בעמודים האחרונים של הספר בכיתי. ורק לעיתים רחוקות ספר גורם לבלוטת הדמעות שלי לנבוע. האמת היא, שאני מתחבטת ומתלבטת מפני שהספר פשוט איחר את זמנו. אם היה נכתב לפני חמישים-שישים שנה, הוא היה מושלם. אבל מה לעשות שאנחנו השתנינו. למטען הדי.אנ.איי שלנו נוספו רכיבים של ספקנות, ציניות, סרקאזם וחוסר יכולת להכיל רומן שנכתב באופן כה מסורתי. למעשה הרומן הינו חדש לגמרי והוא יצא לאור בבריטניה ב-2012, אלא שבקריאתו נוצרת התחושה שהוא ישן בהרבה ולא בגלל התקופה בה הוא עוסק. עד כאן התנצלות על מתן ארבעה כוכבים ולא חמישה. הכוכב החמישי נגנז בגלל החוסר בעין ביקורתית, עין המספרת ועל הגלישה לעיתים לרגשנות ונמלצות יתר. הספר פותח בסצינה מרטיטה. זוג צעיר הכמה לילדים משלו, מתגורר על אי קטנטן במרחק 150 קילומטרים מחופה הדרום מערבי של אוסטרליה. הגבר, טום, הוא שומר המגדלור ואשתו, איזבל, שאיבדה שלושה הריונות באי הבודד, היא ידידתו היחידה. בבוקר אחד בשנת 1926, נסחפת אל האי דוגית קטנה ובה גבר מת ותינוקת חיה. הזוג מאמץ את התינוקת בלי להודיע לרשויות ומעמיד פנים שזוהי בתם הביולוגית. הסופרת פותחת בתמונה הזאת ומיד חוזרת לאחור כדי לספר את סיפור של טום, את סיפורה של אוסטרליה בימי מלחמת העולם הראשונה, את סיפור העיירות הקטנות, החיילים שלא שבו. והיא עושה זאת נפלא. ברגישות, בעניין, בפריטת הסיפור לפיסות קטנות, עצובות ומרירות. זהו ספר עמוס דימויים, תיאורים מעולים, ירידה לפרטי הפרטים של המקצוע המרתק והמשמים של שומר מגדלור. היא מרבה בתיאורי נופיה הפראיים של חופי אוסטרליה ובכשרון רב היא מתארת את הטבע היפהפה הבוגדני. למרות זאת, נדמה ששלוש מאות ותשעים עמודים הם הרבה יותר מדי. בשלב מסויים, עם התקדמות העלילה, נדמה שהסופרת קצת חוזרת על עצמה וניתן היה לקצץ קצת בטקסט. גם המתרגמת עשתה עבודה מצויינת ושמחתי לקרוא על חלקת היער המבוראת, פועל שהתנדף ונעלם והתפוגג משפתנו היפה. הסופרת בשפתה הנמלצת נתנה למתרגמת אפשרות להשתמש בעברית יפהפיה ועשירה. הסיפור מרגש ויפהפה, יוצא דופן ומתאר באופן בלתי רגיל את עוצמת האהבה שהורים רוחשים לילדיהם ואת הכאב הבלתי נסבל הכרוך באובדנם. בסיפור הזה אין טובים ואין רעים, כל הגיבורים נקלעו שלא בטובתם למצב קשה וקורע לב. לא סתם בכיתי בסוף, זהו סיפור עם פתרון כאוב שאינו פותר בעצם כלום.

המלכה הבלתי מוכתרת של ספרות המתח הבריטית רוקחת כדרכה רומן מהורהר שמתרחש בו פשע בריטי למהדרין. בניגוד לספרות המתח האמריקאית, שבה הפשע שוצף ומדמם, הבלש הוא שוטר אלכוהוליסט או בלש פרטי אלכוהוליסט, שמקלל, וגם תוקע אגרוף בבטנו של החשוד האולטימטיבי, או מכסח את גולגולתו, וגם משמש בתפקיד השוטר הרע והטוב גם יחד, ולעיתים קרובות גם מעשן עד חנק ובולס אוכל שמנוני ורווי כולסטרול בדיינר נחות, בספריה של פי. די. ג'יימס מככב אדם דלגליש. אמרת אדם דלגליש, אמרת הכל. כבר ב-1962 בראה ג'יימס את אדם דלגליש, אלא שבמשך שישים שנה אדם אינו מתבגר כרונולוגית באותו הקצב. סופר שכותב על רקע תקופת הכתיבה העכשווית שלו, עומד לפעמים בפני בעייה לא קלה. הספר חייב להתאים לתקופה מבחינה תרבותית, התפתחות טכנולוגית, אופן הלבוש והשפה, ולכן אדם דלגליש שהיה צעיר ב-1962 מתבגר אולי בחמש עשרה שנה במשך שישים שנה של כתיבה. אדם דלגליש הוא משורר, רב פקד במשטרה, בנו של כומר, איש תרבות מהוגן, מנומס, חובב ארוחות גורמה ויינות משובחים, אבל אינו גרגרן או סובא. הוא חוקר את חשודיו כאילו היה חוקר של כתבים לטיניים או חוקר של מחזה שייקספירי אבוד, צונן, מהוגן, מדוד, רציני, קפדן ומוסרי להפליא. גם חבריו לצוות, קייט מיסקין ופרנסיס בנטון-סמית, מקפידים להיות צנוניות בריטיות אמיתיות. הם שוקלים את מילותיהם על פי סולם הערכים של מפקדם הנערץ, הם סועדים כמוהו יצירות קולינריות מסוגננות ולא דונאטס שמנוניים ומדברים אל הנחקרים מתוך מסננת של חינוך עצמי. החשודים וגיבורי ספריה של ג'יימס הם מיקרו קוסמוס של החברה הבריטית העכשווית: אנשי החברה הגבוהה שקיבלו את מעמדם בירושה, אנשים שפילסו את דרכם מהמעמד הבינוני אל המעמד הגבוה בזכות כשרונות ועבודה קשה, אנשי המעמד הבינוני הכפריים, העירוניים, המצליחנים, הנכשלים, הנחשלים, כאלה שסיגלו לעצמם גינונים של כבוד אבל שכחו לצחצח את חרטומי נעליהם, אנשי המעמד הנמוך הבאים מרקע סוציו-אקונומי מוכה אבטלה, שכרות או פשע, בקיצור, אם אתם מאזינים טובים לסאב-טקסט המפכה בספריה, תוכלו לשמוע בליל של מבטאים, ממבטא אוקספורדי ועד מבטא קוקני. מי שרגיל לספרות מתח אמריקאית על הקצב, הפשעים המדממים והתיאורים הפלסטיים, שמעוררים לעיתים גועל, מי שרגיל שכל שני עמודים מתרחש פיצוץ, או איזה אירוע טראומטי אחר, ימצא עצמו משתעמם. מי שאוהב ספרות איכותית משובחת, מעמיקה, מהורהרת, כזו שעוסקת בסוגיות פילוסופיות-מוסריות, כזו שמנתחת רבדים חברתיים, מצבים לא חד-משמעיים וגיבורים רבי-פנים שמסתירים סודות ושקרים, ימצא בספר הזה יצירה ראוייה ומשובחת. הפתרון לא תפור עד הסוף. לפחות שאלה אחת ממשיכה להתגלגל בראש, נחבטת בהסבריה של ג'יימס ולא לגמרי נותנת מענה ראוי לתהיות. גם אחרי שצוות החוקרים מגיש את הפתרון, ג'יימס ממשיכה לדון בגורל גיבוריה, בחיבוטי הנפש שלהם ובהחלטות שעשו בעקבות האירועים. האם זהו ספר מתח? או רומן מתח? או רומן שבמהלכו מתרחש פשע רק מפני שגיבור הרומן הוא אדם דלגליש? כל התשובות נכונות. הספר הוא כמו ארוחת תה מסורתית. אף פעם לא תוכלו לשכוח שפי די ג'יימס היא גברת בריטית מכובדת. גם כשתדון באחרון הגיבורים הבעייתיים היא תסנן ביטוי לא ראוי בשפתיים קפוצות. ולמה רק ארבעה כוכבים? את הכוכב החמישי השמטתי בגלל אלה שאוהבים הומור (כמוני) שהמכובדות היהירה של הספר מעלה במוחם רצון לעולל איזה תעלול כדי לראות באיזה אופן יגיב אדם דלגליש, וגם בגלל אלה שמתעייפים מטקסים ומעדיפים בלש עממי שמחטט באפו או מגהק בחברה. וחוץ מזה, לידיעתכם, אדם דלגליש, הרווק הנצחי, מתחתן סוף-כל-סוף, ומי שינסה להשוות בינו לבין מיכאל אוחיון, גיבור ספריה של בתיה גור ז"ל, יהיה לו עסק איתי. ואני לא מנומסת כמו אדם דלגליש ואפילו לא כמו קייט מיסקין.

קוראים יקרים, שמי רוזי, אני בת 29, ברמנית (עבודה צדדית, למעשה אני משכילה הרבה יותר אבל נימנע מספויילר) ועניתי לפרויקט של דון טילמן. דון הוא פרופסור לגנטיקה בן 39 שמחפש רעיה, שותפה להבאת צאצא, חברה לחיים, לא ברור מה בדיוק כי דון לוקה באספרגר, ליקוי הממקם אותו בקצה הספקטרום האוטיסטי (הקצה הטוב). דון מנהל את חייו על לוח מחיק וטבלאות, רשימות ממוספרות וחוקים מובנים. זמנו מחולק לדקות ולרבעי דקות, מתוכנן עד השנייה האחרונה. הכנת המזון, קניות, אימוני כושר, הרצאות, ניקוי השירותים ופגישות מקצועיות, כולם תחומים, מוגבלים בשליטתו המוחלטת של דון ושל המחשב הנמצא במוחו. עד שנכנסתי לחייו היו לדון חיי חברה מינוריים. יש לו שני חברים למעשה, ג'ין וקלודיה, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכיאטרית, ואם נוסיף את ילדיהם יגיע מספר ידידיו לארבעה (מלבדי). מודע למוזרותו ולמוחו המתוכנת, דון בונה לו חיים מלאים ומספקים ולא ברור לשם מה הוא מחפש אישה. אבל לדון יש היסטוריה כאובה וכושלת של חיפוש בת זוג, ולכן הוא הוגה את "פרויקט הרעיה" ומחבר שאלון שאמור להגדיר את הרעיה האידיאלית: משכילה, לא מעשנת, נמנעת מאלכוהול, לא מאחרת ועוד כל מיני פרמטרים שעל רובם אינני עונה (חוץ מההשכלה). ניתן לומר שאישיותי שונה במאה ושמונים ומעלות מן הרעיה האוטופית של דון (או אם הייתי באמת רק ברמנית הייתי אומרת שאני שונה בשלוש מאות שישים מעלות). נכנסתי לחייו בעורמה. מסיבה שאותה תגלו בספר. רציתי להשתמש במיומנותו ובמומחיותו כדי למצוא את אבי האמיתי במסגרת פרוייקט נרחב: "פרוייקט האב". קוראים יקרים, שמי גרהם סימסיון, אני אוסטרלי, בעל תואר שני וגם דוקטורט, איש אשכולות , בעל תחומי עניין מגוונים, סופר וגם סופר כסף, סוף כל סוף ספרי נמכר להוצאות לאור בשלושים וחמש מדינות וגם שחקנים לא מעטים רוקמים חלום לגלם את דמותו של דון טילמן, יציר רוחי. למעשה גם בסימניה מככב הספר שלי, בעל הכריכה האדומה והאיור המכוער. אבל לא חשוב, רוב המבקרים מעניקים לו חמישה כוכבים ושפע של סופרלטיבים. אז תמשיכו לקנות את ספרי ותודה לצומת וסטימצקי, עד מלבורן הגיעו שמעם של 3 ב-99 ושניים מתנה. קצת מעליב כשאני ניתן במתנה, אבל מה לא עושים למען הרייטינג? קוראים יקרים, שמי דון טילמן, אני בעל תכונות ייחודיות , חכם יותר מכם, למרות שיש ביניכם חכמים לא מעטים. העובדה שהתכונות הרגשיות אינן משתלטות על מוחי המפותח מגבירה את היצירתיות שלי ומנתבת אותי היישר לעבר המטרה. נכון, אני לא מודע לתת משמעויות, ניבים ומטבעות לשון אני מבין כפשוטם, אינני יודע לקרוא הבעות פנים, הקוגניציה שלי מבריקה מצד אחד ומצד שני לוקה בחסר, אני נוטה להגדיר אנשים באמצעות אוסף של נתונים, כולל מדד מסת הגוף שלהם, אני הכי לא פוליטיקלי קורקט בעולם, והיום המאושר ביותר בחיי היה היום שבו ביליתי במוזיאון לטבע בניו יורק. כדי לסבר את אוזניכם, היום השני המאושר בחיי היה היום השני שביליתי במוזיאון. גרהם סימסיון ברא אותי כדמות מעוררת אמפתיה וגם שעשוע. ולכן אל תחושו רגשי אשם כשאתם צוחקים בקול במהלך קריאת הספר (גם אם אני לא מבין, לא אכפת לי שתצחקו על חשבוני, אני לא בטוח אם זה חוקי חברתית להשתעשע על חשבון אנשים שלוקים באספרגר, אבל במדיה בדיונית מחוץ לחיים האמיתיים מותר לצחוק על חלשים). קוראים יקרים, שמי אפרתי, ובאתי לעשות סדר בראשומון שלעיל. לאור הפופולאריות הרבה לה זכה הספר באתר, החלטתי לדחוק את רגליהם של ספרים ותיקים ממנו. ואכן, דון טילמן עושה את זה בגדול. זהו ספר מבריק, מקורי, מצחיק עד דמעות וכתוב נפלא. אינני חושבת שהספר ישב בפנתאון יצירות המופת של המאה, אבל יש בו תועפות של חן וקסם בלתי מבוטל. הספר גם מותח מאוד בזכות פרויקט אבא, שבו דון טילמן מנסה לגנוב די.אן.איי מכמה עשרות רופאים כדי למצוא את אביה הביולוגי של רוזי. הסוף כמובן טוב וגם מפתיע. הדרך אל הסוף הטוב והמפתיע היא נהדרת . העניין הוא שהספר הוא מן אגדה למבוגרים. התהליך הנפשי והחברתי שעובר דון אינו קיים במציאות. קשה להאמין שבעל תסמונת אספרגר יכול לעבור מטאמורפוזה מן הסוג שדון עובר. קשת הרגשות שהוא חווה, גם אם אינו יכול להגדירה, אינה מתאימה ללקות שלו. אבל כאגדה, הוא אכן מספק את הסחורה.

אני לא מככבת אותו כי נטשתי אותו באמצע. ישנם אנשים מאוד מוכשרים ואלבשן בכללם, שהם לא סופרים מי יודע מה. זה מצער, אבל כתיבת סיפורת היא כישרון ייחודי. סליחה על השמדת הערך, אבל לפעמים ספר הוא בינוני, אבל מושך לקריאה. זה לא המצב בספר הזה. פשוט לא הצלחתי להמשיך. קצת סטריאוטיפי, קצת קלישאתי, ובקיצור, יש כאלה שהתלהבו. לכו לקרוא את הסקירה שלהם.

לא אבא במאה, אבל שתי ביקורות במחיר אחת: צינית ורצינית. הרצינית בגלל חשיבותו של הספר, הצינית בגלל הפיספוס הגדול. ולרצינית: בשנות השישים של המאה העשרים, במיסיסיפי, במקום שבו נהר רחב ידיים זורם לאיטו, מלא סחופת, סודות ושקרים, מים חומים, אנשים שחורים, נשים לבנות מצוייצות, כנועות, בשמלות מתרחבות עם טלייה צרה, עם דעות צרות, בלי דעות בכלל, עם פוליטיקה פנימית של עדת עקרות בית נואשות, בטלניות, רכלניות, נוטרות טינה ושומרות מרחק מאנשים שחורים, הגברים מבלים בעבודה, בלוריתם מבריקה מברילנטין, נעליהם מצוחצחות בידיה של העוזרת השחורה, גינוניהם ונימוסיהם מצוחצחים על ידי מאות שנים של מסורת דרומית קפדנית, נשותיהם ממתינות לשעה חמש, שש, או שבע, כדי להוציא מן התנור את התבשיל שבישלה העוזרת השחורה, להציג בפניהם את התינוקות, שמגדלת העוזרת השחורה, רגע לפני שישכיבו אותם במיטה. בשנות השישים של המאה שעברה, רגע לפני שמרטין לותר קינג הוביל את המצעד שלו, הגזענות במדינות הדרום הייתה מפחידה. מעוררת גועל. עוזרות הבית אולצו להשתמש בשירותים נפרדים בחנייה, חוקי ההפרדה הנוקשים לא מאפשרים לשחורים ללמוד, לקנות, לבלות, לאכול, להתפרנס, להתפלל ביחד עם לבנים. כשהעוזרות באות למרחב הציבורי על תקן של עוזרות, עליהן לעטות את החלוק הלבן המסמן את מעמדן. שחור ולבן. בעיר ג'קסון קמה לה בחורה צעירה, בעלת יומרות של כתיבה עיתונאית ומתחילה לראיין את העוזרות כדי לכתוב ספר על חייהן. הן מפחדות מנקמה, שהרי במדינות הדרום נקמה אין פרושה רק פיטורין באשמת שווא של גניבה, נקמה בנוסח מיסיסיפי לוהטת כמו מזג האויר. הנקמה היא מכות, התעללות, הטלת מום, יריות או תלייה. גם לסקיטר, העיתונאית יש מה להפסיד. כשהיא נחשדת כאוהדת שחורים, מפנות לה חברותיה כתף קרה והיא מסולקת מכל תפקיד או חברות במועדונים. אי אפשר להמעיט בחשיבות הספר ובכל זאת קשה להמליץ עליו בפה מלא. אתם יודעים מהו מבטא דרומי מתמשך? הספר הזה הוא מבטא דרומי מתמשך. על פני 471 עמודים מפוהקים, פורשת בפנינו קתרין סטוקט את הסיפור הזה, שיכול היה להיות מצויין אם הייתה הסופרת שמה את הסיפור בתוך מסננת ומנערת אותו נער היטב כדי להוציא את התבן מן המוץ או ההיפך. נאבקתי עם הספר כמה שבועות. לא ויתרתי לו מפני שחשבתי שהוא שווה מאמץ. אבל האם הוא שווה באמת? אני סבורה שכן. הספר מסופר מנקודת ראותן של שלוש נשים. אייבלין ומיני ג'קסון העוזרות השחורות וסקיטר, העלמה העיתונאית, החתרנית, האמיצה. למרות ההבדלים באופיין ובאורחות חייהן, קולן הסיפרותי דומה באופן מביך. פעמים רבות שאלתי את עצמי, מי מביניהן דוברת עכשיו. ולביקורת הצינית: נסו לאסוף את סיפוריהם של פועלים, של עוזרות בית, של שכירים, של עוזרים פרלמנטריים, של עובדי קבלן ושל מנהלת משק הבית בבית ראש הממשלה, המתייחסים אל הבוסים שלהם. לא, לא במיסיסיפי של המאה שעברה, אלא בישראל של שנת 2011 ותקבלו צרור סיפורים מסמרי שיער על ניצול, כפייה, הלנת שכר, פגיעה, עלבונות, פגיעה גופנית, פגיעה נפשית ומה לא. הבעייה בספר היא, שכל הדברים הדרמתיים באמת, מתרחשים מסביב. מצבן של הגיבורות טוב בהרבה מאשר מצבם של השחורים בעיר. דמויות המשנה נשלחות לכלא, מוטל בהן עיוורון, הן מוכות ומעונות. המספרות עצמן, סובלות מגורל מר, שאינו תלוי דווקא במעסיקיהן. זאת שכלה את בנה והאחרת היא אישה מוכה, אבל בעבודה המצב לא רע במיוחד. הן לא סובלות יותר משאר השחורים במדינות הדרום, אולי פחות. גם שאר המרואיינות לספר זוכות מי פחות ומי יותר ליחס סביר. האם קריאה חוזרת על אותן עבודות בית סיזיפיות ואותה התגנבות חשאית אל משכנות השחורים כדי לכתוב את הספר ואותו תיאור נוגע ללב על התנהגותה המתנכרת של אליזבת אל מיי מובלי, ואותו תיאור של הילי גבוהת הלב וגסת הרוח, ואותו סיפור החוזר ונשנה ומשתלש ומתרבע על סיליה הבלונדינית המטורללת המסכנה, הגירסה האיומה של מרילין מונרו, האם החזרה האינסופית הזאת לא הייתה מפילה אתכם מעולפים מחום ומשעמום? אותי כן. הרגשתי כמו במבוך, נטולת רצון לצאת לחופשי. אנא, הניחי לי קתרין סטוקט, האם העינוי שאת מטילה עלי אינו חלק מהסבל של העוזרות השחורות? עלי להניח, שסקיטר העתונאית האמיצה, כתבה ספר ריאיונות קולח ומרגש מהספר שכתבה סטוקט, אחרת לא היו מפרסמים אותו בניו יורק. ארבעה כוכבים על חשיבות. שלושה כוכבים על בינוניות.

רק השם המסגיר הזה היה צריך למנוע ממני לרכוש את הספר. אבל שם הספר באנגלית שונה. אז למה רכשתי? כנראה שקראתי ביקורת טובה. חשוב לציין ש"אמור לי מי נתן לו 5 כוכבים ואומר לך אם זה בשבילך" בהחלט כלל שתקף פה. אבל בכל זאת נהניתי מאוד. הסוגה היא קומדיה רומנטית. לא מדויק. זהו רומן רומנטי עם הרבה מאוד ערך מוסף מסביב, והמסביב בהחלט מרתק. הספר כתוב עם הומור דק וחכם, ולכן ההגדרה של קומדיה רומנטית בהחלט חוטאת למציאות. נכון שיש בסיפור גם שפע של קלישאות, שמורידות לו ניקוד, אבל יש דיסוננס רציני בין הכיכוב שאני יכולה לתת לספר כזה, בגלל ערכו הספרותי, ובין הכיכוב על ההנאה שהוא גרם לי. קאסי היא לוחמת אש ופארמדיקית מצטיינת, בעלת יכולות פיזיות מרשימות מאוד, למרות שהיא מתחרה בגברים שגבוהים ממנה בעשרים סנטימטרים לפחות. היא צריכה להילחם גם בדעות קדומות ובסטריאוטיפים שוביניסטיים, והיא עושה זאת בחן, בפקחות ובכישרון. אימה של קאסי מבקשת ממנה לעבור מטקסס למסצ'וסטס כדי לטפל בה במשך שנה. מכיוון שאימה עזבה אותה בגיל 16 כדי לחיות עם אהובה, קאסי לא נעתרת בקלות. אלא שאיתרע מזלה של קאסי והיא מפשלת בתחנת הכיבוי שלה ומועמדת להדחה. הנסיעה אל אימה והצטרפותה לתחנת כיבוי חדשה היא פתרון מתבקש. כבר ביומה הראשון מצטרף טירון נוסף שהיא נופלת שדודה לרגליו. כמובן שהיא מסתירה את רגשותיה ונוהגת בו באדישות רבה. יש לציין כי קאסי נפגעה בנעוריה מאונס אכזרי ולכן היא מתרחקת מגברים לחלוטין. אבל כיאה וכיאות לסוגה הזאת, ליבה הקשה לא יעמוד באש האהבה ואחרי שיחוו טרגדיה קשה הם יפלו זו לזרועותיו של זה. אחד ההבדלים בין רומן רומנטי ובין רומן רגיל, קשור לטעמי בנקודה שהסופר או הסופרת מחליטים לרשום "סוף". הרומנטי יסגור עניין כשאש האהבה בשיאה וכשזוג האוהבים לא מצליחים למצוא פגם בנשוא אהבתם אפילו יתאמצו מאוד. בקיצור, פוצי מוצי ונופת צופים. הרומן הרגיל יסתיים כשהיא אוספת את גרביו המלוכלכים מהרצפה, סוגרת את הפקק של משחת השיניים וכובשת אנחה. בעלה של הסופרת הוא לוחם אש מתנדב והיא עשתה תחקיר רציני מאוד על עולמם של לוחמי האש, ולכן הספר אמין מאוד ומרתק מאוד כשהוא מתאר את עבודת הכבאים. הספר פמיניסטי מאוד וחמוד מאוד. אם לא שפע הקלישאות שהסופרת דוחפת בכל זאת לתוך הספר, כדי לעמוד בסטנדרט של רומן רומנטי, ואם לא ההשתפכויות של הסליחה ושל אלטרואיזם מעורר קנאה וגם תמיהה, הייתי נותנת לו ארבעה כוכבים.