• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סיפורי הופמן (2018)

סיפורי הופמן (2018)

מאת א.ת.א הופמן

הביקורת של MishaEla

תמונה של MishaEla
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סיפורי הופמן (2018)

סיפורי הופמן (2018)

מאת א.ת.א הופמן

הביקורת של MishaEla

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של MishaEla
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2018
סדרה:מפרשים
קטגוריה:קובצי סיפורים - אנתולוגיות
הקודמת
משה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“מאוד נהנתי מקובץ הסיפורים הכלולים בספר. הסיפורים בספר נכתבו בשנים 1814-1816, לפני יותר מ-200 שנים. ה”

4/4
ביקורות על סיפורי הופמן (2018)
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

יד אומן נדירה, כישרון ספרותי גדול וכושר דימיון פנטסטי ובלתי רגיל באים לידי ביטוי בספר זה, המאגד בתוכו את מיטב סיפוריו של הסופר הגרמני, את"א הופמן.

חמישה סיפורים, כל אחד מהם בעל ייחוד וניצוץ משלו, ובראשם "איש החול" המשובח הפותח את הספר. באגדה זו מתאר אדם צעיר כיצד דמות מיסתורית מילדותו רודפת אותו ככל הנראה עד היום, וחברו הטוב נופל קורבן למעלליו של בונה-בובות בעוד מציאות מתערבבת עם בדיה, אמת עם הזיה, ולבסוף בא פתרון ומזור לכל.

הסיפור האחרון, "דון ג'ובאני", הנו מין שיר הלל ליצירתו המפורסמת של מוצארט. הופמן העריץ את המלחין הנודע, וחיבה זו פורצת מכל מילה בסיפור, המוגש לקורא בגוף ראשון על-ידי גבר הנשבה בקסמיה של השחקנית הראשית באופרה "דון ג'ובאני". רצוי להכיר את היצירה מבעוד מועד, שכן הופמן מוסר בפי גיבורו את פרטי עלילתה של האופרה באופן רומנטי ונלהב להפליא.
לסיפור זה התחברתי פחות, שכן הוא מתמקד יותר ביצירה המוסיקלית, וכך הנו הרבה פחות סוחף בהשוואה לאחרים.

אך ארבעת הסיפורים האחרים מושלמים, הם פותחים בפני הקוראת עולם מרהיב של פנטזיה, אגדה, בני אדם אנושיים מאוד וכן יצורים בלתי-אנושיים ומרתקים בפני עצמם. הדמויות מונעות על-ידי מגוון רגשות כמו אהבה, נקמה, תסכול, רחמים וזעם, והטירוף צובע את הכל בצבעים מרתקים ומרוממי נפש. העלילה מזמינה את הקוראת לצלול לתוך יקום מקביל של ריאליזם מהול בהרבה מאוד מן המופלא והקסום. הופמן לא חוסך מסיפוריו הומור ואירוניה ועושה זאת בחכמה ובחן בל יתואר.

התרגום של מירסקי מאופיין בשפה עשירה, יפהפיה. הקריאה זורמת היטב וזאת למרות הסגנון הציורי ומורכבות הלשון.

זה זמן רב שלא נהניתי והתמוגגתי כך מספר, בכנות ובשלמות.
רוצו לקרוא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אלעד
אלעד
תמונה של קיסרשולט
קיסרשולט
ס
סוס לבן שלא זקוק לאביר
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של רץ
רץ
תמונה של דרור
דרור
12קוראים|גיל ממוצע48|17%נשים

על המבקרת

תמונה של MishaEla

MishaEla

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
130 ביקורות•6 נבחרות•1,446 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות•ספרות מקורית
תמונה של MishaEla
MishaEla
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות130
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה1,446
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת86קובצי סיפורים - אנתולוגיות6ספרות מקורית5

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של MishaEla

קריקטור: הנחש וחברים

קריקטור: הנחש וחברים

טומי אונגרר

הוצאת צלטנר מתמחה בספרות ילדים איכותית, מיוחדת ומעשירה, מקורית ומתורגמת כאחד.
בצלטנר מקפידים על תוכן ספרותי מעורר השראה ועל ויזואליות מרשימה ומסוגננת, כאשר התוצאה, לקורת רוחנו, היא תמיד ללא רבב.
לאחרונה הזדמנו לידינו מספר יצירות מבית המלאכה של צלטנר,
הראשונה שבהם היא אוסף של חמש אגדות יפהפיות, סיפורי חיות, פרי עטו של סופר ואומן צרפתי. אונגרר נולד באלזס ב-1931, עבר לארה"ב ב-1956 ונחל שם הצלחה גדולה כסופר ילדים ומאייר, אך החל מ-1970 חי באירלנד עם משפחתו, עד פטירתו ב-2019.
הסיפור הראשון בקובץ הוא "קריקטור הנחש הטוב".
גברת צרפתייה זקנה מקבלת ליום הולדתה נחש מבנה החי בברזיל. הגברת נבהלת, אך עד מהרה הם הופכים לחברים טובים. הגברת מטפלת בנחש כמו היה ילד, דואגת לכל צרכיו, ואף מביאה אותו לכיתה בה היא מלמדת. קריקטור עוזר לתלמידים ללמוד שפה וחשבון ומשחק איתם להנאתם. לילה אחד הוא הופך לגיבור כאשר גנב מתפרץ לדירתה של הזקנה, וכל העיר מודה לו ומציינת את גבורתו.

הסיפור השלישי בספר הוא סיפורו של אמיל, התמנון הידידותי. לאחר שאמיל האמיץ מציל רב חובל ממלתעותיו של כריש במצולות הים, הם מתיידדים ואמיל עובר לחיות על היבשה. הוא נוחל הצלחה כנגן במסיבות ועובד בתור מציל בחוף הים. יום אחד אמיל החביב נקלע לאירוע של הברחת סחורה וחילופי ירי בין המבריחים למשטרה. אמיל התמנון נחלץ שוב לטובתו של הצדק, משתלט על המצב ועוזר לשוטרים לגבור על העבריינים.

הסיפור הרביעי הוא הסיפור של רופוס, העטלף הצבעוני. רופוס העטלף רגיל לחיות במערה החשוכה שלו, לישון ביום ולהיות ער בלילה. אך יום אחד הוא מחליט לצאת מאיזור הנוחות שלו ולהיחשף לראשונה לאור היום. רופוס מגלה עולם חדש ויפהפה של צבעים וגוונים. בהתרגשותו הוא צובע את עצמו בצבעי מים של צייר, ונהיה עטלף בהיר וצבעוני במקום שחור ואפור. אך כידוע, בני אדם חוששים מהשונה ולעתים קרובות מפחדים מחדשנות. האנשים נבהלים למראהו של רופוס ויורים עליו. רופוס נפצע, אך אספן פרפרים נדיב עוזר לו להחלים בביתו. למרות החברות החדשה, עם הזמן רופוס מתגעגע מדי למערה שלו וחוזר לחיות בה. כנראה שקשה לנו לשנות הרגלים שנולדנו עמם, והטבע שלנו גובר בסוף.

שני סיפורים נוספים הם הסיפור על אדלייד, הקנגורואית המעופפת, והסיפור על אורלנדו, הנשר המקסיקני.
הסיפורים עוסקים באומץ לב, עצמאות, התמדה, סקרנות, ובעיקר חברות טהורה. החיות בספר מנסות ללכת בעקבות לבן, לעתים הן נופלות בדרך, אך נדיבותן תמיד גוברת על הכל והן קמות וממשיכות בחיוך. האיורים מלאי עומק רגשי, עדינים, מקסימים ברכותם, לעתים מלאים בהומור ולעתים מכמירי לב. בשילוב אינטליגנטי מנצח, האיורים והטקסט הקצר מדייקים לקורא הצעיר את התמונה השלמה וכך מתקבלת יצירה עמוקה, מתוקה ונוגעת ללב.

קראתי עם ילדיי, בני 10 ו-11.5, את סיפוריו של אונגרר, ולמרות גילנו המבוגר הפקנו הנאה עצומה מהקריאה, ההתבוננות, הסקרנות שעורר בנו הטקסט והתגובות שעוררו בנו האיורים. שאלנו שאלות והסקנו מסקנות, עצרנו באמצע הקריאה וניחשנו איך תתפתח העלילה בהמשך, שמחנו גם כשלא צדקנו וגם כשקלענו בול.

הספר מומלץ לילדים בכל גיל, ולאוהבי ספרות ילדים מרגשת בכל גיל.

לפני שנתיים•
★★★★★
•MishaEla
נפש כנועה

נפש כנועה

ולדימיר פפרני

ספר זה הוא מקבץ חדש של נובלות וסיפורים מהזרם הריאליסטי הרוסי, שנכתבו החל מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.


הספר פותח בהקדמה נפלאה מאת ולדימיר פפרני, המסביר את פילוסופיית הריאליזם החברתי-פסיכולוגי וכיצד היא באה לידי ביטוי ביצירות הכלולות בספר זה. מההקדמה ניתן ללמוד עובדות מרתקות רבות על אישיות המחברים בספר ועל היחסים ביניהם, כשהיו כאלה.


הספר פותח עם ארבעה סיפורים של איבן טורגנייב. מתוכם אציין רק אחד, האחרון שבהם, הנקרא בשם המוזר "טוק.. טוק.. טוק", ורומז על הגיבור "התימהוני" (כך הוא מכונה בסוף הסיפור), קצין בשם טגלב, שהיה אדם שהאמין בגורל ובסימנים ואותות. טגלב זה נפל בפח של מהתלה שהיתל בו חברו, וכך מתחילה שרשרת מאורעות הזויה שסופה חייב להיות טרגי עבור האדם המאמין במשמעויות נסתרות ובפטליזם. סיפור מרגש מאוד, מותח, מורט עצבים אפילו, שמאוד נהניתי לקרוא.


הסופר הבא בספר זה הוא לא אחר מאשר דוסטוייבסקי, עם הנובלה "נפש כנועה" שתורגמה לעברית גם בעבר.
"נפש כנועה" זו שייכת לאישה צעירה, יתומה וענייה, שנישאה לגבר מבוגר ממנה בעל בית עבוט. מיד בתחילת הסיפור מוצגת לקורא גופתה, על השולחן בביתם המשותף, לאחר שהתאבדה האישה בקפיצה מהחלון. הבעל ההמום, ב"חשבון נפש" לכאורה, מעלה את זיכרונות חייהם המשותפים מרגע היכרותם, אך למעשה נדמה כי הוא נועץ בהתנהלותה של אשתו ובאישיותה - את האשם למותה. זוהי נובלה טרגית, על שני אנשים שחייהם הזוגיים היו מלאים בסתירות גורליות ובאירוניה חסרת רחמים.


מדוסטוייבסקי אנחנו עוברים לוסוולוד גרשין. בספר כלולות שתיים מיצירותיו. בראשונה, "פחדן", הדובר הוא אינטליגנט צעיר המתנגד ללחימה ולאלימות, ומצד שני מודע לכך שהן בלתי נמנעות. הוא מספר את תהליך ההתמודדות של חבר טוב שלו עם מחלה חשוכת מרפא, ובלית ברירה מתגייס בסופו של דבר לצבא, ללא מורא לחייו. הסצנה האחרונה בסיפור, הלקוחה משדה הקרב, היא מרגשת וקורעת לב, ושוב זועקת מתוכה באירוניה את הגישה הפציפיסטית של מחברה.


היצירה השנייה של גרשין, "נדייז'דה ניקולייבנה", עוסקת בנושא אחר לגמרי. גרשין יצר כאן סוג של "משולש רומנטי", המורכב מצייר מוכשר וטוב לב, חבר שלו שגם הוא צייר אך אנוכי וציני, ואישה יפה שניהלה אורח חיים "לא מוסרי", ובה הצייר החביב מוצא לו מודל מושלמת לציור שהוא מתכנן ליצור. שני הציירים, הטוב והרע, שואפים בדרכם לגאול את הבחורה מעברה המפוקפק, אך העניינים מסתבכים ואין מנוס ממאבק ומסיום מלודרמטי קשוח.


הצייר הבא שאנו פוגשים בספר זה הוא הצייר של צ'כוב בסיפור "בית עם עליית גג", מתוך שני סיפורים שלו המופיעים בספר. צייר זה מתאר את עצמו כבטלן חסר ערכים חברתיים מוגדרים, אמן גרידא, וכשהוא מתאהב בנערה מתוקה ורוצה להיות אתה, הוא נתקל בקושי מצד אחותה הבכורה. זוהי אישה ערכית, מלאה בעצמה, פעילה חברתית ובעלת אידיאולוגיה מוסרית שאותה היא טורחת לקדם בכל הזדמנות. הניגוד בין השניים גורם, בסופו של דבר, לסיום העצוב של סיפור אהבה שאך התחיל.


בהמשך אנו פוגשים את מקסים גורקי עם שתי נובלות, הראשונה בהן, "סיפור על רומן אחד", היא בעלת מוטיב פנטסטי ומתארת מפגש בין אישה צעירה לבין גיבור הרומן שכותב אחד מידידי האישה ובעלה. כפי שדמות בדיונית זו מתגשמת לפתע בחייה של האישה, כך, לאחר שהם מנהלים שיחה ארוכה והזויה, היא מתפוגגת מתוכם. הופעתה מובילה להשלכות משמעותיות הן בחיי האישה והן בחייו של הסופר שברא אותה ברומן שלו.


הנובלה השנייה, "וארנקה אולסובה", היא סיפור התאהבותו של מרצה אינטלקטואל ומגושם, חנון גמור, בידידתה הצעירה, האנרגטית והיפהפייה של אחותו, צעירה אשר שונה ממנו שוני מובהק פנימית וחיצונית. זוהי בחורה פשוטה וחסרת השכלה הקוראת תיגר על הידע המדעי והתרבותי של המרצה. מצד אחד הוא משתוקק לפתותה, שכן תשוקתו אליה בוערת, ומצד שני אין ברצונו לשאתה לאישה שכן היא איננה לרמתו במובנים משמעותיים מאוד. הנובלה מעולה וכתובה היטב, אך לטעמי ארוכה הרבה יותר ממה שהיה נחוץ.


הסופר הבא הוא אלכסנדר קופרין, עם שני סיפורים יפים ורגישים, וסיפור אחד נוסף שעליו ארחיב - נהר החיים. זהו סיפור ספוג באירוניה על בעלת מלון אחת, אלמנה, החיה עם קצין צעיר שגם עובד אצלה וגם משמש כמאהבה, ועם ארבעת ילדיה המוזנחים. זהו סיפור קצר עם מעט עלילה אך עדיין נשכני, ביקורתי, מעניין.


לבסוף, הסופר ליאוניד אנדרייב עם שתי נובלות משובחות. השנייה, החותמת את הספר, היא "יהודה איש קריות", נובלה המבוססת על הסיפור על יהודה הבוגד מתוך ספרי הקודש הנוצריים. יהודה איש קריות מתואר כאיש מכוער מאוד, מנוול ורמאי. הוא מתחבר לעדת תלמידיו של ישוע הנוצרי בעת מסעותיהם אל ירושלים ומנסה להתחבב על המורה האהוב, אך כמה שהוא מתאמץ, אינו מצליח, ומרגיש כי תמיד יישאר בצלם של תלמידים אחרים. יהודה מתכנן בהיחבא ואז מוציא לפועל את בגידתו בישוע - הוא מוכר אותו לרודפיו. אך בצד השני של המטבע יהודה למעשה אוהב, מעריץ ומרחם על ישוע, ומנסה לדרבן את תלמידיו להציל אותו מידי היהודים הזועמים. אנדרייב כתב נובלה מותחת ומרתקת על אנטי-גיבור עלוב נפש, מטורף, בעל אישיות שסועה, שהיווה אלגוריה לפרובוקטורים ובוגדים בני זמנו, אשר הופעלו בידי המשטרה החשאית של סטלין והיו למעשה סוכנים כפולים (כך לפי ההקדמה של פפרני).


הקובץ "נפש כנועה" הוא ספר מעולה cover to cover, מתורגם למופת.
הסיפורים מופיעים לפי סדר כרונולוגי של שנת הוצאתם לאור, אך ניתן לקרוא בהם בסדר שרירותי. נהניתי הנאה גדולה מהקריאה, והכתיבה על הספר אך הגבירה בי את הערצתי לכישרונות הגדולים המופיעים בו ולכישרונה הענק של המתרגמת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
ההסבר של ג'ורג' סילברמן

ההסבר של ג'ורג' סילברמן

צ'ארלס דיקנס

בנובלה קצרה זו של סופר דגול, הדובר הוא ג'ורג', המתאר במבט לאחור את חייו שהתחילו כילד עני מרוד החי במרתף נאלח.
הילד מתייתם ועובר לרשותו של חבר בקהילה דתית, אשר דואג לו למקום מגורים וללימודים בבית הספר.

עם השנים גדל הילד ונקלע לסיטואציה רגשית לא פשוטה, הגורמת לו לנקוט בצעדים שעלולים להרוס אותו.

דיקנס יצר כאן דיוקן פסיכולוגי של אדם שילדותו הפכה אותו לחסר ביטחון ברמה קיצונית ולשטוף חרדות בנוגע לתפיסות האחרים את אופיו. ג'ורג' גדל להיות גבר שפחדו הגדול ביותר הוא להיראות תאב בצע או אגואיסט בעיני סובביו. רגישות זו, תכונה בלתי נשלטת זו, הופכת למקור סבלו העמוק ביותר.

הספר הוא גם סאטירה חברתית מצוינת המתארת דמויות דתיות ציניות, שטחיות ודו-פרצופיות, להן הוא לועג בקולו של גו'רג' העדין אך האינטליגנט וחד ההבחנה. דיקנס שם ללעג את הנוצרים המזוייפים, התחמנים, העשירים החמדניים והאנוכיים, ומנגד הדובר, העניו והעני, המקריב את עצמו למען מי שאהבה נפשו.

דיקנס כמו אומר ל"נוצרים הטובים" הללו, הנה, קחו ראי, הביטו בעצמכם! השלכתם את תכונותיכם הנלוזות ביותר על האדם האחרון שזה מגיע לו.

סיפור מרגש, נקרא בקלות, מתורגם יפה, וכמובן מומלץ מאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
אבות ובנים [מהדורת הספריה החדשה - 1994]

אבות ובנים [מהדורת הספריה החדשה - 1994]

א.ס. (איוואן) טורגנייב

הספר הקודם מאת טורגנייב שקראתי היה "אהבה ראשונה", בתרגום יעל טומשוב. אבות ובנים שונה ממנו לחלוטין, אך מבחינת יפי הכתיבה ועומקה, הם דומים.

שתי הדמויות הראשיות כאן הם ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב.
ארקאדי, צעיר מאוד ונח להתרשם, מעריץ את בזארוב המבוגר יותר, רופא במקצועו וניהיליסט בהשקפותיו. הם מגיעים להתארח באחוזת אביו של ארקאדי, בה משתכן גם דודו פאוול פטרוביץ'. בזארוב מעורר את חמתו של הדוד, המייצג את האריסטוקרטיה של פעם, וניצתים ויכוחים בבית הקירסאנובים.

האינטראקציות הנרקמות בין ארבעת הגברים הללו לאורך הספר מרתקות. הן משקפות נושאים כמו פער הדורות, ערעור מעמד האדונים, חיזוק זכויותיהם של צמיתים, הטלת ספק באורחות החיים המודרניות והמסורתיות כאחד, ועוד ועוד.
סצינת הדו-קרב החזקה בין בזארוב לפאוול פטרוביץ', מגוחכת לחלוטין וגם מרגשת בדרכה, בלתי נשכחת.

אבל לא רק פוליטיקה מעניינת את חברינו.
אבות ובנים הוא גם סיפור של אהבות. אהבה בין גבר מזדקן לצעירה ממעמד נחות ממנו, אהבה בין ידידים שעם הזמן מאבדת מחיוניותה, אהבה נכזבת בין גבר שאינו יודע לבטא את רגשותיו כראוי לבין אלמנה יפה, עצמאית וגאה מאוד, התאהבות של גבר צעיר באישה מבוגרת ממנו המתחלפת באהבה אמיתית לאחותה של אותה אישה, אהבת הורים לילדיהם...

טורגנייב כותב בעיקר את ההתנהגות ופחות את המתחולל בנפש. הוא מעביר תחושות באמצעות תיאורים יפהפיים של הסביבה הפיזית, אם זו עונת השנה או השעה ביום או הגינה בה מטיילות הדמויות. אולי זה מקשה על ההיקשרות הרגשית של הקורא לדמויות, אך אישיותן מאוד נוכחת על הדף, וסוף הספר היה כל-כך נוגע ללב שבכיתי. טורגנייב האדיר הביע חכמת חיים והבנת אדם מדהימות. איכשהו הוא מצליח לרגש בעוצמה אחרי ספר שלם שכתוב באגביות כמעט. בנייטרליות.

התרגום של נילי מירסקי.. אין מילים. מושלם.

כדאי מאוד לקרוא את אבות ובנים שוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
שלוש נשים מתקוממות

שלוש נשים מתקוממות

ראובן מירן

ספר קצר זה מחלוק לשלושה חלקים, שלושה ראיונות עם נשים שעשו הסטוריה.
בכל אחד מהחלקים מצורף גם רקע על המרואיינת ו/או מידע נוסף מאת המתרגם, שבלעדיהם היה קשה יותר להבין את ההקשר ההיסטורי של הריאיונות הללו ואת עוצמת גדולתן של הנשים הללו.
לואיז מישל (1830-1905) היתה מהפכנית צרפתייה שקראה לאנרכיה, והעידה על עצמה שהנה פנאטית. במקור היתה מורה, אך פנתה לפוליטיקה ופעילות מהפכנית.
המראיין, מרמקס, מדבר עמה על המהפכה החברתית, על הסיבות לפעילותה, על דת, פילוסופיה ועוד.
לואיז מישל היתה אישה מאוד אינטליגנטית ומעניינת, כך נראה מהראיון.
דוגמה קטנה:
עמ' 18: "את מטריאליסטית ואתיאיסטית?
כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות".
אמה גולדמן (1869-1940) היתה יהודיה שנולדה בליטא ועברה לארה"ב בגיל 16. כמו מישל, גם היא היתה מהפכנית ואנרכיסטית. מקצועה המקורי הוא סיעוד.
המראיינת, מיכלסון, מדברת עם גולדמן על אנרכיה כמשמעותית לנשים, על נישואין, אהבה וילדים.
גולדמן היתה פמיניסטית ורבים מרעיונותיה נשמעים מודרניים מאוד, למרות שביטאה אותם כל-כך מזמן.
ציטוט נבחר:
עמ' 27: "האם האישה אינה חופשייה?
חופשייה?! היא השפחה של בעלה ושל ילדיה. עליה להיות חלק מעולם העסקים ממש כמו הגבר".
שירין עבאדי (1947) היא עורכת-דין איראנית שקיבלה את פרס נובל לשלום בשנת 2003 על פועלה בתחום זכויות האדם. היא חיה בבריטניה מאז 2009 וכתבה ספר בשם ""איראן מתעוררת". בספר זה ישנו ראיון עם עבאדי, משנת 2014, ובנוסף הנאום שהיא נשאה לאחר שקיבלה את פרס נובל. ד"ר עבאדי ייסדה את "המרכז להגנת זכויות האדם באיראן".
המראיין, אולשצ'וק, מדבר עם עבאדי על עמדותיה לגבי האיסלאם והקשר בינו לבין דמוקרטיה, על תפקידם של סטודנטים בקידום זכויות אדם, על האביב הערבי, על קבלת פרס הנובל והעובדה שהחרימו לה אותו, על דעתה בדבר תכנית הגרעין של איראן ועוד.
בנאום שהיא נושאת, היא מדברת על נושאי זכויות אדם באיראן, על התרבות האיראנית והקשר לשיוויון ודמוקרטיה ועוד.
ציטוט נבחר:
עמ' 52: "גם פגע הפליית נשים בארצות האסלאם .... שורשיו הם בתרבות הפטריארכלית ובשלטון הגברים באותן חברות - ולא באסלאם."
ספר זה מספק הצצה לרעיונותיהן האמיצים, פורצי הדרך והמרתקים של נשים חכמות ומעוררות השראה. אישית, היה לי קשה לקרוא אותו מהעובדה הפשוטה שאני פחות נהנית מקריאת ספרי עיון, אך הוא בהחלט מהווה העשרה מסוימת להדיוטות כמוני בתחומו.
וכמובן, תמיד מרגש לדעת שהיו נשים שלמרות שהיו להן רעיונות שלא עם כולם הייתי מסכימה, היה להן העוז העצום לרדוף אחר חלומותיהן ואמונתן בחברה שפסלה אותם.

לפני 5 שנים•MishaEla
טוב ויפה, ג'יבס

טוב ויפה, ג'יבס

פ. ג'. וודהאוס

טוב, תראו, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שסיימתי ספר כל-כך מהר, ביחס לזמן שיש לי לקרוא, ושהייתי כל-כך משועשעת ומדושנת-עונג מספר, ושבזמן בו הייתי עסוקה, לא יכולתי לחכות עד שאקרא בו שוב.
אז ככה:
וודהאוס הוא סופר אדיר. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת, מתוך שלושה שתורגמו לעברית ויש לי את כולם כמובן, ואין ספק שהוא סופר קומי נפלא, אינטליגנטי ומקורי.

ברטי ווסטר, הדובר בספר, הוא איש אנגלי צעיר ולונדוני. הוא חוזר מחופשה משפחתית בקאן, אותה העביר בנעימים כחודשיים עם דודתו דליה, בת דודתו אנג'לה וארוסה, טאפי. לכן הוא מאוד מתפלא כשדודה דליה שולחת לו מברק, בו היא קוראת לו להגיע בדחיפות לאחוזה בה היא מתגוררת, ללא הסבר.
מה מסתבר? לדודה יש בשביל ברטי תפקיד של מילוי מקום, אותו הוא מאוד לא מעוניין למלא...
כמעט בו זמנית, בעוד ברטי מנסה להתחמק מהמשימה בכל מאודו, מופיע על פתח ביתו חברו משכבר הימים, התמהוני וחובב הטריטונים, גאסי פינק-נוטל.
אבל מה, גאסי לא הגיע כדי לראות את ברטי דווקא, אלא את ג'יבס - עוזרו האישי. ג'יבס ידוע כבעל יכולות גבוהות בפתירת בעיות ביחסים בינאישיים, וגאסי זקוק לעזרה ולייעוץ מאדם בעל מוח מבריק כשלו. גאסי מאוהב וחסר אונים.
מפה לשם, מתגלגלים העניינים כך שכולם מגיעים לאחוזתה של הדודה דליה, ברטי וג'יבס, גאסי ובחירת לבו מדלן, וכמובן בני הזוג אנג'לה וטאפי, שמתגלעת בינהם מריבה העלולה להיות סופנית.
כך מתחילה קומדיה מופרעת של ניסיונות שידוכים וקירוב לבבות, של טעויות וכשלים, ושל טקס חלוקת פרסים אחד בו גאסי שלנו מבצע את הופעת חייו.

הספר נקרא ביעף שכן הוא מהנה, שנון, משעשע מאוד, ורובו כתוב כדיאלוגים בין הדמויות. ממש קל לתאר את העלילה כסרט בריטי מגניב. למתעניינים, יש סדרה בשם "ווסטר וג'יבס" שעלתה כולה ליו-טיוב, המבוססת על שתי הדמויות מספריו של וודהאוס. ומי שקורא באנגלית יכול להנות ממגוון רחב של סיפורים שהוא כתב אך מעולם לא תורגמו.
"טוב ויפה, ג'יבס" מומלץ מאוד, במיוחד בעתות כמו שלנו כיום. כיף אמיתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•MishaEla
פרויד מתעמת עם הספינקס

פרויד מתעמת עם הספינקס

המראיין: ג'ורג' סילבסטר פיראק

בספר זה תמצאו שני ריאיונות עם שניים מהמוחות הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. המראיין הוא עיתונאי/סופר/משורר אמריקאי, שהיה מקורב להרבה מאוד מפורסמים בתחומים שונים (היה ידיד טוב של המחזאי ג'. ברנרד שו, למשל) והיה המראיין האמריקאי הראשון שראיין את היטלר.

הריאיון עם פרויד התקיים ב-1926 באוסטריה. פיראק משוחח עם הפרופסור בן השבעים על שאלות הנוגעות לקיום האנושי, לחיים ומוות, לתסביכים ודחפים, תהילה והכרה, ספרות ואושיות תרבות. תוך כדי כך משתף פיראק את קוראיו במחשבות על הפרופסור הדגול, המרתק הזה.
ציטוט נבחר: עמ' 20: "ככול שהדבר נוגע לי, אני שבע רצון לחלוטין לדעת שהמטרד הנצחי של החיים יסתיים אחת ולתמיד. חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה"אני" והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי כאבסורד".

בריאיון עם איינשטיין, שהתקיים בשנת 1929, מתאר המראיין בהערצה את דמותו של הפיזיקאי הגאון, לא רק כמדען אלא בעיקר כאדם בן תמותה. הוא כותב על סבלנותו, על אהבתו לילדים, על צניעותו הבולטת, על תחביביו, אהבתו למשפחתו וכן הלאה. הם משוחחים על התיאוריות של איינשטיין ועל מושגים מתוכן, אך לא באופן שמקשה על הקורא ההדיוט להנות מהראיון. נושאים נוספים העולים בראיון הם עתיד האנושות, בולשביזים ופוליטיקה, ישו והנצרות, יהדות והתבוללות, מוזיקה וספרות.
ציטוטים נבחרים: עמ' 57: "אחרי גיל מסוים, .... קריאה מסיחה את הדעת יותר מדי מהעיסוק היצירתי. מי שקורא יותר מדי, ומעסיק את מוחו שלו מעט מדי, רוכש הרגלי מחשבה עצלים".
עמ' 64: ".... אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים."

ספר קצר זה מעניק הצצה מענגת אל חייהם ותורתם של שני יהודים אירופאים אשר היוו, כל אחד בתחומו, פורצי דרך נדירים, והשפיעו על התפתחות המדע בפרט והאנושות בכלל. בסגנון כתיבתו של המראיין ניכר היטב כשרונו הספרותי, ולא רק זה העיתונאי, והקריאה מהנה ומעניינת בו זמנית.

הספר בהחלט עושה חשק לצלול עמוק יותר אל קורותיהם של שני אישים נצחיים אלה.

לפני 5 שנים•MishaEla
פעמון הזכוכית [מהדורת 2019]

פעמון הזכוכית [מהדורת 2019]

סילביה פלאת

ספר הפרוזה היחיד שכתבה סילביה פלאת, מעט לפני שהתאבדה בגיל 31 סך-הכל, הוא רומן שרובו אוטוביוגרפי והוא נחשב לקלאסיקה.
פעמון הזכוכית הוא מסמך אישי שכותבת אסתר גרינווד, בחורה כבת 22, סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית מבוסטון. אסתר המוכשרת זוכה בתחרות של ירחון אופנה ויחד עם 11 צעירות נוספות היא עוברת לחודש לניו-יורק, לעבוד בירחון וליהנות ממסיבות, ארוחות חגיגיות ופינוקים קטנים נוספים.
אסתר מתארת בפרוטרוט את חוויותיה בקיץ ההוא בניו-יורק, על יחסיה עם חברותיה, הבילויים איתן, הבוסית שלה וכן הלאה. תוך כדי תיאורי ההתרחשויות בהווה, משלבת אסתר מבט רטרואקטיבי אל עברה וחוזרת אל זיכרונות משפחתיים, לימודיים וחברתיים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות.
אסתר איבדה את אביה בגיל 9, וגדלה עם אמא קשת-יום שתמיד איחלה לה לעסוק כמוה בקצרנות כדי להרוויח את לחמה. אך אסתר האינטליגנטית לא מוותרת על תשוקתה לכתיבה וכשהיא חוזרת משהותה בניו יורק היא מקווה למצוא בבית מכתב עם בשורות טובות מתחרות כתיבה שהשתתפה בה. לאסתר יש גם איזה חבר שפעם היתה מאוהבת בו, אך זה עבר לה כשגילתה ששיקר לה, וכעת היא רק מחכה שיחלים ממחלה כדי שתוכל להיפרד ממנו רשמית.
אך בבית מצפות לאסתר חדשות רעות, היא לא התקבלה לקורס לכתיבה שחשקה בו, ואסתר נכנסת לדיכאון עמוק הכולל מספר ניסיונות התאבדות ובעקבות זאת אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
החלק האחרון בספר, העוסק בשהותה במוסד לפגועי נפש, מעניין יותר מתחילתו, והיה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היה מציג את החיים ואת הקשרים במוסד יותר לעומק. למשל, אסתר מציינת מספר פעמים כמה היא קשורה לפסיכיאטרית המטפלת בה, אך היא לא מפתחת כלל את סיפור הקשר בינהן, וזה היה חסר לי. ישנן דמויות נוספות בסיפור שאסתר באה עמן במגע, אך גם הדמויות והקשרים האלה מתוארים ברמה שטחית למדי. סגנון הכתיבה של אסתר הוא כזה שיורד לפרטי פרטים יבשים אך כמעט ואינו נוגע בהתחוללות הנפשית. הרגשתי שאסתר לא נותנת לקורא מספיק "בשר" להבנה טובה יותר של נפשה, וחבל, כי סילביה פלאת כותבת היטב. הדימויים שלה מקוריים, מעניינים, יפהפיים.
תרגום חדש זה לפעמון הזכוכית הוא מעולה, ללא ספק, ועל כך יש להודות להוצאה.
אך הספר בכללותו, כיצירה ספרותית, לא מגיע לרמה לה ציפיתי. הוא לא עניין אותי מספיק ולא גרם לי להתלהב, ורוב הזמן הרגשתי כמו יומן די ממוצע של נערה מעורערת ש"חופרת" על עצמה ועל חייה, לא משהו חריג בחשיבותו או ביופיו. סיפורה העצוב של הנשמה המעורערת הזו דיכא אותי במהלך הקריאה ושמחתי שלפחות הסיום ביצירה, בניגוד לסיום במציאות, היה אופטימי.
הספר מתאים מאוד לקריאה לבנות הגיל עליו הוא מספר, עשרים פלוס.
אני בטוחה לגמרי ששיריה של פלאת היו טובים פי כמה מספרה היחיד.

לפני 5 שנים•MishaEla
כנפיים שחורות למלאך שלי

כנפיים שחורות למלאך שלי

אליוט צ'ייז

כנפיים שחורות למלאך שלי, שפורסם בעברית בהוצאה המעולה זיקית ז"ל, מוגדר כספר מסוגת הנואר. אני מניחה שזה כך מכיוון שהספר מלא בעבריינים, ועבירות, ואקדחים, ומשטרה, ותשוקות אפלות, ומניעים פסולים. אבל מעבר לכל זה, אני מעדיפה לזכור שזהו גם סיפור אהבה, סיפור אהבה לא-קיטשי ולא ממש אפשרי וקצת סדו-מזוכיסטי, בין גבר צעיר, ונאה, ופגום, לאישה צעירה, ויפה מאוד, ופגומה.
טים הוא עבריין שברח מהכלא, עבד קשה להרויח כמה דולרים, ואז יצא משם כדי לנסות ולממש תכנית ותיקה להתעשרות בזק. הוא פוגש בוירג'יניה, יפהפיה העוסקת בזנות אך נראית כמורגלת בחברה הגבוהה, ובלית ברירה מצרף אותה למסע ארוך, מתוחכם ומתוכנן היטב, מסע בנפתולי החברה האמריקאית ובעורקי הנופים של ארה"ב. הקשר ביניהם מורכב מאוד, הוא מורכב מצד אחד מחיבור רגשי ופיזי, ומצד שני מניסיונות התרחקות והיפרדות. חלק מהזמן טים אפילו שוקל להרוג אותה... וקשה להאשים אותו, בהתחשב בעובדה שהגברת יכולה להיות מאוד מעצבנת לפעמים, קרה, מוזרה, בוגדנית, ערמומית וחצופה.
בכל מקרה, טים הוא העבריין הרגיש, לא בדיוק מוסרי אבל בהחלט בעל שכל ישר ונקודות תורפה. הוא מספר את סיפורו בקול בהיר, ישיר, לא מתנצל ולא מתייפייף. המחבר מכניס לפיו של טים תיאורי נוף נהדרים, שפה ספרותית יפהפיה, ולא מעט נגיעות אירוניות והומור שחור.
הספר הוא מעין סיפור בלשי אבל הפוך, הוא מסופר על-ידי העבריין עצמו, והוא מותח במידה, הוא גורם לך לתהות כל הזמן מה עלה בגורלן של הדמויות והיכן בעצם נמצא טים כעת כשהוא מעלה את זכרונותיו על הכתב.
הסיום השאיר אותי מאוד מעורערת ליום יומיים. אין ספק שהספר לא מיועד לבעלי קיבה רגישה מדי. יש בו כמה תיאורים מאוד לא נעימים של אלימות וכיו"ב, אבל שווה להתמודד עמם בזכות הכתיבה המצויינת, החוכמה שלו, הביקורת החברתית המעניינת, והאנושיות העירומה שבו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•MishaEla

ביקורות נוספות על "סיפורי הופמן (2018)"

סיפורי הופמן (2018)

סיפורי הופמן (2018)

א.ת.א הופמן

בסיפור "קדירת הזהב", הארוך מבין חמשת הסיפורים שבקובץ, מסודרים הפרקים לפי 12 משמרות לילה. ב"משמרת הרביעית" פונה פתאום הופמן אל "הקורא הנלבב" ושואל כך:

"הרשאי אני לשאול אותך - דווקא אותך, קורא נלבב - אם היו לך בחייך שעות, ואפילו שבועות וימים, שכל מעשיך ועיסוקיך הרגילים עוררו בך מיאוס ושאט־נפש, וכל מה שהיה חשוב ורב־ערך בעיניך, כל מה שנשאת בלבך ובמחשבותיך תמיד, נראה לך פתאום תפל ועלוב?"

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר וחיפשתי מסביבי "קורא נלבב". זה רק אני ברכב, בקצה הפארק התעשייתי. מנצל כמה דקות לקריאה באור האחרון של היום בזמן שהתפנה בין העבודה למטלה מסוימת לפני החזרה הביתה.

הופמן הוא מייצג מובהק של הרומנטיקה הגרמנית. דמויותיו עוברות חוויות מיסטיות וסוריאליסטיות, קרועות בין מציאות מוגבלת לעולם הפנטזיה, שמציע הכל בעוצמה מוגברת: יופי, עומק, עונג, אבל גם טירוף ואימה. דווקא בעולם הפנטזיה מתעוררות הדמויות מהשינה של המציאות; האהבה מתוקה יותר והמוסיקה מטלטלת יותר. המודל הבסיסי בסיפורים (לא תמיד אחד לאחד) הוא של גבר צעיר שנסחף לשתי אהבות במקביל, כשאחת מהן מציאותית והשנייה, הפנטסטית, מייצגת כמיהה לשמיימי, לאינסופי, אולי להשראה / אמנות / חכמה. הנערה הנכספת, אגב, בדרך כלל גם מוסיקלית.

בסיפור החמישי, הקצר ביותר (והפחות מוצלח), חוקר מעט הופמן את "דון ג'ובאני" של מוצרט (הופמן, שהעריץ את מוצרט, הוסיף לעצמו את השם "אמדיאוס", לא פחות). אמנם הייתי שותף להתלהבות שלו ונהניתי לזהות את קטעי המוסיקה שהתייחס אליהם, אבל יתכן שהסיפור לא נועד לעמוד בפני עצמו. כנראה, דרכו, הוא מבטא את הרעיונות מהסיפורים האחרים באופן מפורש יותר, כשהוא מייחס את אותו עולם אידיאלי שמימי ישירות למוסיקה. וכמו שהסיפורים במובן מסוים נולדו מהמוסיקה, כך הם גם היו השראה ליצירות מוסיקליות חדשות, כמו למשל "קרייזלריאנה" של שומאן ו"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי, שמתייחסים לסיפורים של הופמן (שאינם בקובץ הזה), ו"סיפורי הופמן" - אופרה של אופנבאך (מהמאה ה-19, כמו שתי הדוגמאות הקודמות), בהשראת שני סיפורים וחצי שמופיעים בקובץ, וסיפור נוסף. חצי - כי בסיפור המסגרת באופרה מופיע הופמן עצמו כדמות מספרת, כשבינתיים, באותו סיפור מסגרת, מבוצעת "דון ג'ובאני" של מוצרט (ואופנבאך באמת מצטט מ"דון ג'ובאני"). הקטע המוכר ביותר ב"סיפורי הופמן" של אופנבאך הוא הברקרולה (חפשו: Offenbach Barcarolle).

עוד אריה בולטת באופרה של אופנבאך, היא זו של אולימפיה, הבובה, במערכה שמבוססת על הסיפור "איש החול", הראשון בקובץ. הבחור ב"איש החול" מתאהב למעשה בבובה ממוכנת ומפסיד את הנערה האחרת, האמיתית. הופמן מעיר בסיפור, שבעקבות פרסום המקרה של הבובה הממוכנת, מחזרים רבים חשדו שהאהובה שלהם עלולה להיות בובה, ולכן "תבעו שלא תסתפק בהקשבה סתם, אלא גם תדבר מפעם לפעם דברים שיעידו על שכל חושב ולב מבין". בסיפור הזה, אם כן, ההבטחה לאושר הגלום בעולם הדמיון הנשגב, מתבדה: הגיבור נותר אומלל. ונזכרתי בבובה ממוכנת אחרת, ואולי זו בכלל אותה הבובה, של דליה רביקוביץ', שמשמיעה את קולה המושתק של הנערה הפגועה, שעולם הדמיון הגברי החליט בשבילה מי היא:

בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים 
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.

וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.

וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הִנִּיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צְעָדַי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.

וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.

# # #

בסיפורים "היועץ קרספל" ו"המכרות בפאלון", כמו ב"איש החול", המשיכה לפנטזיה ולסמוי מביאה איתה פורענות. באחרית דבר מאת נילי מירסקי, יש תובנות מעניינות על הופמן, הרומנטיקה הגרמנית והאגדה האמנותית. היא משווה את רעיון "הגאולה באמצעות היופי המוחלט" שמועד לכשלון בעולם המעשי, גם ביצירות שאחרי הופמן, למשל בסיפוריו של תומאס מאן.

בסיפור "קדירת הזהב", לפעמים איבדתי סבלנות. הרגשתי שבנוסף לאורכו היחסי, הלך הופמן והתפרע מדי עם הדמיון. אבל הסיום, לדעתי, הצדיק את הדרך. בלי לספיילר: כמו שעולם הרוח, היצירה והדמיון עשוי להביא ל"הכרת התוֹאַם הקדוש שבין היצורים כולם", ומתוך כך לאושר עילאי (נשמע כמו שפינוזה?), כך את אותו "תואם קדוש", הכמוס בסודותיו של הטבע, כמו שכותב הופמן, מגלה הטבע לשירה.

# # #

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר. בחורשה הצמודה למבנים התעשייתיים רצו צבאים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אלעד
סיפורי הופמן (2018)

סיפורי הופמן (2018)

א.ת.א הופמן

#
כשהייתי כבת 14 ראיתי לראשונה אופרה: זה היה "סיפורי הופמן" של אופנבאך. באותו גיל לא יכולתי להתפעל במיוחד מהאופרה, למרות שהיא נחשבת קלילה: הז'אנר לא היה מוכר לי, האורך העיק עלי, לא הצלחתי להבין את סיפור העלילה וכמו שהבנתם - זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אף לא שני. גם היום, כשהתאהבתי בחלק ניכר מהקטעים המוסיקליים באופרות, אני מסתפקת בהאזנה להם ולא מנסה לראות על הבמה.

אחרי שקראתי את הספר צפיתי בקטע של שירת הבובה אולימפיה בסיפורי הופמן. זה קטע פרוע ומצחיק, שאופנבאך לקח לכיוון הומוריסטי וגרוטסקי, בניגוד להופמן כבד-הראש שהתייחס ברצינות תהומית לסיפורו, שיועד לבוגרים צעירים הכמהים לאהבה רומנטית ענוגה המרחפת לפחות מטר וחצי מעל הקרקע. ואכן הסיפורים שרקח הופמן – שלמעשה הם התחלה די ראשונית של ספרות פנטזייה-אימה שכ-250 שנה אחרי הופמן תתפוס תאוצה ותפנה בעיקר לבני נוער (וגם היא תהיה חפה מהומור בדרך כלל...) מהווים דוגמה מאד מייצגת לרומנטיקה והסנטימנטליות (שאני מייחסת) לספרות הגרמנית הקלאסית.

מה שמעניין במיוחד בסיפוריו היא האהבה הרומנטית. באהבה הזו יש נושא (כמה רחוק מהמציאות -יותר טוב), נשוא – הגבר הצעיר המתכוונן אל העלמה ומוחק את המציאות ומושא – שהיא אשה צעירה, כלילת שלמות שאינה מזכירה במאום את האשה שתלד ילדים, תבשל ארוחות, תדאג למשק הבית ותהיה מציאותית ומשעממת.
נתנאל מתאהב. כל אחת ממושאי התאהבותו מבטאת איזה שאיפה לשלמות לא-אנושית, שהבובה המכנית בה הוא מתאהב בלי להיות מודע לעובדה שהיא למעשה אוסף של ברגים וגלגלי שיניים, היא הדוגמה הטובה ביותר. נתנאל מבלה איתה, מביע את רגשותיו במלל רב, שואף להיות הנבחר על ידה, ובז לגברים האחרים שאינם מתלהבים ממנה. היא הרי כלילת השלמות! וניתן לגזור מהסיפור העתיק הזה על התייחסות של גברים מסויימים לאהבה. זו לא צריכה להיות אישה אמיתית. היא צריכה להיות יפה וענוגה, לא לדבר ולאפשר לו להרגיש בלי הפרעה...

העברית בה כתוב הספר דורשת הסתגלות. נילי מירסקי ערכה פה תרגום ישן שלה לספר שזכה לשבחים רבים של. הוא כתוב בשפה מליצית, בעברית המתאימה מבחינת יושנה לספר שנכתב בסוף המאה ה-18 אך די מעיקה על הקורא היום בשפע משפטים מצלצלים ומקושטים, ובנטייה להליכה סחור-סחור. היא מזכירה לי את מה שחוויתי בביקור ההוא באופרה: מרוב קישוטים ושימוש בפירוטכניקה החמצתי את ההנאה ואת ההתייחסות האירונית שלא לדבר על המוסיקה. אחרי שהתרגלתי לשפת התרגום, הסיפור קולח לא פחות מספר פנטסיה לנוער. וההנאה? ככה ככה. חובבי "קלאסיקה" באשר היא כנראה ייהנו ממנו יותר ממני.

זה קטע "שירת הבובה" מ"סיפורי הופמן". https://www.youtube.com/watch?v=3dlGDNoliH0

לפני 7 שנים•
★★★★★
•yaelhar
סיפורי הופמן (2018)

סיפורי הופמן (2018)

א.ת.א הופמן

מאוד נהנתי מקובץ הסיפורים הכלולים בספר. הסיפורים בספר נכתבו בשנים 1814-1816, לפני יותר מ-200 שנים. הם עדיין חיים, מעניינים ועמוקים.
הכתיבה רעננה, קצת מורכבת לעיתים, אך בתרגומה המופתי של נילי מירסקי הקריאה שוטפת ומהירה.

סיפוריו של הופמן מאופיינים בערבוב של המציאות עם הדמיון. חלקם עוסקים בעניינים יום יומיים מציאותיים ובחלקם עוברים למימד פנטסטי דמיוני.
הופמן מנגן בהרמוניה בין מציאות לדמיון. כתיבתו חדה, ברורה ועניינית.
הופמן נחשב לאחד הסופרים הרומנטיקנים הגדולים של גרמניה. קל לראות את ההשפעה שלו על סופרים גרמנים ואוסטרים מתקופות מאוחרות יותר. למרות שהופמן עוסק הרבה בדמיון ובפנטזיה אי אפשר שלא להבחין בהשפעתו על סופרים כגון צוויג ותומס מאן.

קובץ סיפורים זה מכיל 6 סיפורים. איש החול (44 ע"מ), היועץ קרספל (30ע"מ), קדירת הזהב (111ע"מ), המכרות בפאלון (35ע"מ), דון ג'ובאני (18ע"מ).

איש החול- סיפור מתח מקסים הגדוש בסצנות של מציאות ופנטזיה המאפיינות את הופמן. הילד נתנאל חי בבית מוזר, כל ערב לפני השינה אימו לוקחת אותו לחדרו לישון. מיד לאחר שנכנס למיטתו הוא שומע את דלת ביתו נפתחת וצעדים כבדים של אדם הנכנס לחדר עבודתו של אביו. הדבר חוזר על עצמו מידי יום. הילד קצת גדל וסקרנותו גוברת לפתור את התעלומה.

היועץ קרספל- קרספל הוא עורך דין מפורסם ועשיר, אך מאוד מוזר. הוא בונה בית מוזר ללא חלונות. הוא אספן של כינורות וחובב שירה. סקרנים לדעת מה קורה בבית זה ? שווה לקרוא.

קדירת הזהב- הסיפור הארוך בספר וגם המרשים מכולם. הופמן מתעלה על עצמו ביצירת עולם דימיוני הנשזר במציאות היום יומית. יש כאן קוסמים, מכשפה, חיות וצמחים מעולם אחר ובעיקר אווירה נהדרת של סיפור גדול. הסטודנט אנסלמוס הוא גיבור הסיפור. יום אחד הוא שוכב על גדת הנהר ושומע קולות וזמירות רומנטיים מהשיחים שסביבו. הוא מכיר את בנות-הנחש, צעירות, יפות, דימיוניות? עיניהן מהפנטות וקולן ערב. מכאן אנסלמוס יוצא להרפתקה מרתקת. הכתיבה נהדרת.

המכרות בפאלון- סיפור יפהפה על אהבה נכזבת. אליס פרבום הוא מלח ששונא את עבודתו. לאחר מפגש עם אדם מסתורי מחליט לנטוש את עבודתו ולחזור לכפר הולדתו. כפר זה כולו כמעט עוסק בכריה של עפרות ואבנים טובות במכרות פאלון. אליס הופך להיות כורה במכרה ומתאהב בבת של מנהל המכרה והיא בו. עד כאן הכל מאוד מציאותי. שווה לקרוא את ההמשך.

דון ג'ובני- הסיפור שהכי פחות אהבתי. אפשר לוותר.

לסיכום הופמן מאוד מיוחד בסגנון הסיפור והכתיבה שלו. שוב ח"ח לתרגומה המופתי של נילי מירסקי שהנגישה סיפור מתחילת המאה ה-19 בצורה מאוד קריאה ואייכותית.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•משה