מי שקורא הרבה יודע לזהות כבר בתחילת ספר איזה מין ספר זה הולך להיות. אתם יודעים, קראתם כבר רומנים היסטוריים, בלשים ודרמות. אבל לפעמים פותחים את הדלת ונכנסים מיד לעולם אחר לגמרי. שום דבר בו הוא לא כרגיל, לא הכתיבה, לא הדמויות, לא העלילה, לא האווירה. זה כאילו נסעתם הרבה פעמים לאירופה הקלאסית, אתם נרגשים ושמחים לקראת חוויה חדשה, אבל שדה התעופה דומה בכל המדינות, המלון מפתיע לטובה או לרעה אבל סה"כ דומה מאוד למלונות שכבר הייתם בהם. אתם פותחים את תפריט הרום סרוויס ונדהמים "מרק עולה פה 10 יורו?? ברומא זה עלה רק 7 יורו". אתם מאבדים את העשתונות לרגע כי אין אינטרנט, ואז נזכרים איך צריך להתחבר. אבל תארו לכם שאתם טסים למקום שלא הייתם בו בעבר, אתם לא יודעים למה לצפות ואיך שנפתחת דלת המטוס, אתם נשאבים לתוך ג'ונגל שוקק צמחיה וחיות גדולות. שכחתם מהדיוטי פרי, שכחתם מהמונית, שכחתם לחשב כמה כסף הוצאתם היום, הדבר היחיד שנותר הוא לנסות לשרוד, אתם מנסים להבין מה קורה, קודם כל, איפה אתם, מה החוקים במקום הזה, אבל כל דלת שנפתחת מגלה לכם שכל מה שחשבתם לא נכון, ההיגיון שחשבתם שהבנתם מופרך בשניות. אז בטח הבנתם ש"תודה" הוא חוויה כזאת, שום דבר שאני מכירה. עוד לפני שהספקתי להרהר בו כבר סיימתי אותו. ואחרי שהרהרתי קצת שוב פתחתי וקראתי אותו מההתחלה. זה סיפור בגוף ראשון, המספר הוא עבד שעובר כל מיני חוויות בחווה של המעביד ואח"כ נגרר לכל מיני התרחשויות שלא ברור מה מטרתם ומי מוביל אותן. הנאה צרופה. ותודה לזיקית.

אחרי תקופה של ספרים גרועים, ייחלתי לאיזו ישועה, ועל מאיה ערד אני סומכת. הספר הזה התחיל עם איזה ניצוץ אבל הוא כבה תחת עומס מילים. היו שם המון(!) רעיונות ספרותיים, בהתחלה חשבתי שיש להם איזה מקום בסיפור, אבל לקראת הסוף פשוט דילגתי עליהם, לא ברור מה הם עשו בספר הזה. והיו גם המון(!) סיפורים, שגם מהם נהניתי בהתחלה וגם עליהם בסופו של דבר דילגתי. מכירים את זה שהולכים לקנות בגדים, נכנסים לזארה והכל מקסים ויפה ומתאים ומרענן ובדיוק מה שאני צריכה, אבל אז הולכים לגשש בעוד חנויות ובחנות החמישית כל הבגדים נראים כמו בדים בשקל שעוצבו בלי מעוף ונתפרו תחת איומי אקדח? אז זה הספר הזה, רק עם מילים, ורעיונות ודמויות. כבר מאמצע הספר כל הרעיונות שנראו לי מקסימים הפכו למשמימים עד כדי כך ששאלתי את עצמי מה אני מחפשת בספרים בכלל? לטובה אגיד שיש רגעים עם אופי אותנטי ושכן הצלחתי לסיים את הספר, למרות 150 הדפים המיותרים שבו.

כל כך חיכיתי לשבוע הספר. בעיקר כדי לקנות את הספר הזה בהנחה (הוא "מוגן"). לא הייתי בטוחה אם הרעיון יתאים בדיוק לבת שלי שהיא בת 6, אבל שיהיה... אז הצגתי לה את הספר וחיכינו לערב כדי שנוכל לקרוא. למי שלא מכיר, "הרשימה" מציג את הרעיון שלא כדאי לשמור את המשאלות בלב, אלא, כדאי לספר אותן לסביבה, והכי טוב לכתוב אותם ברשימה ולתלות את הרשימה על הדלת של החדר, כך, מי שיקרא אותה, יוכל אולי לעזור לנו להגשים אותה. אז חלק גדול מהספר הוא בועות ריקות שבתוכן אפשר לכתוב משאלות שרוצים שיתגשמו בקרוב, דברים שאוכל לעשות כשישעמם לי, סרטים שארצה לראות, מקומות שארצה לראות, המצאות שלי ועוד ועוד. הספר כולו מאויר כמחברת עם שורות והאיורים מאוד יפים וצבעוניים, ויש חשק עז למלא את הבועות בכל מיני משאלות ובקשות מהעולם. בקיצור, הגיע הערב והקראתי את הסיפור לבת, היא התלהבה מאוד. מיד אימצה את הרעיון לומר את המשאלות בקול רם וישר הביאה צבע עיפרון והתחילה לזרוק לי משאלות שאכתוב. רק התחלנו. כבר יש 10 משאלות. אבל הדבר הכי מקסים לדעתי זה שהמשאלה ה-11, שהיא המשאלה לשנה הבאה, היא כזאת "לכתוב בעצמי את המשאלה" (נמסתי לשלולית) כי בשנה הבאה הבת תהיה כבר תלמידת כיתה א'. נשבעת שהיא חשבה על זה לבד! וגם על כל שאר המשאלות.

מה שלמדתי על שוודים מהספרים: הם סוטים, שיכורים, גזענים, אלימים, אנסים, מאמינים אמונה עיוורת בפסיכולוגיה, מאמינים בתופעה (המופרכת) של אישיות מפוצלת. עכשיו, קחו את כל החומרים האלה (שאנחנו מכירים מסדרת מילניום הנפלאה), ערבבו, הוסיפו אלכוהול בנדיבות, הקצינו את האלימות, אל תהססו להוסיף ילדים לתערובת (זה מוציא את המיטב מהזוועה), ערבבו שוב, והנה קבלתם עוד סיפור שלא יחדש לכם דבר. בתיאבון:)

ספר שלם על הסיזיפיות שבריצה. נהניתי מהאישיות של מורקמי, כי לא משנה מה יכתוב, אני אוהבת אותו. אבל הספר מיותר לדעתי, אין בו כלום מלבד תיאורי הריצה ומסלולי הריצה והקדשת הזמן לריצה... בסוף הספר - ממש התעייפתי. מה שבטוח, לא אהפוך לאצנית בעקבותיו. בשביל מה???

הספר מסתיים בהערה אחרונה של המחבר: "הספרות מזכירה לנו שלא כל החיים כבר הועלו על הכתב: נותרו עוד סיפורים רבים לספר." וזאת בדיוק ההרגשה שמלווה את הספר, כל אחד חשוב למישהו, לכל איש יש סיפור, לאף אחד לא קל. דבר ראשון הרעיון לקבץ כמה סיפורים על דמויות שונות שכולן מתחברות לסיפור אחד בסוף- רעיון יפה, דבר שני, לארגן את ההתרחשויות כך שישקו לאותו יום גורלי שבו הלך איש אחד על חבל (על תיל, למעשה) בין מגדלי התאומים- גם יפה. הסופר הזה הצליח לספר סיפור אחד גדול, על כמה אנשים שחיו בניו-יורק בשנת 1974 ובלי ממש להכיר זה את זה הם לוקחים חלק חשוב אחד בסיפור של השני. צריך ממש להבין מה אתה עושה וממש לשלוט בטכניקה על מנת להעביר סיפור כזה והוא (קולום) הצליח מעל למשוער. אבל מעבר לטכניקה, הסיפורים יפים ונוגעים ללב, האווירה הניו-יורקית פשוט נחה בין הדפים, אי אפשר להשאר אדיש או להיות שיפוטי כלפי אף אחת מהדמויות. הספר הזה ממש גורם לך להיות בנאדם טוב:) אני מאוד אהבתי את הרעיון של ההולך על חבל, זה שמסמל את הרוח הניו יורקית התמיד-עכשוית, את ההווה הנצחי שנמצא בעיר הזאת שדורכת על ההיסטוריה בחיוך (לדעתו של הסופר). וזה שהמקרה הזה אמיתי, זה רק מעצים את הרעיון פי כמה, וזה שבתוך הספר יש תמונה שלו, זה בכלל.... שני דברים שלא ירדו לי חלק בגרון הם: הסיפור הראשון, עייף אותי וגרם לי לחשוב שכל מה שהאירים יודעים לכתוב זה על עוני. וקשירת הקצוות בכל הסיפורים, כמו בסיטקום אמריקאי כל הקצוות סגורות יפה ונחמד ולא נשארת שום שאלה פתוחה, מצד אחד זה קצת הפריע לי ומצד שני, כל כך אהבתי את הספר שקיבלתי את זה בהבנה.