הייתי סקרנית מאוד לדעת מה הסופר הטוב הזה הוציא הפעם. מהכריכה האחורית הבנתי שגם הפעם ביסיו לוקח אותנו לחופשה (כמו באחוזה) וגם הפעם החופשה הזאת יותר מטרידה ממהנה. ואכן, אנחנו יוצאים לחופשה! מטרידה! ביסיו החליט להוציא זוג בירח הדבש לחופשה באי רה. בחופשה הזאת, לצד הרחצה בים והטיולים על החוף והארוחות, עולים הרבה ספקות. הספק של קרלוס לגבי אהבתו לאישתו הטריה, הספק לגבי אתר הנופש, מקום נעים וחמים אבל גם מאיים ומסוכן, והספק של הקוראים לגבי "אמיתות" הסיפור. נהניתי מהסיפור. אבל יותר נהניתי מהחשיבה שהוא מכריח אותי לעשות עכשיו. אירינה היא דמות מושלמת, אישה צעירה שבשום מקום לא מתואר איך היא נראית, אבל ברור שהיא יפייפיה. בעלת אופי נעים, חברותית, פתוחה לרעיונות, חרמנית ומתחשבת. היא גם עשירה מאוד, מסתבר. וגם הרפתקנית ונועזת. ובכל זאת קרלוס מבין שהוא לא אוהב אותה. וגם לאחר התגלית המרעישה הזאת, שאנחנו מבינים ממחשבותיו בלבד, הוא לא מסביר לעצמו למה הוא לא אוהב אותה. הטריק הזה, מצד אחד לתאר דמות חיובית מאוד ומצד שני לגלות שבעלה הטרי לא מאוהב בה, למרות שהוא מכיר אותה טוב, גורמת לקוראים לחפש כל הזמן את הקטש בדמות הזאת. זה יפה. לעומת זאת השימוש החוזר במצב ידו של קרלוס, בתחילת הסיפור היא נתקעת במצב נפנוף לשלום, ומאז כל פעם הסופר טורח לציין שקרלוס הושיט יד לצורך זה או אחר, ההתפתחות במצבה של היד היא חלק מיותר וחובבני. עוד טריק יפה הוא השזירה של הסכנה לאורך כל הסיפור. יש שם רצח, אף אחד לא מתייחס אליו ועדיין.. אירינה נופלת מהסלעים ומאבדת את ההכרה, יש חניקה קצרה, יש כמעט מכות, יש את הפרי המדהים שחלק ממנו מרפא וחלק ממית. יש את הקטע שבו יומיים שלמים הזוג ישן בחוץ בגלל שאיבדו את דרכם, הם עברו חוויות משונות ולא ברור אם הן משונות "באמת" או בגלל הפטריה שהם אכלו. ובכל זאת, הדמויות לא נסערות מהמקרים, התגובות מאוד חלשות, תוך כדי אכילה. לסיכום, חופשה אחת שכולה ים וחוף ומקלחות וארוחות וסקס וג'ויינט ופטרית הזיה, מצד אירינה. וכולה ספקות לגבי אהבה וקשר, פחדים וחרדות, עימותים עם גברים ובעיות ביד, מצד קרלוס.

סיפור חמוד על זוג אנגלי, נשואים טריים ומאוהבים, שעוברים משבר ומנסים להתמודד איתו. עכשיו, יש דיבור על מהותו של המשבר הזה. בסיפור הוא מתואר בפשטות, האישה הופכת בין רגע לשועלה ונשארת שועלה עד סוף חייה, האיש נותר אנושי. הוא ממשיך לאהוב אותה ללא תנאי, שומר עליה, מטפח אותה, מתמודד עם החייתיות ההולכת וגוברת בה ואחרי התחבטויות קשות עם עצמו, מקבל באהבה גם את החייתיות הזאת ואפילו את הגורים שלה, שהם תוצאה של בגידה בו עם שועל פרא. אבל באחרית דבר לספר הזה, מתוארת דעה, שכל הסיפור אלגורי. ההפיכה לשועלה היא בעצם הבגידה של האישה בבעל עם איש אחר. כי בתחילת הסיפור הקוראים מתוודעים לרכילות השכונתית על הזוג הזה, שם אומרים שהאיש השתגע בעקבות הבגידה של אישתו ועזיבתה את הבית. וגם הבחירה בשועלה, מכל החיות.. הרי השועלים הם ערמומיים. ואת הקטעים בהם השועלה מנסה בכל דרך לברוח מביתו, חופרת מחילות תחת החומה, מטפסת על ענפים ואף מעמידה פני מתה כדי שיכנס לבית ואז היא תוכל לברוח ממנו. את אלה אפשר לראות כאלגוריה לאישה שרוצה לצאת לעולם הפתוח ומלא בגברים מעניינים. הוא כל כך מאוהב בה שהוא מוותר אפילו על יחסי מין ומוכן לקבלה כך, כחיה קטנה ופראית. היא לא מסתפקת באהבתו, העולם הפראי קורא לה, הטבע, המחילות, שועלים, כלבי הציד המפחידים.
אני קראתי את הספרון הזה כולו כפשוטו, אהבתי את התיאורים האמינים של רצונותיה והתנהגויותיה של השועלה. קראתי אותו כסיפור אהבה טרגי. אבל חייבת להודות שיש משהו ברעיון האלגורי, אישה בוגדת יכולה להזכיר שועלה חייתית, בעלת עינים עדינות ואוהבות ובלי יכולת לעצור את התשוקה החוצה.

זה ספר שלקח לי הרבה זמן לקרוא. בהתחלה הסתקרנתי להבין מה הסופר הזה רוצה, בנובלה הראשונה יש הרבה התעסקות בכתיבה ובפרסום יצירה כתובה, בתהליך של יצירה, בתקוות שיש לסופר מהיצירה המסתובבת חופשיה בעולם, בתלות בביקורות על היצירה. זה עניין אותי כי הנושא קרוב אליי. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לדעותיו (הרבות) של חבר על העניין. הערכתי את הכותב על כך שהעז ליצור עלילה, דבר שאינו מובן מאליו לכותבים בזרם התודעה. די מהר התרחקתי ממנו, התיאורים של העולם הספרותי היו מיושנים. הדרמה הגדולה מתרחשת כאשר הסופר נפגש פנים אל פנים עם המבקר שקטל את ספרו. כמה שנים מבקרי ספרות אינם רלוונטיים? די הרבה שנים. אז הדרמה כולה בוטלה. במקומה נשארתי עם ההרגשה הרעה של הסופר, על עולם הספרות הנשכני. אני יודעת שעולם הספרות מצליף בסופרים מתחילים, אבל בדרכים אחרות ממה שמתואר בספר, בטח לא מבקר ספרות אפרורי אחד. בנובלות הבאות מתואר קושי לשרוד בעולם כשאתה אמן, והרבה הרבה דעות נחרצות, ופרשנויות וביקורת על תרבות הצריכה למשל, כמה היא מרעילה את האנשים וכולי, וגם על פסיכולוגיה לא רלוונטית ואפילו על פרויד(???) על האינדיווידואל לעומת הקולקטיב, מושגים שגם המילים שלהן כבר לא בשימוש וגם הרעיונות שהם מייצגים התהפכו לגמרי עם ההתפתחות הטכנולוגית. בקיצור, רק הרצאה על טבעונות היתה חסרה שם.. ובכל זאת נהניתי מהכתיבה, היו פסקאות מרהיבות ממש. הכותב השתמש באופן מאוד מיוחד בזמנים, הוא הכניס פעלים בעבר והווה ועתיד בתוך פיסקה אחת באופן מעורר התפעלות. לא יודעת למה שמתי לב דוקא לזה. יש משהו נוגע בספר הזה, הוא כנה לגמרי ומקומי. הרעיונות..לא בשבילי.

זהו! אחרי צפיה בשני הסרטים וקריאת הספר, עשיתי וי על בלייד ראנר.
כספר, זוהי יצירה שלמה. בתוך עולם בדיוני שבנוי היטב על ידי הסופר, עולם שבו אבק מכסה את כדור הארץ, ותושביו מעודדים על ידי הממשלות, לצאת לגלות במאדים. עולם שבו האורגניזם החי הולך ומתכלה, ורובוטים, דמויי חיה ואדם, נוצרים על ידי תאגידים, על מנת למלא צרכים שונים של בני האדם, כולל שעשועים.זה עולם עם פילוסופית חיים כללית, היא "תורת מרסר", וכלים שמאפשרים בחירת מצבי רוח והתעלות רוחנית. מין עולם שכזה. ובתוכו, יש עלילה. שמונה אנדרואידים מסוג מתוחכם, ברחו ממאדים אל כדור הארץ, ויש להם מטרה - להרוג את ציידי הגולגולות, הם בני האדם שעובדים עבור המשטרה, שתפקידם "להשבית" אנדרואידים מאיימים. ובתוך זה יש את דמותו של צייד הגולגולות, ריק דקארד, אדם נשוי שגר בכדור הארץ ומחזיק בכבשה חשמלית. חלומו הוא לקנות חיה אמיתית.לא ברור לי למה הוא לא חשב להביא תינוק לעולם, כי החיים שם מתוארים בפסימיות, הם הולכים ונעלמים ולכן, מאוד מתייקרים. תינוק אפשר לעשות בחינם, הוא מלא חיים, הוא משעשע והוא ממשיך את שושלת החיים. אבל בספר לא מדברים על תינוקות בכלל. אז האיש הזה מחפש את האנדרואידים שחדרו לכדור הארץ, במטרה להשבית אותם. עבור כל אנדרואיד מושבת הוא מקבל 1000 דולר, זה מאוד מדרבן אותו להרוג כמה שיותר כי הוא חולם לקנות חיה אמיתית, כאמור.
מעבר לעולם הבדיוני ולעלילות המתרחשות בתוך האבק שבו, צייד הגולגולות מאבד קצת את זהותו, הוא לא בטוח מי נגד מי, מה רע באנדרואידים, מי שלח אותו להרוג אותם? מי שלח אותם? תוך כדי הוא קצת מתאהב באחת מהן ואפילו שוכב איתה, למרות שהוא נשוי.
נהניתי מאוד מהקריאה, לאורך הספר כולו יש אווירה מאוד מסוימת, הדמות של איזידור מקסימה.

הנאה צרופה מהאמנות המסוימת מאוד שהיא הספרות. הספר כל כך מופתי שכל ביקורת רק תחטא לו. זהו סיפורה של דמות אחת, אישה לא צעירה, רגשנית יתר וצודקת כל כך. שעוברת מסלול חיים לא פשוט אך מאוד מוכר ונפוץ. יש שם בעיקר, ילדים (כפויי טובה ואכזריים לדעתה, אבל הם גם,"השמשות שלי"), נכדים, אמא וכל מיני גברים פחדנים וקמצנים ובוגדניים, לדעתה. הטיפוס שהיא, כתוב בשיא המצוינות הרוסית, אתם יודעים, עליבות שאין למטה ממנה, אבל תמיד מופיעה שם עוד כוס תה ועוד איזו חתיכת לחם. ותיאורים של בחירות שגויות, רגשות סותרים, התנהגויות מגוחכות והשתפכויות של הנפש. אני נהניתי, וצחקתי.

נהניתי מהביקור הקצר בקוריאה. לשם הספר הזה לוקח. הסיפור במשפט - אין כמו אמא, וכדאי לשים לב לזה לפני שהיא מתה. זו לא האבחנה הכי חדשנית בעולם, אבל הסיפור כתוב יפה, כך שהוא מכריח את הקוראת להתייחס בכובד ראש לרעיון הישן הזה. אהבתי לקרוא על העמל הבלתי פוסק של האמא, אהבתי את תיאורי הירקות והכנת האוכל, נהניתי להשוות אימהות כאן לאימהות שם. וכן, הספר הכריח אותי לעשות חשבון נפש קטן. והוא גם גרם לדמעות לרדת בכמות גדולה. זה ספר שנע בין קלישאה פשוטה לאמת שחקוקה על לב.

נהניתי מאוד מהספר. הוא פשוט ואיטי, כנות צרופה וחסרת יומרות. הוא איטי כי מה כבר התרחש מהר בתחילת המאה שעברה? אנשים טיילו לאיטם על שבילי חצץ או על דשא. פעם בשנה הוציאו לאיוורור את כל הפוחלצים, וניקו להם את הפרווה, דברים כאלה... אבל מסתבר שהראש האנושי (לפחות הנשי) עבד כבר אז באותה קדחתנות. הסיפור של לורה נוגע ללב, כי היא דמות שולית ולא חשובה. רוב חייה היא זורמת, היא עוברת מבית לבית, היא עוזרת בגידול האחייניות, היא חלק דהוי מהנוף המשפחתי. בגיל 47, היא מחליטה, או שאולי המציאות סביבה לא משאירה לה אפשרויות אחרות, לעזוב את הקן המשפחתי ולעבור לגור בגרייט מופ (איזה שם מקסים לכפר). שם היא מתייחדת עם הטבע ולאט לאט מנתבת אל הייעוד האמיתי שלה. לצערה, טיטוס, האחיין החמוד הצעיר שלה, מגיע לגור בגרייפ מופ. כולו תמימות ועדנה, אבל הוא מטריף את לורה. הוא מכריח אותה להיות דודה כל הזמן. הוא מתלווה אליה בכוח לטיולים, הוא מבקש שתתפור לו כילה לצלוחית החלב, הוא נחתך ומבקש ממנה להדפיס עבורו, הוא כל הזמן זקוק לה. ההתחמקויות של לורה מהאחיין המפונק, מגלות לנו, הקוראים, את הכמיהה שלה להיות חופשיה. אהבתי מאוד את תיאור הכפר כלא ידידותי, ואת תיאורי הטבע. בסוף יש איזה מניפסט לגבי נשים ותפקידן בחברה. איכשהו פחות התלהבתי מהקטע הזה, למרות שברור לי שהוא הוא נושא הספר כולו.

זה מופת של ספרות. דמות של אדם חרוץ, מוכשר ומצחיק, שלפעמים מגזים קצת. אנשי הכפר מבינים שהוא אדם בסדר גמור, אבל איכשהו הם מגיבים בחומרה למעשיו. הוא מדבר עם הרופא, השיחה זורמת והכל נהדר. הרופא עושה חיקוי של הדב שצד והוטונן צוחק ומתלהב. אבל כשהוטונן מחקה חיה, הוא עושה זאת בכזה כישרון ומכל הלב שהחיקוי קצת חורג מהגבול הרגיל של בני האדם המקובלים בחברה, הרופא חושב שהוטונן צוחק עליו, הוא מגרש את הוטונן מביתו וממליץ לאשפז אותו בבית משוגעים! וככה קורה גם עם המורה והחנווני וכולי כל תקרית כזאת מקרבת את הטוחן לבית המשוגעים. הוטונן הטוחן, מתקדם קדימה עם חייו, הוא משפץ את הטחנה שלו בכישרון רב, הוא פוגש אישה מקסימה שאוהבת אותו, הוא לומד בהתכתבות, הוא מכיר חברים. אבל העולם סביבו לוחץ אותו למטה, קודם תושבי הכפר, אחכ המשטרה, הכפרית, המחוזית, לאט לאט רודפים אותו דרגים יותר ויותר גבוהים, בסוף אפילו הצבא מתערב ובא ללכוד את המסכן הזה. וכל הספר יש לחץ מהדמות למעלה ומהסביבה שלו למטה וישנו מתח, מה יקרה בסוף?

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי לקרוא את הספר הזה. חיכיתי לזמן שבו אוכל להתמסר להרגשה. חיכיתי לזמן שבו תהיה לי סבלנות. חיכיתי שהוא יהיה פנוי בספריה. כשכל אלה קרו, קראתי את הספר. נהניתי מהקריאה, הרגשתי את ההרגשה הייחודית, שהיא תוספת לסיפורים של מורקמי. העלילה פחות הרשימה אותי. אהבתי מאוד את הדמות של אאוממה, איזו דמות! אני מעריצה את מורקמי על היכולת שלו לברוא דמויות כאלה, היא מלאה בתוכן למרות שאין לה משפחה ולא חברים, מאוד קשה לתאר ככה דמות, אין הרבה דיאלוגים שמגלים מיהי, ובכל זאת, הדמות נוצרת. כך גם עם טנגו. לדעתי הסגירה של כל הסיפור, היתה קצת מאולצת. בכל זאת, נהניתי מאוד. דבר שלקחתי איתי מהספר - לאכול סלרי עם מיונז לצד הבירה:)I