" מהאנשים היקרים לנו שאנחנו דואגים מדפוסי ההתנהגות שלהם, אבל בתור חלופה מציעה טקטיקות שנשמעות מניפולטיביות להחריד, פסיביות-אגרסיביות, ומתווה תסריטים שיעזרו לנו לזייף את הסקרנות שלנו (דוגמה בולטת במיוחד בעמוד 244). אבל שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי בפרק "כיצד תעניקו תמיכה בדרך הנכונה". בפרק הזה רובינס מייעצת איך "לתמוך כלכלית נכון" בבני המשפחה וביקרים לכם. היא כותבת: *מחובתכם להעניק לאדם היקר לכם אהבה, קבלה וחמלה. אבל אתם לא חייבים לו כסף. כי אם תממנו היבט כלשהו מחייו של אדם בזמן שהוא מתמיד בסירובו ללכת לטיפול, או לחפש עבודה, או להשלים את הקורסים שלו, או שאולי הוא ממשיך לשקר או לגנוב, ובוחר בהתנהלות מפוקפקת וחמקמקה – כנראה אתם חלק מהבעיה. אין דבר מאפשר יותר ממתן כסף ללא תנאים. ​אבל מתן כסף תוך הצבת תנאים ספציפיים נתפס בהחלט כתמיכה, וכך תוכלו לעשות את זה נכון: אתה מוזמן לחיות כאן, כל עוד תישאר פיכח. אני אשלם על הטיפול, כל עוד אתה והפסיכולוג שלך תסכימו לדווח לי מדי חודש. אני אשלם את שכר הלימוד שלך, כל עוד תשמרי על ממוצע ציונים של 85. אני אשלם את שכר הדירה, את חשבון הטלפון ואת התשלום על הרכב שלך, אם תסכימי להתאשפז בקליניקה ולטפל בהפרעת האכילה שלך.* זה שפל שלא ציפיתי לראות בספר עזרה עצמית שיצא ב-2025. ואם כן, רק אם הוא מיועד במוצהר לקהל של נרקיסיסטים מתחילים, ומפורסם תחת הכותרת: "איך להיות אלים בלי להרים יד", "איך להתעלל כלכלית" או "איך להיות חולה שליטה". תקראו את זה שוב: להתנות עזרה נפשית בהפרת החיסיון הטיפולי, ובהכנסת המממן כצלע שלישית ומפקחת בתוך החדר, להשפלת המטופל? או התנאי של ממוצע הציונים. להעביר מסר של חוסר אמון. ושהערך של השקעה בהתפתחות ובהשכלה שלך באה לידי ביטוי בממוצע שלך. להפוך יחסי הורה-ילד, או בן זוג, או מה שזה לא יהיה, ליחסי מעסיק-עובד. הספר הזה לא מלמד איך לשחרר, הוא מלמד לאחוז בגרון. זה שיא השליטה. זה מיקרו־מנג'מנט. ואם חשבתם שהדוגמאות הקודמות היו בעייתיות, חכו עד שתשמעו את הפרשנות של רובינס למושג "גזלייטינג". בפסקה שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין שהיא אכן הודפסה, רובינס כותבת: *אם ביקשתם מההורים לשלם עבור הטיפול שלכם ואז סירבתם להניח להם לשוחח עם הפסיכולוג, זה סוג של גזלייטינג. ואם נמאס לכם לשמוע את הדעות של הוריכם על האופן שבו אתם מתנהלים, אז תתחילו לשלם את החשבונות שלכם בעצמכם. כל עוד אתם קשורים כלכלית לאדם אחר, אתם יכולים לומר "זה שלהם" כמה שתרצו, אבל הכסף שלהם מעניק להם גישה לחייכם, בין שזה מוצא חן בעיניכם ובין שלא. כי בוא נודה בכנות: הסיבה האמיתית לכך שהדעות של ההורים שלכם מתסכלות אתכם היא שאתם זקוקים לכסף שלהם, וגם אתם יודעים את זה. אתם לא כועסים עליהם; אתם כועסים על עצמכם משום שאתם לא עצמאים כלכלית.* לפי רובינס, שמירה על חיסיון רפואי בסיסי היא התעללות פסיכולוגית בהורה המשלם. לשיטתה הקורבן הוא ההורה שלא מקבל דיווח, והתוקפן הוא הילד שדורש פרטיות בחדר הטיפולים. מבחינתה, להגיד: "אני מצטער, מה שאני מדבר עליו בטיפול הוא אישי" זה לא הצבת גבול בריא, זה גזלייטינג. רובינס מקנחת בהדגמה לא מודעת של מהו גזלייטינג אמיתי, ומסבירה שאם זה מעצבן אתכם, זה רק כי "אתם כועסים על עצמכם שאינכם עצמאיים". לא, מל. אנחנו כועסים כי מישהו מנסה לשכנע אותנו שאהבה וכסף הם אותו הדבר, ושגבולות הם מותרות השמורים רק ל"עצמאים כלכלית". כוכב אחד זה יותר מדי, כי הספר הזה גרוע מבזבוז של זמן. הוא גרוע מפסיכולוגיה בגרוש. הוא טקסט מסוכן, ומחריד אותי בכמה עותקים הוא נמכר.

מלודרמה היא דרך זולה לנסות לעורר רגש. אבל אם יש לך כישרון, וברור שיש לך – למה שתדבקי בַּמלודרמה בכזו עקשנות? איך היא משרתת אותך? אלא אם הרגש שרצית לעורר, אוטס היקרה, הוא תימהון, ואז הצלחת, כי מזה עוררת בשפע – למה כל משפט צריך להיות גדוש בכזו תיאטרליות? למה הספר הזה הוא אוסף סיפורים אקראיים ומשמימים שמתפתחים ונקטעים לסירוגין, מבלי להתחבר? איך הם תורמים זה לזה? מנין צצה הדמות החדשה הזו בשלושים העמודים האחרונים של הספר, ולמה היא קיבלה פיתוח כל כך מעמיק ביחס לשלב שבו היא הופיעה? ולמה לא עשית איתה כלום בסוף? למה הכתיבה שלך כל כך בומבסטית ומלאת חשיבות עצמית? למה בדמויות שלך יש כל כך הרבה אניגמטיוּת דרמטית בלתי־סבירה, וכל כך מעט תכונות מעוררות חיבה או הזדהות? לְמה נועד כל גבב המילים הזה? למה הסיפור שלך לא ערוך? למה הכרזת על מלחמת התשה עם הקוראים שלך? הכריכה האחורית מתארת רק את ההתחלה של הספר, כנראה כי אין דרך לתאר בקצרה את העלילה המפוזרת הזו כולה. הנה, גם אני ניסיתי: גבר ואישה בשנות החמישים מתחתנים ונוסעים לירח דבש במפלי הניאגרה. הגבר (הומוסקסואל בארון), משליך את עצמו לתהום בבוקר הראשון לחופשה, לא לפני שהוא שוטח על פני עמודים רבים את מחשבותיו האובדניות, הסלידה העזה שלו מנשים, האהבה שהוא רוחש לחבר ילדוּת, והדיסוננס שהוא חש בין האמונה שלו באלוהים לסקרנות שמעוררים בו מאובנים פרהיסטוריים. אחרי עשרים או שלושים עמודים כאלה אנחנו זוכים לתיאור דוחה במיוחד שלו בתור גוויה צפה, נפוחה מרוב ריקבון, ואז לא נשמע ממנו יותר לעולם. בהמשך אוטס תפר שוב ושוב את החוזה הסמוי הנוגע למבנה של סיפור: היא תתעקש להכיר לנו לעומקים לא־סבירים את מנהל המלון שמטפל בכלה-אלמנה הטרייה, רק בשביל לשלוח גם אותו אל תהום הנשייה. היא תתמיד בדפוס דומה לאורך 518 עמודים: עוד המון דמויות שונות ומשונות יפסעו לאור הזרקורים בלי סיבה נראית לעין, וידלגו שוב אל החשיכה. הספר הזה מייסר. כן, יש בו כמה דימויים מרהיבים, וניצוצות של פוטנציאל שמהבהבים באור קלוש, אבל הם כבים לא רק תחת היעדר הלכידות המבנית, אלא גם סגנון הכתיבה המורט עצבים: תיאורים שנקטעים שוב ושוב על ידי המחשבות הפנימיות של הדמויות – ברובן קלישאתיות, עמומות וחזרתיות, ולקראת הסוף הן מעוררות תערובת של מבוכה ובחילה קלה. נטייה לעבור שוב ושוב לזמן עתיד ("בעתיד אראיה תכחיש שאמרה דבר כזה" – "בפעם הבאה ג'ולייט תבין, והיא לא תשוב לראות אותו לעולם"). אלה תותחים כבדים מאוד של מלודרמה שסופר מעודן (או סביר) ישתמש בהם פעם או פעמיים לאורך ספר שלם לגבי פרט עלילה משמעותי ומדהים, ומבחינת אוטס הנפוחה זו הדרך היחידה לסיים פסקה. מעטות הפעמים שריבוי ביקורות מהללות בסימניה הוליך אותי שולל בקיצוניוּת כל כך מרהיבה. אני מקווה שהביקורת הזו מהווה קונטרה רציני.

מלודרמה היא דרך זולה לנסות לעורר רגש. אבל אם יש לך כישרון, וברור שיש לך – למה שתדבקי בַּמלודרמה בכזו עקשנות? איך היא משרתת אותך? אלא אם הרגש שרצית לעורר, אוטס היקרה, הוא תימהון, ואז הצלחת, כי מזה עוררת בשפע – למה כל משפט צריך להיות גדוש בכזו תיאטרליות? למה הספר הזה הוא אוסף סיפורים אקראיים ומשמימים שמתפתחים ונקטעים לסירוגין, מבלי להתחבר? איך הם תורמים זה לזה? מנין צצה הדמות החדשה הזו בשלושים העמודים האחרונים של הספר, ולמה היא קיבלה פיתוח כל כך מעמיק ביחס לשלב שבו היא הופיעה? ולמה לא עשית איתה כלום בסוף? למה הכתיבה שלך כל כך בומבסטית ומלאת חשיבות עצמית? למה בדמויות שלך יש כל כך הרבה אניגמטיוּת דרמטית בלתי־סבירה, וכל כך מעט תכונות מעוררות חיבה או הזדהות? לְמה נועד כל גבב המילים הזה? למה הסיפור שלך לא ערוך? למה הכרזת על מלחמת התשה עם הקוראים שלך? הכריכה האחורית מתארת רק את ההתחלה של הספר, כנראה כי אין דרך לתאר בקצרה את העלילה המפוזרת הזו כולה. הנה, גם אני ניסיתי: גבר ואישה בשנות החמישים מתחתנים ונוסעים לירח דבש במפלי הניאגרה. הגבר (הומוסקסואל בארון), משליך את עצמו לתהום בבוקר הראשון לחופשה, לא לפני שהוא שוטח על פני עמודים רבים את מחשבותיו האובדניות, הסלידה העזה שלו מנשים, האהבה שהוא רוחש לחבר ילדוּת, והדיסוננס שהוא חש בין האמונה שלו באלוהים לסקרנות שמעוררים בו מאובנים פרהיסטוריים. אחרי עשרים או שלושים עמודים כאלה אנחנו זוכים לתיאור דוחה במיוחד שלו בתור גוויה צפה, נפוחה מרוב ריקבון, ואז לא נשמע ממנו יותר לעולם. בהמשך אוטס תפר שוב ושוב את החוזה הסמוי הנוגע למבנה של סיפור: היא תתעקש להכיר לנו לעומקים לא־סבירים את מנהל המלון שמטפל בכלה-אלמנה הטרייה, רק בשביל לשלוח גם אותו אל תהום הנשייה. היא תתמיד בדפוס דומה לאורך 518 עמודים: עוד המון דמויות שונות ומשונות יפסעו לאור הזרקורים בלי סיבה נראית לעין, וידלגו שוב אל החשיכה. הספר הזה מייסר. כן, יש בו כמה דימויים מרהיבים, וניצוצות של פוטנציאל שמהבהבים באור קלוש, אבל הם כבים לא רק תחת היעדר הלכידות המבנית, אלא גם סגנון הכתיבה המורט עצבים: תיאורים שנקטעים שוב ושוב על ידי המחשבות הפנימיות של הדמויות – ברובן קלישאתיות, עמומות וחזרתיות, ולקראת הסוף הן מעוררות תערובת של מבוכה ובחילה קלה. נטייה לעבור שוב ושוב לזמן עתיד ("בעתיד אראיה תכחיש שאמרה דבר כזה" – "בפעם הבאה ג'ולייט תבין, והיא לא תשוב לראות אותו לעולם"). אלה תותחים כבדים מאוד של מלודרמה שסופר מעודן (או סביר) ישתמש בהם פעם או פעמיים לאורך ספר שלם לגבי פרט עלילה משמעותי ומדהים, ומבחינת אוטס הנפוחה זו הדרך היחידה לסיים פסקה. מעטות הפעמים שריבוי ביקורות מהללות בסימניה הוליך אותי שולל בקיצוניוּת כל כך מרהיבה. אני מקווה שהביקורת הזו מהווה קונטרה רציני.