לעתים נראה לי שהבדידות היא החֶבְרָה (והחֲבֵרָה) הטובה ביותר. אבל רק לעתים רחוקות, כיוון שהבדידות היא אולי מקום נעים לבקר בו, אך היא מקום גרוע לשכון בו. לואיס ואדי שוכנים בבדידותם. הוא אלמן והיא אלמנה, שניהם ניצבים בפתח העשור השמיני של חייהם ושניהם גרים בגפם, מתבוססים בעריריותם הקשה וכמעט טובעים בה. לואיס ואדי גרים בעיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. הם גרים עשרות שנים באותו רחוב, אך למעט שיחות חולין סתמיות, מעולם לא התפתח ביניהם קשר בעבר. ואז אדי מציעה ללואיס הצעה מהפכנית: לשכב איתה בלילות. לא, לא מה שאתם חושבים. למעשה, לא לשכב איתה, אלא לשכב לצידה. לשכב ולדבר, להאזין ולספר. להפריח את שממת הבדידות. האמצעי לכך מעט מאולץ ומלאכותי, לטעמי, ומסתבר שגם לואיס די סקפטי. אבל כנגד כל הסיכויים נרקם קשר אמיץ בין השניים, ומה שמתחיל כחילופי משפטים מקוטעים ומגומגמים מתפתח לחברות נפש של ממש. אט אט הם מסירים את הכסות הנפשית ונחשפים, עירום ועריה, כלפי השני. הם מספרים איש לרעהו על הפצעים הפתוחים של חייהם. הוא מספר לה על בגידתו באשתו בצעירותם והיא מספרת לו על מותה של בתה בתאונת דרכים. וכך הקשר ביניהם הופך לארוכה שמכסה את הפצעים הפתוחים. קל מאוד היה ליפול כאן למלכודת הקיטשיות ולשרטט סיפור אהבה שמתגבר על כל הקשיים ומסתיים בקול תרועת חצוצרות, אך הספר מצליח להתעלות על עצמו ולהימנע מכך. כי בחיים, מה לעשות, לעתים המהמורות גוברות והמכשולים מנצחים. בנה של אדי אינו שש לקשר המתפתח בין אמו ללואיס, והוא עושה כל שביכולתו כדי לחבל בו, ואף השכנים בעיירה הקטנה זוקפים גבה ומצקצקים בלשונם על המראה הבלתי הולם, כביכול, של האלמן שמגיע לביתה של האלמנה מדי לילה ויוצא משם מדי בוקר. הרומן מספר סיפור אנושי קטן והוא כתוב ברגישות. ועדיין, הוא אינו מושלם. השפה לפרקים פשוטה (שזה בסדר גמור) ולעתים פשטנית ממש (שזה כבר פחות טוב). הלשון בדרך כלל רזה (שזה בסדר) אך לעתים דלה ואנורקטית (שזה כבר פחות טוב). חיפשתי משפטי פנינה או ציטוטים נבחרים, אך לא מצאתי ולו אחד. ובאשר לבדידות, בעידן שבו חברויות בזק נרקמות להן חיש מהר במרחביהן הווירטואליים של הרשתות החברתיות, אני חושב שאחרי ככלות הכול, האצבעות הרצות על המקלדת וממהרות ליצור חברויות אינסטנט לא יכולות להוות תחליף לחברות אמתית, בשר ודם: לקשר עין, לטפיחה על השכם, לחיבוק, לנשיקה. לואיס ואדי מצאו בקשר שלהם את כל אלו, וזה היה שכרם. לסיום סיומת, בלי לחבל בשם הספר הרי אי אפשר. השם המקורי של הספר הוא Our Souls At Night, ובעברית, כמה מביך, השם היפה הזה תורגם ל- "איש ואישה בלילה", כאילו שמדובר באיזה "חמישים גוונים" או משהו. הצעת ייעול למתרגמים: "איש ואישה, בלילה במיטה". זה גם מתחרז, גם מעצים את הקונוטציה המינית וגם יתרום לכם למכירות...

בנסיבות רגילות סביר להניח שלא הייתי קורא את הספר הזה. אבל החיים ונסיבות רגילות, מסתבר, זה חתיכת אוקסימורון. אז למה לא, בעצם? כי זה ספר בן 600 עמודים, וממש אין לי סבלנות לספרים שהספרה הראשונה במספר עמודיהם עולה על 2, אלא אם כן המספר לא כולל שלוש ספרות. כי על העטיפה מצוין שהספר הוא רב מכר בינלאומי, ורב מכר בינלאומי הוא בדרך כלל לא מצוין (ולעתים אף גרוע). כי הספר יצא ב- "סדרה לספרות יפה" של מודן, כאשר שם הסדרה מופיע באותיות גדולות על גבי העטיפה הראשית, נודף סנוביות ומנופחות עצמית. כי לפני כמה חודשים חוויתי טראומה קטנה כשאיזה ילד משועמם החליט לזרוק ביצים מהמרפסת על עוברי אורח תמימים והוכיח יכולת קליעה מדהימה על חשבון הפדחת שלי. כי שם הספר כתוב על גבי צורה שמזכירה לי ביצה ומעוררת זיכרונות לא נעימים (להגיע לעבודה עם שאריות ביצה על הפדחת זה פדיחה). הידעתם? האקדמיה קבעה למילה שׁוֹקוֹלַטְיֵיר חלופה עברית תקנית - שׁוֹקוֹלָדַאי. אני, כמכור חזק לשוקולד ולעוגות (עוגות שוקולד, כמובן), נוהג להסתמך ברכישותיי על טעמם של כמה שׁוֹקוֹלַטְיֵירים (לעזאזל עם האקדמיה) נבחרים, שטעמם קרוב לטעמי. כשהממתק החדש הזה, הארי, ראה אור, לא זו בלבד שהשׁוֹקוֹלַטְיֵירית אפרתי לא חסכה את הסתייגויותיה והשגותיה מן הממתק, אלא שהיא התקשרה ליצרן, שוחחה עמו והביעה בפניו את אכזבתה מהמוצר. השׁוֹקוֹלַטְיֵירית יעל כלל לא סיימה את כל הבונבוניירה. אכלה כמה פרלינים ונטשה. ואז, ממש כשעמדתי לסתום את הגולל על קריאת הספר, הגיחה לפתע השׁוֹקוֹלַטְיֵירית שונרא, הרעיפה עליו שבחים ומחמאות ובלבלה אותי לחלוטין. הידעתם? האקדמיה קבעה למילה קונדיטור חלופה עברית תקנית - מִגְדְּנַאי. אז שונרא הוכיחה שהיא לא רק שׁוֹקוֹלַטְיֵירית מצוינת, אלא גם קונדיטורית (לעזאזל עם האקדמיה) בחסד עליון. כי היא הגישה לי מטעם שהייתי מגדיר אותו כעוגת שמרים מפוצצת בשוקולד בלגי מובחר שבמובחרים. שניים במחיר אחד, גם עוגה וגם שוקולד, ובספר - העלילה משלבת גם נושאים דרמטיים (החל מספרים, ספרות ומחסום כתיבה, וכלה בסיפור אהבה בין איש מבוגר לקטינה), בד בבד עם תעלומת מתח עתירת טוויסטים לכל אורכה. בצק השמרים אמנם תפח והספר הגיע ל- 600 עמודים, אך זה כלל לא הורגש. מזמן לא נתקלתי בספר כזה עב כרס שהעלילה בו כל כך קולחת, זורמת ושוטפת. לא זו בלבד שאין רגע דל, אלא שדיקר יודע לספר סיפור. ההשגות החוזרות על הספר דיברו על אוסף קלישאות שדופות, על סיפור אהבה קיטשי ושמלצי בין הארי הסופר המבוגר ונולה אהובתו הקטינה ועל דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות. האומנם? בספר משובצים 31 עצות כתיבה שהארי קברט, מהסופרים הנודעים בארה"ב, נתן למרקוס, סופר צעיר ומצליח ששרוי במחסום כתיבה. האם מדובר באמת באוסף קלישאות שחוקות? "אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד כמה אתה אוהב מישהו? לאבד אותו". קלישאה? יכול להיות. אבל מה לעשות שהיא משקפת את האמת לאמיתה. ואני אומר את זה, לצערי, מניסיון אישי. באשר לסיפור האהבה בין הארי ונולה, נכון שהוא כולל גם דיאלוגים ומכתבים עם משפטים מביכים, נוסח "אה, הארי יקירי! כמה התגעגעתי להיות כאן אתך. הו, הארי, קח אותי למקום שבו נוכל לחיות בלי להסתתר" או "אהובי היקר, נרקוד על החופים. אני חולמת רק על זה", אבל כשלוקחים בחשבון שהדוברת היא נערה בת 15, זה כבר נשמע הרבה יותר הגיוני. חוץ מזה, הדיאלוגים ביניהם כוללים גם המון משפטים יפים, כמו - "מאין באים הגלים", שאלה נולה. "מרחוק", השיב הארי. "הם באים מרחוק כדי לראות את חופי אמריקה ולמות." גם נולה הקטנה, זו הקיטשית מהציטוטים הראשונים, משבצת בדבריה משפטים חכמים ונבונים כמו "זה לא שרציתי למות, אלא שלא יכולתי לחיות עוד." במבט שני, לאחר סיום הקריאה, הצורה שעל גביה כתוב שם הספר, כבר לא מזכירה לי ביצה, אלא ביצת הפתעה של קינדר. מה הפלא? שניהם טעימים מאוד. ואתה, הילד החביב מרחוב הנביאים, אם אתה כבר זורק עלי ביצים, אז במטותא, שתהיינה אלה ביצי הפתעה של קינדר.

מעשה ברופא שרצה לשים קץ לחייו לאחר מותה של אשתו. הוא נכנס למונית בה הנהגת היא זקנה משונה בת מאה, שבטח קפצה ישר מהחלון (של המחלקה הסגורה באברבנאל), והיא מסוגלת לנחש את יום מותם של האנשים. בניסיון להניא את הרופא מלבצע את התאבדותו, היא משכנעת אותו לדחות את ההתאבדות בשבוע, שבוע בו עליו להיענות לכל גחמותיה ושגיונותיה. הו, והן רבות מספור. איזה בולשיט. כן, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, חשבתי לעצמי. איזה מדריך רוחני לחיים בניחוח ניו אייג'י, וקרוב לוודאי באצטלה של משל פילוסופי פסיכולוגי, יעני, שילמד אותי להכיר ביופיים של החיים. כדי להוכיח לעצמי שאני צודק, רפרפתי על פני העמוד הראשון. ואז קראתי בעיון את העמוד השני. את העמוד השלישי כבר גמעתי בשקיקה. מי שבאמת רוצה להתאבד, מתאבד. הוא לא מדבר על זה ולא נותן לזקנה תימהונית להעביר אותו מסכת מבחנים פיזיים ונפשיים בניסיון לשכנע אותו שהחיים מקסימים. מכאן שכל הבסיס ההגיוני לעלילה איננו קיים ויש להתייחס אל הספר, לדעתי, כאל סיפור אגדה. קשה מאוד לספר סיפור כזה, שמטרתו המוצהרת היא לשכנע את הרופא (ועל הדרך, כמובן, גם את הקורא) שהחיים יפים, בלי לגלוש לפסיכולוגיה בחצי גרוש, בלי לבקר במחוזות הקיטשיות ובלי להשתמש בקלישאות שדופות. הספר המדליק הזה עובר את המבחן בהצלחה, כשהוא מעביר מסר, שחוק ככל שיהיה, בדרך מקורית ורעננה. איך הוא עושה את זה? עם עלילה הזויה אמנם, אך מרתקת, עם חוש הומור חינני וכובש, ובעיקר עם קשישה אחת מיוחדת במינה, מטורללת על כל הראש, אבל חכמה, מצחיקה ונבונה. דוגמה פצפונת: "אילו היית עומד לפני אלוהים," שואלת הזקנה את הרופא, "מה היית שואל אותו?" הרופא (שבספר כלל לא מופיע בשמו אלא בכינוי שהזקנה ממציאה לו, בבחינת דמות האדם האוניברסאלי) עונה "למה הוא גוזל מאיתנו אנשים שאהבנו. אלוהים לא אוהב אותי. אלוהים לא אוהב אף אחד. ואת, שרה?" הזקנה (ששמה מופיע גם מופיע, והוא שרה מדלן טטיאנה אליזבת ואן קוקליקוט. לאמור, האחת והיחידה...) עונה לו "הייתי שואלת אותו לאן לעזאזל נעלמים הגרביים במכונת הכביסה..." בספר משובצים המון משפטים חכמים שניתן לצטט. "אסור שתחושת הקיום תהפוך אי פעם להרגל" הוא אחד מהם. כשהזקנה מרעיבה אותו, הרופא מוכיח אותה על כך, והיא עונה לו שהיא מסבה את תשומת ליבו לפרטים הקטנים בעלי המשמעות: לאכול כשרעבים, לשתות כשצמאים, לנוח כשעייפים. אסור לקבל שום דבר כמובן מאליו. אבל הרופא החביב שלנו לא פראייר... "את עוד תקטעי לי רגל רק כדי שאהיה מודע לאושר הטמון בהליכה על שתי רגליי"... האם הספר הצליח לשכנע אותי שהחיים יפים? מסופקני. האם הוא הצליח להעביר לי את הקריאה בכיף? מאוד. וכמו כל דבר קטן בחיים שמסב לנו הנאה, צריך לדעת להעריך את זה.

המים בבריכה הזו הם מעופשים, דלוחים ועכורים. בריכה? ביב שופכין דווקא יותר מתאים. ודווקא על רקע רגשות הסלידה שהספר הזה עורר בי, אני חייב לציין שהוא פשוט מצוין, לטעמי. בספרו הקודם והראשון שלו שקראתי, "ארוחת הערב", קוך הוליך אותי שולל. הוא גרם לי ליפול ברשת קסמיו של הגיבור, לחוש כלפיו אמפתיה והזדהות, ורק לאחר מכן הוא חשף בפניי את קן הצרעות שמתחולל בנבכי נפשו המעוותת. הפעם לא תצליח להערים עלי, קוך ידידי, חשבתי לעצמי עם תחילת הקריאה. הכנתי את עצמי מבעוד מועד שמאחורי החזות החיצונית המהוגנת של הגיבור ניצבת דמות מעוותת ואלימה במיוחד. אז נכון שקיבלתי דמות מחליאה, אבל בניגוד גמור למצופה קיבלתיה מן הצד השני של המתרס. שלא כמו ב- "ארוחת הערב", מקור הרוע איננו נובע מתוך הקן המשפחתי, אלא דווקא פוגע בו אנושות ומאיים למוטט אותו מבחוץ. האם דין אב אשר מגן בכל מחיר על בנו, זה שרצח אישה חסרת ישע כדין אב שנוקם באדם שהוא חושד בו כאחראי לאונס בתו בת השלוש עשרה? בסופו של דבר, דמותו של ד"ר מארק שלוסר, הגיבור המספר, עוררה בי סלידה ודחייה שלא פחתו כהוא זה מתחושת התיעוב שחשתי כלפי פאול, הדמות הראשית ב- "ארוחת הערב". הספר מוכיח לנו כמה המוסר האנושי הוא נזיל ומשתנה, ואין כמו ד"ר שלוסר להוות עדות חיה לכך. שלוסר מתחלחל רק מהמבט ששולח ראלף, השחקן המפורסם, אל עבר אשתו, "מבט ציפור הטרף שמפשיט אותה בעיניו" (עמוד 143), אך הדבר לא מונע משלוסר עצמו לבצע מעשה ניאוף עם אשתו של ראלף – "הצלחתי להכניס את כל היד לתוך החלק התחתון של הביקיני שלה" (עמוד 159). מארק שלוסר לא יניד עפעף כשהוא יצפצף על כל כללי האתיקה הרפואית ויתנקם בחשוד באונס בתו, בעוד שהוא עצמו מעלה במוחו את ההרהורים הדוחים והשוביניסטיים הבאים - "ריסנתי את הדחף לתפוס אותה עכשיו ובלי הקדמות נוספות להצמיד אותה לחול. חצי אונס, את זה נשים תמיד אוהבות. כל הנשים" (עמוד 211). שימו לב כיצד בן הבלייעל הזה הופך את עורו כשהדברים נוגעים לבתו – "אתה מתכוון שזו אשמתה מה שקרה לה? כמו שזו אשמתן של כל הנשים שזה קורה להן? בגלל איך שהן הלכו?" (עמוד 248). הביולוגיה חזקה מאיתנו, חוזר וטוען ד"ר שלוסר. התרבות והבורגנות האירופאית נתפסות כאן כשכבת עור דקיקה, קלה להיקרע, שחושפת רבדים פראיים, יצריים וחייתיים בנפשם של הגיבורים. חוץ משלוסר עצמו, אף פרופסור אהרון הרצל, המרצה של מארק באוניברסיטה, מצוטט כמצדד בתפיסת הניהילזם הביולוגיסטי של המין האנושי. מותר האדם מן הבהמה? הצחקתם אותו. "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט", הוא אומר לתלמידיו, "שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק". הבעייתיות שטמונה באינסטינקט הזה (במקרה הזה, אינסטינקט של אב לילדה שנאנסה) היא תולדה של מעשים פסולים, מאוד וביותר, מבחינה מוסרית. "מי שאחראי לזה עדיין חי, אבל רק מבחינה ביולוגית. הלב שואב. הלב הוא כוח טיפש. כל עוד הלב ממשיך לשאוב דם אנחנו נמשיך לנוע. אבל יום אחד הוא יפסיק, ויפה שעה אחת קודם. לזה אני, כרופא, אדאג." (עמוד 223). אחד הדברים היפים בספרות, לטעמי, הוא שהקורא מפרש את היצירה באופן שבו הוא קולט ומבין אותה, גם אם הפרשנות שלו היא שונה ואפילו מנוגדת לכוונתו של הסופר. תאורטית ניתן לומר שמספר הפירושים יכול להיות כמספר הקוראים, ולכן אינני מייחס חשיבות מכרעת לכוונתו המקורית של מחבר היצירה. אבל כאן, במקרה הספציפי של הרמן קוך, הייתי מת לדעת מה רצה המשורר לומר. האם קוך אכן בז להשקפותיהם הפסולות של פאול מ- "ארוחת הערב" ושל מארק מ- "בית קיץ", או שמא קולותיהם של גיבוריו הם קולותיו שלו עצמו? קוך נכנס כל כך טוב לעורם של גיבוריו הבעייתיים, עד שלפרקים נדמה היה לי, לחרדתי, שפאול ומארק שלוסר הם האלטר אגו של קוך עצמו... שני דברים קטנים צרמו לי בספר: ראשית, לכל אורכו מופיעות מילים רבות שמודגשות באותיות שחורות בולטות. תן לי כקורא, קוך ידידי, להחליט בעצמי לאילו מילים לייחס חשיבות מיוחדת. אתה לא צריך להדגיש לי אותן במרקר זוהר! שנית, המעורבות של פרופסור הרצל בסוף הרומן נראית לי מופרכת לחלוטין. אותו מרצה נשכח מתקופת הלימודים צץ פתאום משום מקום ומתערב בחירוף נפש לטובתו של מארק, תוך סיכון עצום של שמו הטוב, וזה נראה לי מופרך ולא הגיוני. הספר הזה עורר בי רגשות של סלידה ותיעוב כלפי רבות מן הדמויות, ובמיוחד כלפי הגיבור הראשי, ודווקא עובדה זו מדגישה עד כמה הספר הזה מצוין. קשה מאוד, לדעתי, להעמיד בפני הקורא רומן שיהיה בעיניו מעולה, ובו בזמן לא רק שלא יגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמות הראשית, אלא ממש לשנוא אותה.

כאשר נרשמתי לפני זמן קצר לאתר, סבור הייתי לתומי (ובדיעבד, לטמטומי) כי אמצא שם אוסף מגובב של ביקורות שנכתבות על ידי אנשים אקראיים – אנשים שבאים, מביעים את חוות דעתם והולכים לדרכם. לא תיארתי לעצמי שאת האתר מאכלסים אנשים רבים, טובים ויקרים שזהו ביתם השני וכי תירקמנה ידידויות מופלאות ביני ובין רבים מהם. בימים אלו אני נמצא במצב אישי עדין ביותר, שעה שאחד מיקיריי הקרובים ביותר שוכב בבית חולים במצב קשה. החיזוקים והתמיכות העצומות שקיבלתי מאנשים כל כך יקרים שאני מכיר אותם זמן כה קצר היו מרגשים באופן שקשה לתאר במילים. כאדם נחבא אל הכלים שלא מרבה בקשרים אנושיים, הדבר לימד אותי דבר אחד או שניים על חשיבות הקשר האנושי כמאחה מדווי נפש. יתר על כן: למדתי כי אותם אנשים נפלאים שפגשתי באתר, אנשים שמעולם לא פגשתי פנים מול פנים ואפילו לא דיברתי איתם טלפונית, יכולים להוות עבורי ידידי נפש. על פניו הדבר נשמע תמוה, אך מסכת ההתכתבויות העמוקה שפיתחתי עמם ותעצומות הנפש שעידודיהם הסבו לי במצבי הנוכחי השברירי כל כך – כל זאת חיזק את הנחתי החדשה. הספר בית ספר לידידות נכתב ע"י הפסיכולוג רפי יעקובי והוא ספר חדשני בדעותיו, אם כי ארכאי קמעה מבחינת זמן יציאתו לאור. הספר ראה אור לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, אך דווקא עובדה זו מחזקת את האיכויות הגלומות בו, בבחינת לא נס ליחם. הנחת היסוד של הספר היא שהידידות היא מקצוע הניתן ללמידה, ממש כך. הספר גורס כי אדם אשר ישקיע במקצוע הידידות עשירית מן ההשקעה שהשקיע ברכישת מומחיותו המקצועית, יוכל להצליח. הסופר רואה בידידות יצירה שיש בה טעמים של התבטאות וסיפוק נפשי, יצירה המעשירה באופן הדדי את האנשים המרכיבים אותה. הספר מחולק לפרקים ודן בסוגים שונים של ידידויות לפי יחידות: היחידה החברית, היחידה הזוגית, היחידה ההורית ויש אפילו יחידה החורגת בין הידידות הבין אישית: יחידת הידידות הקהילתית, בה מופיעה, למשל, סוגיית הידידות בין דתיים לחילונים. הספר הוא כמובן ספר עיון לכל דבר, אך הכתיבה היא קולחת, מעניינת מאוד וניתן להפיק ממנה תובנות רבות לחיים – ממש כמו פרוזה טובה. הרבה חוש הומור שזור בספר, ומופיעות בו אף קריקטורות חביבות ומשעשעות. דוגמה פצפונת לקריצת העין המאפיינת את הספר גלומה בהקדשה של הסופר לעורך הספר, "שהוא לא רק עורך, אלא גם ידיד"... ואני עצמי רוצה להקדיש את הסקירה הזו לכל אותם ידידים יקרים מקרב האתר, שכותבים לי לתיבה האישית ומחזקים את נפשי ברגעים קשים מאוד.

כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות. כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי אלוהים? על ידי הגורל העיוור? על ידי המקריות הסתמית או הסתמיות המקרית? ועד שיתבצע גזר הדין הידוע מראש, האם החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר, בכלל ראויים לחיותם? דמיינו לעצמכם חיים ללא טלוויזיה, ללא עיתונים ובלי אינטרנט (אח, ובלי סימניה, לעזאזל). אבל עזבו את החמאה. דמיינו עכשיו חיים בלי לחם. כן, גם במובן המילולי. חיים כמעט ללא אוכל. חיים ללא מדינות, ללא גבולות, ללא חוקים. חיים בלי בתי חולים, בלי שום טיפול רפואי, ללא תרופות. חיים בלי מטוסים, אוטובוסים ורכבות. חיים ללא חשמל ובלי תאורה, בהם הלילות שחורים משחור. האם יש טעם בחיים כאלו? "כי הישרדות לא תספיק", זהו משפט המפתח של הספר. הוא מצוטט מסדרת "מסע בין כוכבים" והוא מקועקע על זרועה של קירסטן, הדמות הראשית. ואם הסופרת הייתה מעוניינת להמשיך את המשפט הזה, נראה לי שהיא הייתה בוחרת באמרתו של ניטשה להשלמת הדברים: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כי הישרדות לא תספיק והשאיפה למשמעות לא תפסיק. העלילה מתמקדת בחבורת ניצולים, ובראשם קירסטן, שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הלמה באנושות. החבורה מורכבת ממוזיקאים ואנשי תיאטרון שעוברים בין עיירות ניצולים בדרכם אל מוזיאון הציוויליזציה. חלק נכבד מהספר מתייחס דווקא לעבר, והוא מגולל בעיקר את סיפורו של ארתור לינדר, הכוכב ההוליוודי הנערץ על קריסטן. בדרך כלל אינני חסיד של קפיצות בזמנים, אך במקרה הזה מדובר במלאכת מחשבת שמיטיבה להמחיש את הניגודיות הקיצונית בין שני העולמות. זאת ועוד: הספר כתוב רובו ככולו בזמן עבר, אך מדי פעם מבליחות להן סצנות שכתובות בזמן הווה. בספרים אחרים הדבר היה צורם לי, אך כאן הדבר מתבצע בצורה נפלאה שמיטיבה להדגיש עד כמה ההווה שברירי ואיך שהוא יכול להפוך באבחה חדה אחת לנחלת העבר. סצנת הסיום של הספר העבירה בי צמרמורת. היא כתובה בזמן הווה, ולא בכדי, והיא מיטיבה להמחיש שאין לאבד תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "הוא יודע שלא יזכה לראות שוב מטוס ממריא, אבל אולי, אי שם, ישנן כבר ספינות שמפליגות לדרכן? אם יש שוב פנסי רחוב בעיירה כלשהי, אם יש סימפוניות ועיתונים, מה עוד עשוי להיות בעולם המתעורר הזה?" הספר עצוב ומלנכולי ומאוד אנושי ומרגש, אך באורח פלא הוא לא קודר. נוכל למצוא כאן הרבה ערגה וכמיהה לעולם שלפני הקריסה, אך גם במציאות העכשווית של העלילה, בה התנאים להיווצרות חיים אנושיים הם כמעט בלתי אפשריים, מצליחים גיבורי הספר לחיות חיים ראויים, ולעתים אפילו ליהנות מהם. "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם." האם הסופרת מביעה בין השיטין ביקורת מסוימת על חיי השפע הקודמים, בהם הגיבורים היו כבולים בשלשלאות המחויבויות שכפתה עליהם החברה? האם דווקא בעולם האפוקליפטי הם מצליחים לעשות דברים שנפשם חפצה בהם והם לא העזו לבצע בחיים הבורגניים שלפני הקריסה? קירסטן, שבחיי השפע הקודמים לוהקה לתפקידים קטנים בסרטים ובהצגות, מופיעה בחיים האפוקליפיים כשחקנית בתיאטרון נודד, וההופעות הללו מסבות לה אושר בזכות אהבתה לתיאטרון ולשקספיר וההזדמנות לשמח לבב אנוש. לעומת זאת, ארתור לינדר, השחקן ההוליוודי המפורסם, זה שכביכול הגשים את חלום חייו בחיים הקודמים, האם הוא באמת היה מאושר? הוא מוצג בספר כמי שמאס בסופו של דבר בחיי הזוהר ומעוניין לפרוש לפנסיה. הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת? הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש. הסקירה הזו מוקדשת באהבה ליעל הר. הגעתי אל הספר הנפלא הזה רק בזכות ביקורתך המרהיבה עליו, ואני כל כך מודה לך על כך.