****




המוכרת בסטימצקי הרימה גבה. למה שהאיש הזה, מבוגר לכל הדעות, יזמין ממנה ספר שנקרא "דרך המלכים ב', גנזך אורות הסער"? לאחר כמה שניות של תמהון, מבטה מתרכך בהבנה. זה בטח לילדים שלו. כמובן שמיד אני פוצח איתה בשיחה קצרה על פנטזיה, אולי גם כדי להצדיק את עצמי, אבל פניה מתכרכמים שוב. לא, זה לא בשבילי. זה ילדותי, זה לא מדבר אליי, הדברים הרגילים, בדיוק אלה שהייתי אומר בעצמי עד שנפלתי בסם. ואם כבר

במהלך שמונת החודשים האחרונים הספקתי להתגייס, לעבור טירונות קרבית, אימון מתקדם מפרך, ואין ספור קשיים נוספים.
ולמרות כל זאת, אני יכול להגיד בקלות: אחד הדברים הקשים ביותר שעברתי היה הצפייה לספר המופלא הזה.

טוב לפני כל דבר אחר אני חייב לתת לאופוס את הכבוד המגיע להם.
אתם הוצאה מדהימה ואתם עושים עבודה מדהימה עוד יותר למען קוראי הפנטזיה. ובמיוחד למעריצי ברנדון סנדרסון.
בנוסף לתרגום המצוין של הספר

אני סוגד לברנדון סנדרסון. הבנאדם מלך גאון!
לא רק שהוא פורה במיוחד ומוציא לאור ספרים על ימין ועל שמאל בקצב רצחני. הספרים שלו גם ממש אבל ממש טובים!

מי שקרא את טרילוגיית "הערפילאים" יודע שהבחור יודע לברוא עולמות פנטסטיים עשירים עם חוקי קסם מורכבים ולבנות דמויות שנכנסות לך ללב מהעמוד הראשון.
אבל זה לא הכול. מה שבאמת גאוני בכתיבה שלו הוא הדבר החמקמק הזה שכל כך הרבה סופרים ותסריטאים חוטאים בו (

הספר המדהים הזה הוא המשכו של שם הרוח, והוא ממשיך לספר את סיפורו המדהים של קוותה בן הרוה וקורותיו בצעירותו באוניברסיטה ובעולם. הסיפור של קוותה הוא יפיפיה, הוא שלם, הוא מרגש, הוא עדין ונוגע והוא מלא בכל טוב עולמות הפנטזיה באשר הם. רותפוס יוצר עולם מדהים ונפלא עם קסמים מיוחדים ונאדרים ותיאורים מרוממים על מוזיקה ושירה, הוא אינו מזניח שום פרט בעולם הפנטסטי שלו והדמויות שלו מורכבות ורבודות עם עומקים נפל

****





לפני כמה ימים כריס ברטיש הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בחתירה על סאפ.

בחתירה! את האטלנטי! האוקיינוס! זה פסיכי. זה לא הגיוני. מטורף, אפילו. אבל אנשים עושים דברים כאלה. מאתגרים את עצמם, את הגוף והנפש, כדי להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים. אנשים גדולים מהחיים, מרשימים, בעלי אופי, ועוצמה. כמוני, למשל. לחצות ספר של קצת יותר מאלף ושלוש מאות עמודים בכתב קטן באנגלית, זה לא עני

"הוא היה אדם טוב והוא לימד אותי כיצד להתנהג כמו אביר. לא רק להילחם בחרב וברומח, אלא מה משמעות הכבוד. אביר מגן על החפים מפשע, הוא אמר" (עמוד 72).

אסופת הסיפורים הנובלות "האביר משבע הממלכות" (הוצאת אופוס, 2015) מאת ג'ורג' ר.ר מרטין מהווה קדימון לסדרת "שיר של אש ושל קרח". באסופה, שב ג'ורג' ר.ר מרטין לעת שלטונם של בני שושלת טארגאריין, מאה שנים לפני אירועי הספר "משחקי הכס", ומספר את סיפורו של אביר

****





יש תקופות כאלה, שוואלאק, אני לא קורא הרבה. אני עסוק, ועבודה, וילדים, מתחיל משהו, ואז עוד משהו, ספר שואה, כבד לי, ואז ספר חופר אחר, קשה לי, ואז לא בא לי לקרוא באוטובוס, ואז פונה לאיזה משהו קליל, שכצפוי מרגיש לי אידיוטי, ועוד משהו באנגלית, לאט, לאט, זוחל, זוחל, אדיש, קהה, שום דבר לא צועק לי מהמדף, ככה שיש לי משהו כמו עשרה ספרים שכבר התחלתי. עשרה. אני לא צוחק. וזה נהיה כמו שהילד שלי ב

אם הגעתם לקרוא את הביקורת הזאת, כנראה שעברתם מקרה דומה לשלי.
קראתם את שם הרוח.
והתמכרתם.
אני חייב להודות, כשקראתי את שם הרוח בפעם הראשונה נדהמתי.
רותפס הצליח לכתוב ספר פנטזיה בצורה מושלמת ומדוייקת יותר משיידעתי שאפשר לכתוב ספר פנטזיה.
הרפתקאות עצומות, סודות מסתוריים וקסם מדהים.
קוות'ה הוא הגיבור המושלם. עבר אפל ועצוב, חוכמה עילאית ואגדה בימי חייו.
מה עוד אפשר לבקש?

אז כמובן אחרי שסיימת

****





עוברי אורח שנפגעים באופן אקראי כנזק משני (collateral damage) במלחמת כנופיות או באיזה שוד שהסתבך זה תמיד דבר נורא. אלא אם כן, כמובן, מדובר בחלק מסרט עלילתי, הנפגעים הם שחקנים, ואז הם לא באמת נפגעים, ובסיום יום הצילומים הם מסירים את האיפור וכתמי הדם המלאכותי וחוזרים הביתה לערב רגיל בהחלט. הרי בסך הכול מדובר באנשים שממלאים פונקציה תסריטאית בסרט למטרת בידור המוני. מישהו היה צריך למות,