אחרי קריאה של לפחות שמונה ספרים של מורקאמי (ניחוש גס, בלי לספור) זה הגרוע ביותר שקראתי עד כה. לא מומלץ למתחילים בסאגת מורקאמי בכלל. בין הדברים שהפריעו לי הוא התרגום. לפחות בגרסת 1999 שאני קראתי, יש שגיאות כתיב מדי כמה עמודים. אותי אישית זה מוציא מדעתי. העלילה עצמה מאכזבת גם היא. מעבר לזה ששנאתי את הדמות הראשית (בייחוד את צורת החשיבה הפשטנית והמתנשאת שלו), פשוט אין לה את הקסם הרגיל שקיים בספריו של מורקאמי. אמרו כאן שהספר מיועד לגברים נושאים עם ילדים, אז אולי אני לא קהל היעד, אך עדיין התאכזבתי.

שמעו, נשמות יקרות! לא יכולתי ליפול על ספר גרוע יותר מזה בתקופת מבחנים. כשאני אומרת "גרוע" אני מתכוונת ל"מזיק לציונים שלי". הספר התגלגל אליי בשבוע הספר של 2020, אבל כמובן שחיכיתי לעיתוי הגרוע ביותר לקרוא אתו, והוא לא אכזב אותי. דרך עיניו של גרישה, נשמה מתגלגלת בת כ-400 שנה, רועי חן מפליא לתאר את התקופות האפורות והבוציות ביותר בהיסטוריה בצורה צבעונית וסוחפת. אני חייבת להודות שבהתחלה לא עפתי על גרישה. המוזרות שלו היתה יותר מדי בשבילי. בן אדם בסך הכל חיפש קצת אסקפיזם מדיני נזיקין, והוא מקבל במקום זה דיכאון קיומי של סבתא פולנייה. אבל, הפלא ופלא, גץ, גלגולו הראשון של גרישה, הצליח להיכנס לי ללב, ובעקבותיו גם גדליה וג'ימול, הגלגולים הבאים בתור. בשלב מסוים כבר אפשר להזדהות עם הציניות המרירה של גרישה, ואפילו לחבב אותו. וכי איזו זכות יש לי לבקר אותו? אם הייתי חיה 400 שנה, נשמה נודדת שלא מבינה מדוע היא ממשיכה להתגלגל, כנראה שהייתי יותר גרועה ממנו. גרישה ונשמתו התאומה (גיטל, או גיילה, או גבריאל) ממשיכים להתגלגל ממאה למאה, ממדינה למדינה, ולמצוא אחד את השנייה. חיבורו המוזר לאישה שהיא ספק אחותו, ספק המאהבת שלו, אליה הוא ממשיך להשתוקק כ-400 שנה, מצד אחד מעורר רחמים ומצד שני מובן לחלוטין. הוא מאמין כי שניהם ממשיכים להתגלגל בעולם בגלל חטא שביצעו בילדותם, ולא מפסיק לשאול את ריבונו של עולם למה להעניש שני ילדים קטנים ותמימים ככה? למרות שבלעתי את הספר בשלושה ימים, אתן לו 4 כוכבים ולא 5. הסוף וההתחלה קצת אכזבו אותי. אבל אל תטעו, מדובר בספר מרתק, כחול לבן, שאחזור אליו בוודאות ועלה על כל הציפיות שלי. אני סתם קטנונית לגבי דירוגים. נסיים עם הציטוט שנחקק על אבן בבית החיים היהודי בונציה (על ידי גויים שלא שולטים טוב בעברית): "חבל חבלים, הכל חבל"

לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך. מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה. הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן. האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות. יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם. אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך. מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה. הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן. האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות. יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם. אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

קראתי עכשיו את הספר שוב, אחרי חמש שנים, לכבוד זה שקעקעתי את הנער הקרוי עורב (האחד שמצוייר על הכריכה של מהדורת 2015, לא המהדורה הזאת) על הירך שלי בתור מתנת יום-הולדת מוקדמת. למה עשיתי את זה? ובכן, זה ספר ההתבגרות האולטימטיבי, ולאחר שקראתי (כמעט את) כל ספריו של מורקמי במשך כל שנות גיל ההתבגרות שלי זו הייצתה נראית כמו אחלה של דרך להתחיל את גיל 18. ואלוהים, כמה פספסתי בספר הזה כשקראתי אותו בגיל כזה צעיר (13). קפקא-קון, או קפקא טאמורה הוא בן ה-15 החזק ביותר בעולם. הוא בורח מהבית השבור שלו בגיל 15, בלי מטרה מוגדרת, ניסיון בחיים או כסף רב. הוא עדיין תלמיד בחטיבת הביניים. מהרגע שהוא מגיע לטקמצו הוא עובר שורה של חוויות מוזרות. על קפקא-קון מוטלת קללה שאומרת שהוא יהרוג את אביו, ישכב עם אמו וישכב גם אחותו, כמו אדיפוס, רק עם תוספת. קפקא-קון מנסה בעצם לברוח מהנבואה הזו כל הספר, כי הוא "לא רוצה לחיות חיים שהוכתבו לו מראש" ושהפיתרון הוא, כמובן, לברוח (בסך הכל קורה לכל בן נוער סטנדרטי, לא?). בנוסף למסע של קפקא-קון, אנחנו קוראים בו זמנית על נאקאטה-סאן, זקן פגוע ראש שחי על קצבת ביטוח לאומי ומנהל שיחות עם חתולים בזמנו הפנוי. הוא גם יוצא למסע, רק שבשלו יש פחות סקס והרהור במשמעות החיים ויותר גשם של דגים ושל עלוקות, אבנים שמדברות ורוצח חתולים שבונה חליל מנשמות. יש אנשים שקשה להם עם האלגריות הסוריאליסטיות והמשונות לגמרי של מורקמי, אבל הן תמיד תורמות לעלילה והן אף פעם לא "סתמיות". כל הדמויות בספר נכנסות ללב של הקורא מאוד בקלות, ולכולן יש סיפור חיים משונה, אך קל מאוד להזדהות עם הרגשות שלהן. הספר מתעסק הרבה בקשיי הזמן, האהבה והמרחב, ואיכשהו הופך עולמות וצירי זמן לדהבר שולי וסתמי, אבל בדרך מעניינת מאוד. הוא גם מראה את הנזקים של חיים שמתמקדים כל כולם בעבר ולא בהווה, עם כמה שהם נראים מכשפים ומסתוריים בהתחלה של הספר. בעיניי זהו ספר ההתבגרות האולטימטיבי. אתם עדיין קוראים? לכו לחפש את אבן הכניסה במקום!

את הספר הזה לקחתי מערימת עותקי הקריאה לפני יותר מחצי שנה, כשעוד עבדתי בסטימצקי במשרת סטודנט. אתמול, אחרי שהתחבטתי עם אותו הספר כבר יותר מחודשיים, החלטתי לוותר עליו כרגע ולהמשיך הלאה, לספר אחר מאחד המדפים העמוסים לעייפה בספרים שהכנסתי הביתה בשנים האחרונות ועדיין לא קראתי. נפל הפור ו"שנת המנוחה והמרגוע שלי" נשלף מהמדף, וכך צללתי ללילה ללא שינה וצלחתי את כולו. בעיקרון, הספר הזה מדכא, אבל בניגוד להיגיון הבריא, קשה להוריד אותו מהיד ולעצור את רצף הקריאה. אולי זה בגלל שבנוסף להיותו מדכא, הוא מרענן - הפוך לגמרי מאיך שהmale gaze מדמה דיכאון נשי. מסופר מנקודת מבטה של צעירה בת 26 שכביכול יש לה הכול - אבל אין לה כלום. הגיבורה האלמונית חיה במנהטן של תחילת שנות האלפיים. היא בלב ההתרחשות, היא יפה כמו מלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, עשירה, ואפילו משכילה - ועדיין, אין לה כלום. רוב הספר מתאר את שיחותיה עם חברתה היחידה, רווה, שרובן נסובות סביב קנאתה הגדולה של רווה בגיבורה. רווה היא בולימית, פרובינציאלית, גותית-לשעבר, שמאמינה שלהיות מידה 0 וללבוש בגדי מעצבים (ולא חיקויים) יביאו לה אושר אמיתי, בדמות בעל וילדים. היא מסוג האנשים שקוראים את כל המגזינים ה"נכונים", מתעדכנים תדירות בספרות העזרה-העצמית החדשה, קוראים את הניו-יורקר כדי שיהיו להם נושאי שיחה פסאודו-אינטלקטואלים עם חבריה לעבודה, ועדיין לא מצליחים להשיג את מה שלגיבורה בא כל כך בטבעיות. שאר השיחות ביניהן נוגעות במערכות היחסים הלא-בריאות שלהן עם גברים מבוגרים ולא פנויים רגשית, בסרטים שהגיבורה צופה בהם בין תנומה לתנומה ובזוטות מחייה השטחיים של רווה. הדרך שבה הגיבורה רואה את העולם מעניינת וקצת מדבקת. מסוג האנשים שלא הייתי רוצה לדבר איתם אך עדיין הייתי רוצה לדעת מה קורה בתוך הראש שלהם. היא חריפה ועולם הדימויים שלה עשיר, והיה מעניין לראות כיצד היא מקשרת יצירות מעולם האמנות, הקולנוע והספרות לאינטרקציות שגרתיות עם בני אדם בחיי היום-יום שלה. כנראה אקרא גם את "איילין" בהמשך.