הקדמה
הקוסמיר הוא עולם מלא בסודות.
במבט לאחור, אני רואה כעת את הרגעים שבהם התוכנית הגדולה התחילה להתגבש במחשבותיי. הרגע הראשון היה כשהייתי נער ועליתי על הרעיון של הויד, אדם אחד שמחבר בין העולמות השונים. זהו אדם השומר על סוד שאנשים אחרים כלל לא מודעים לו. בכל פעם שקראתי ספר, הכנסתי את האיש הזה לתוכו ודמיינתי שהוא אחת הדמויות ברקע, אדם אקראי בקהל — וחלמתי על הסיפור שהוא יהיה הגיבור הראשי בו.
הרגע השני היה כשקראתי את הספרים האחרונים בסדרת המוסד של אייזק אסימוב. נדהמתי מהאופן שבו הוא קישר בין סדרת ספרי הרובוטים וסדרת ספרי המוסד והפך את שתי הסדרות לסדרה אפית אחת גדולה. באותו הרגע ידעתי שגם אני רוצה לכתוב סדרת ספרים כזאת, שתספר את הסיפור האפי ביותר שנכתב עד כה. סיפור שיקיף עידנים שלמים ועולמות שונים.
הרגע השלישי היה הופעתו של הויד בספר. חששתי מאוד להכניס אותו פנימה ולא הייתי בטוח שאצליח להשתמש בו. לא הייתה לי אז את התוכנית הגדולה עבור הקוסמיר, רק מחשבות על מה שאני רוצה לעשות.
הספר הזה היה אלנטריס. הספר הבא שכתבתי, Dragonsteel, לא פורסם מעולם (זה לא ספר טוב כל-כך). אבל כתבתי בו את סיפור הרקע של הויד ואת סיפור הרקע של היקום שנקרא הקוסמיר. כמה שנים לאחר מכן אלנטריס יצא לאור — ואז התוכנית כבר הייתה מוכנה. הערפילאים, אורות הסער ואלנטריס הפכו להיות מרכז הקוסמיר (בכרך הזה ובכרך הבא יש סיפורים בכל שלושת העולמות האלה).
רוב האנשים שקוראים את הספרים שלי לא יודעים שרובם מקושרים זה לזה ושיש סיפור סודי מאחורי כל הספרים. אותי זה משמח. אני לא רוצה שהקוראים יחשבו שהם צריכים לקרוא את כל הספרים שלי ולזכור בעל-פה את כל הפרטים הקטנים כדי ליהנות מהסיפור. לעת עתה, הספרים של הערפילאים עוסקים רק בעולם הערפילאים וספרי אורות הסער עוסקים רק בעולם של אורות הסער. הסיפורים של העולמות האלה הם מרכז הסיפור.
אבל שילבתי בתוכם רמזים. הרבה מאוד רמזים. בהתחלה תכננתי שהרמזים על העולמות האחרים יהיו קטנים מאוד. אבל קוראים רבים אהבו אותם — והבנתי שאני לא צריך להתקמצן עם הסיפור הסודי.
אני עדיין הולך על חבל דק. כל הסיפורים באוסף הזה עומדים בפני עצמם. אבל אם תרצו לחפור עמוק יותר, תוכלו לגלות הרבה יותר. כמו שקלסייר היה אומר, תמיד יש עוד סודות.
האוסף הזה מקרב אותנו יותר אל הקשרים ביקום הקוסמיר. בתחילת כל סיפור מופיעות מובאות מספר המחקר האדיר של קריס, האישה שכתבה את הנספחים של אמנויות הקסם המופיעים בסוף כל אחד מהספרים שלי. כמו כן מצורפת מפת כוכבים של מערכת השמש של אותו עולם. ולכן, אוסף זה הולך צעד אחד רחוק יותר מכפי שתכננתי כשהחלטתי לקשר בין העולמות. הוא רומז מה עומד לקרות בעתיד: הצטלבות מלאה של דמויות ועלילות בין כל עולמות הקוסמיר.
הזמן הזה עדיין לא הגיע. אין ממה לחשוש, אפשר לקרוא כל סיפור באוסף הזה בנפרד. כמה מהם מתרחשים אחרי הספרים שכבר פורסמו — וזה מצוין בתחילת הסיפורים, כדי שתוכלו להימנע מספוילרים.
אין צורך בידע קודם על הקוסמיר כדי לקרוא את הסיפורים. למען האמת, רוב הדברים המתרחשים בקוסמיר עדיין לא נחשפו, לכן אל תחששו שהחמצתם משהו.
למרות כל זאת, אני מבטיח שמלבד שאלות נוספות, תזכו גם לתשובות.
מערכת סקדריאל
במערכת הכוכבים הזאת אין עוד פלנטות חוץ מהפלנטה סקדריאל. דבר זה אינו מקרי, בהתחשב בשינויים האדירים שהתחוללו במערכת הזאת בגלל השפעת הרסיסים.
הדבר המדהים בנוגע לסקדריאל הוא שלמרות כל האסונות החוזרים ונשנים על הפלנטה הזאת, האנושות שמתגוררת עליו הצליחה לשגשג. אני יודעת שפלנטות אחרות סבלו מאסונות גרועים בהרבה, אבל סקדריאל הצליחה לפתח חברה משגשגת ובעלת עליונות טכנולוגית.
יתרה מכך, אני משוכנעת שללא דיכוי הטכנולוגיה של השליט הגדול שנמשכה אלף שנים, סקדריאל הייתה מתעלה על כל ההישגים הטכנולוגיים — באופן עצמאי, ללא חילופי הטכנולוגיה שהתרבויות האחרות שנמצאות באור הכסף נהנות מהם.
סקדריאל היא פלנטה שבה יש שני רסיסים והיא בעלת מאפיינים ייחודיים לה. זה אחד משני המקומות היחידים בכל הקוסמיר שהאנושות לא הייתה קיימת בהם לפני בוא הרסיסים. יתרה מכך, אני משוכנעת מהמחקרים שלי שהפלנטה עצמה לא הייתה קיימת לפני שהרסיסים, הרס ושימור, הגיעו למערכת. הם בחרו כוכב שאין סביבו פלנטות משמעותיות, ובחרו במיוחד במיקום הזה מכיוון שהוא היה ריק, כדי שיוכלו להקים כאן את הפלנטה הזאת.
אין לי ספק שהרסיסים השתמשו בבני האנוש מיולן כדגם ליצירת חיים (הכלים לאותם הרסיסים היו בני אנוש לפני שעברו את תהליך האלוהות). כתוצאה מכך, הצמחייה ובעלי החיים על סקדריאל דומים מאוד למה שתמצאו על יולן (כמובן מדובר בצמחים אַפֶיינים). העולם גם דומה ליולן מבחינת גודל וכבידה, שהם בדיוק בתקן קוסמירי 1.0.
אף שהרסיסים יצרו את הפלנטה יחד, היא הפכה במהירות להיות הסמל — והפרס — של המאבק ביניהם. תחום ההתמחות שלי אינו נוגע לאישיות הכלים שלהם. עדיף לפנות לאחד מחבריי המתמחים בביוגרפיות ובהיסטוריה של האנשים מתקופת קדם-השבירה. אני עוסקת במערכות הקסם. אומר רק כי המאבק ביניהם מתבטא ישירות בדרכים שבהן משתמשים בהשקעה בסקדריאל.
זהו קסם רב-עוצמה, ולבני האנוש יש לעיתים קרובות גישה לפרצי כוח. אני סבורה כי אין פלנטה נוספת, אולי חוץ מרושאר, שניתן למצוא בה כוח השקעה כה רב בידיהם של בני התמותה. בתקופות רבות בהיסטוריה של סקדריאל, קרה כי גבר או אישה השיגו כמות אדירה של כוח וביצעו מעשים מרהיבים. העדות הברורה ביותר לכך היא שרשימת מערכות הכוכבים שגוין סיפק לנו באדיבותו הרבה מכילה שני מסלולים עבור סקדריאל. הפלנטה עצמה הוזזה כמה פעמים על-ידי אנשים בעלי כמויות אדירות של השקעה (כהערה צדדית, ההזזות האלה עושות כאב ראש נורא ואיום לכל מי שמנסה לחבר רצף הגיוני של לוחות הזמנים של הפלנטה הזאת).
כתבתי הרבה על הקסמים של הפלנטה הזאת. אכן, אוכל למלא ספרים שלמים במחשבותיי על אלומנטיקה, על תכמות ועל המלורגיה. אבל אני עדיין טוענת כי הקסם בעל ההשפעה החשובה ביותר עבור הקוסמיר כולו הוא ההמלורגיה. כל אדם היודע כיצד להשתמש בו, יכול לנצל אותו. היצירה המסוכנת הזאת מסוגלת לעוות נשמות ולא משנה מאיזו פלנטה או השקעה הן מגיעות, ואף ליצור קשרים ששום רסיס לא תכנן או התכוון לייצר.
המערכת הפלנטרית די משעממת, אבל שוב ושוב סקדריאל הוכיח כי הוא מקום מעניין. וזה למרות העובדה שבני האנוש חיו פעם בחלק די קטן של הפלנטה (דבר שהתחיל להשתנות ברגע שהסביבה הקשה של האימפריה האחרונה השתנתה).
מההסתגלות (המאולצת והלא מאולצת) של בני האדם החיים על הפלנטה, ועד לשינוי האדיר שהתרחש בעולם במהלך העידנים השונים, סקדריאל נותרה הפלנטה האהובה עליי למחקרים בקוסמיר. השילוב של הקסמים שלה עם הפיזיקה הטבעית היא מגוונת ומרתקת כאחד.
קֵלְסֵייר החזיק את פיסת הנייר הקטנה בין שתי אצבעותיו. הרוח ניסתה לחטוף ממנו את הנייר, אבל הוא החזיק אותו בכוח. התמונה לא הייתה טובה.
הוא ניסה לצייר אותה כמה עשרות פעמים, להעביר אל הנייר את התמונה שהייתה בראשו. התמונה המקורית הושמדה, הוא היה בטוח בזה. לא נותר לו דבר אחר שיזכיר אותה, דבר שיעזור לו לזכור איך היא נראתה. ולכן הוא ניסה, ללא הצלחה, לצייר את התמונה של הדבר שהיא אהבה יותר מכול.
פרח. ככה זה נראה. זה היה מיתוס, סיפור ילדים. חלום.
"אתה צריך להפסיק לעשות את זה," נהם חברו. "אני צריך למנוע ממך לצייר את הדברים האלה."
"אתה יכול לנסות," קלסייר אמר בשקט, קיפל את פיסת הנייר הקטנה בין שתי אצבעותיו והכניס אותה לכיס חולצתו. הוא ינסה שוב אחר כך. עלי הכותרת צריכים להיראות כמו מעין דמעות.
קלסייר הביט בקור רוח בגֶמֶל ואז חייך. זה היה חיוך קצת מאולץ. איך הוא מסוגל לחייך בעולם שהיא לא נמצאת בו?
קלסייר הוסיף לחייך. הוא יעשה את זה עד שזה ייראה לו טבעי. עד שקהות החושים שהייתה אצורה בתוכו כמו קשר הדוק תתחיל להיפרם והוא יתחיל להרגיש שוב. אם זה אפשרי בכלל.
זה אפשרי. בבקשה שזה יהיה אפשרי.
"בכל פעם שאתה מצייר את התמונות האלה, אתה חושב על העבר," הפטיר גמל. לאיש המבוגר היה זקן אפור ומדובלל והשיער על ראשו היה פרוע כל-כך עד שהוא נראה מטופח כאשר הרוח הצליפה בו וסתרה אותו לכל עבר.
"אתה צודק," אמר קלסייר. "אני לא מתכוון לשכוח אותה."
"היא בגדה בך. אתה צריך להמשיך הלאה." גמל לא חיכה לראות אם קלסייר ימשיך להתווכח איתו. הוא הסתלק. הוא בדרך כלל עשה את זה בזמן ויכוחים.
קלסייר לא עצם את עיניו כפי שרצה. הוא לא צרח בהתרסה נגד היום הגווע כפי שרצה. הוא הדחיק את מחשבותיו על בגידתה של מָארֵה. הוא לא היה צריך לספר לגמל את מחשבותיו הכמוסות.
אבל הוא סיפר. אי אפשר לשנות את זה.
קלסייר הרחיב את חיוכו עוד יותר. זה דרש מאמץ רב.
גמל הביט בו שוב. "אתה נראה מוזר כשאתה עושה את זה."
"זה כי אף פעם לא חייכת באמת, ערמת אפר זקנה שכמוך," אמר קלסייר והצטרף אל גמל ליד החומה הנמוכה בקצה הגג. הם הביטו מטה בעיר מנטיז העגמומית שהייתה כמעט כולה קבורה באפר. האנשים כאן בקצה הצפוני המרוחק של המשלט המערבי לא ידעו לנקות טוב כמו האנשים בלות'אדל.
קלסייר חשב שיהיה כאן פחות אפר — רחוק כל-כך מהרכסים הגדולים, היה רק הר אפר אחד בסביבה. באמת נראה שהאפר ירד בתדירות נמוכה יחסית. אבל עצם זה שאיש מהם לא פינה את האפר גרם לו להרגיש כאילו היה הרבה יותר אפר.
קלסייר כיווץ את ידו סביב קצה החומה. הוא מעולם לא אהב את החלק הזה במשלט המערבי. הבניינים כאן כאילו היו... נמסים. לא, זה לא היה המושג הנכון. הם היו מעוגלים מדי, בלי פינות, ורק לעיתים נדירות היו סימטריים — צד אחד של הבניין תמיד היה גבוה יותר או גבשושי יותר מהאחר.
עדיין, האפר היה דבר מוכר. הוא כיסה את הבניין כאן כמו בכל מקום אחר, ושיווה מראה שחור ואפור לכל דבר. שכבת אפר כיסתה את הרחובות, נצמדה לגגות הבניינים, נערמה בסמטאות. האפר שנפלט מהררי האפר נראה כמו פחם, הרבה יותר מהאפר שעלה ממדורה רגילה.
"מי מהן?" שאל קלסייר והעביר את מבטו אל ארבע המצודות שהתנשאו מעל גגות העיר. מנטיז הייתה עיר גדולה יחסית למשלט הזה, אבל היא כמובן לא הייתה דומה כלל ללות'אדל. לא היו ערים כמו לות'אדל. ובכל זאת, היא הייתה עיר מכובדת למדי.
"מצודת שזלר," אמר גמל והצביע על בניין גבוה ודקיק ליד מרכז העיר.
קלסייר הנהן. "שזלר. אוכל להיכנס פנימה בקלות. אצטרך תחפושת — בגדים יפים, כמה תכשיטים. אנחנו צריכים לאתר מקום שאוכל למכור בו חרוז אטיום — וחייט שמסוגל לסתום את הפה שלו."
גמל נחר בבוז.
"יש לי מבטא לות'אדלי," קלסייר אמר. "לפי מה ששמעתי פה, לורד שזלר ממש מאוהב באצולה הלות'אדלית. הוא יקבל בברכה מישהו שמציג את עצמו כיאות. הוא רוצה לטפח קשרים עם הבירה. אני —"
"אתה לא מדבר כמו אלומנטיקן," גמל קטע את דבריו בקולו הגס.
"אתה רוצה שאשתמש באלומנטיקה רגשית," אמר קלסייר. "להפוך אותו —"
גמל שאג פתאום והסתובב במהירות אל קלסייר. האדם המחוספס תפס בחולצתו של קלסייר, דחף אותו מטה, הטיח את גבו ברעפי הגג והתנשא מעליו. "אתה ערפילאי, לא איזה מרגיע מהרחוב שעובד תמורת כמה שבבים! אתה רוצה שייקחו אותך שוב? שהחיילים שלו ייקחו אותך בחזרה למקום שברחת ממנו? זה מה שאתה רוצה?"
קלסייר הביט בגמל, והערפילים התחילו להתערבל סביבם. לפעמים גמל הזכיר יותר חיה מאשר אדם. הוא התחיל למלמל לעצמו, כאילו מדבר עם חבר קרוב שקלסייר לא היה מסוגל לראות או לשמוע.
גמל רכן קרוב יותר אליו, עדיין ממלמל, נשימתו מצחינה, עיניו גדולות ומופרעות. האיש לא היה שפוי לגמרי. לא. הוא הגזים פה לטובה. לאיש הזה נותר חוט אחד של שפיות בראשו והוא עמד להיקרע בכל רגע.
אבל הוא היה הערפילאי היחיד שקלסייר הכיר, והוא יעשה כל מה שצריך לעשות כדי ללמוד ממנו. האפשרות האחרת היחידה שלו הייתה לקבל שיעורים מאיזה אציל.
"תקשיב לי טוב," אמר גמל, בקול שנשמע כמעט כמו תחינה. "פעם אחת תקשיב לי. אני רוצה ללמד אותך להילחם. לא איך לדבר. אתה כבר יודע לדבר. לא באנו לכאן כדי שתוכל להתנהג כמו איזה אציל, כמו פעם. אני לא מוכן לשמוע אותך מדבר על זה, בשום אופן לא. אתה ערפילאי. אתה לוחם."
"אשתמש בכל כלי שיש ברשותי."
"אתה לוחם! אתה רוצה ששוב יתפסו אותך בחולשתך, אתה רוצה שהם שוב ייקחו אותך?"
הפעם קלסייר שתק.
"אתה רוצה לנקום בהם? נכון?"
"כן," נהם קלסייר. משהו גדול ואפל התנועע בתוכו, חיה שהתעוררה בעקבות דבריו של גמל. היא הצליחה לחדור אפילו מבעד לקהות החושים שלו.
"אתה רוצה להרוג, נכון? בגלל כל מה שהם עשו לך ולחבריך? מפני שהם לקחו אותה ממך? נכון, בחור צעיר?"
"כן!" צעק קלסייר והבעיר את המתכות שלו, דוחף את גמל הרחק ממנו.
זיכרונות. חור שחור שבקירותיו ניצבו אבני בדולח חדות כלהבי תער. קולות יבבותיה כאשר מתה. הזעקות שלו כאשר שברו אותו. ריסקו אותו. קרעו אותו לגזרים.
הצרחות שלו כאשר הרכיב את עצמו מחדש.
"כן," הוא אמר וקם על רגליו, הפיוטר בוער בתוכו. הוא אילץ את עצמו לחייך. "כן, אני עומד לנקום בהם, גמל. אבל אעשה את זה בדרך שלי."
"ומהי בדיוק הדרך הזאת?"
קלסייר היסס לרגע.
החוויה הזאת הייתה חדשה עבורו. תמיד הייתה לו תוכנית. אפילו תוכניות בתוך תוכניות. אבל עכשיו, בלעדיה, ללא האנשים שלו... הניצוץ כבה, הניצוץ שתמיד דרבן אותו להשיג יותר ממה שחשבו שניתן לעשות. הניצוץ הזה הוביל אותו מתוכנית לתוכנית, משוד לשוד, מעושר לעושר.
אבל עכשיו הכול נעלם ובמקום הניצוץ הייתה פקעת אדירה של קהות חושים. הדבר היחיד שהוא הרגיש בזמן האחרון היה זעם, והזעם הזה לא היה מסוגל להוביל אותו הלאה.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא שנא את זה. הוא תמיד ידע מה לעשות. אבל עכשיו....
גמל נחר בבוז. "אחרי שאסיים איתך תהיה מסוגל להרוג מאה אנשים במטבע אחד. תוכל למשוך חרב מידו של אדם ולהשתמש בה כדי להרוג אותו. תוכל למחוץ אדם בתוך השריון שלו ולעוף באוויר כמו הערפילים עצמם. אתה תהיה אל. אחרי שאסיים איתך, תוכל לבזבז את הזמן שלך על אלומנטיקה רגשית. אבל עכשיו, אתה הורג."
האדם המזוקן דילג בחזרה אל החומה והביט במצודה. קלסייר הדחיק את הכעס ושפשף את חזהו, במקום שבו נפגע כשנחת על הגג. ומשהו... מוזר התעורר בו. "איך אתה יודע מה עשיתי פעם, גמל?" הוא לחש. "מי אתה?"
מנורות וזרקורים האירו את הרחובות, אורם בוקע מתוך זגוגיות החלונות ומפלח את הערפילים. גמל התכופף ליד החומה ולחש שוב לעצמו. אם שמע את שאלתו של קלסייר, הוא התעלם ממנה.
"אתה צריך לשרוף את כל המתכות," אמר גמל אחרי שקלסייר התקרב אליו. קלסייר החניק את התגובה על כך שהוא לא רוצה לבזבז אותן. הוא כבר הסביר לו פעם שכאשר היה ילד מקרב הסקאא הוא למד לחסוך במשאבים. גמל צחק לשמע דבריו. באותו הזמן קלסייר חשב שגמל צחק מפני ששפיותו אבדה.
אבל... אולי הוא צחק מפני שידע את האמת? מפני שידע שקלסייר לא גדל כילד סקאא עני ברחובות? שהוא ואחיו חיו חיי מותרות, והסתירו את היותם בני תערובת?
זה נכון, הוא שנא את בני האצולה. את הנשפים והמסיבות שלהם, את שביעות הרצון העצמית שלהם ואת תחושת העליונות שלהם. אבל הוא לא היה יכול להכחיש את העובדה שהוא היה אחד מהם. הוא דמה להם הרבה יותר מאשר לסקאא ברחובות.
"נו?" אמר גמל.
קלסייר הצית כמה מהמתכות שבתוכו, שורף כמה ממאגרי שמונה המתכות שהיו בתוכו. הוא שמע אלומנטיקנים מדברים על המאגרים האלה, אבל מעולם לא ציפה להרגיש אותם בעצמו. הם היו כמו בארות אנרגיה הנובעות מתוכו, והוא היה יכול לשאוב כוח מכל אחת מהן.
להבעיר מתכות בתוכו. כמה מוזר זה נשמע — אבל כמה טבעית הייתה ההרגשה. זה היה טבעי כמו לנשום את האוויר ולשאוב ממנו כוח. כל אחד משמונת המאגרים העצים את יכולותיו בדרך כלשהי.
"כל השמונה," אמר גמל. "תשרוף את כולן." גמל עצמו שרף ארד כדי להרגיש את המתכות שקלסייר שורף.
קלסייר שרף עד עכשיו רק את ארבע המתכות הגופניות. באי-רצון, הוא הוסיף גם את האחרות. גמל הנהן. עכשיו כשקלסייר שרף נחושת, אנשים אחרים לא יוכלו לראות שהוא שורף מתכות. נחושת, איזו מתכת נהדרת — היא הסתירה אותך מאלומנטיקנים אחרים וחיסנה אותך מפני אלומנטיקה רגשית.
היו אנשים שדיברו על נחושת בזלזול. אי אפשר להשתמש במתכת הזאת כדי להילחם, אי אפשר לשנות בעזרתה דברים. אבל קלסייר תמיד קינא בחברו פח, שהיה ערפילן נחושת. כמה טובה הייתה ההרגשה לדעת שהרגשות שלך אינם נשלטים בידי מישהו אחר.
אבל כמובן, בזמן שאתה שורף נחושת אתה יודע שכל מה שאתה מרגיש — הכאב, הכעס, ואפילו קהות החושים — הם שלך בלבד.
"בוא נלך," גמל אמר וזינק אל הלילה.
הערפילים כמעט התגבשו לגמרי. הם הגיעו בכל לילה, לפעמים סמיכים ולפעמים דלילים. אבל הם תמיד היו שם. הערפילים נעו כמאות נהרות הזורמים זה על זה. הם התנועעו והסתחררו, התעבו והיו חיים הרבה יותר מערפל רגיל.
קלסייר תמיד אהב את הערפילים, אבל לא ידע בדיוק למה. מארש טען שזה מפני שכל שאר האנשים פחדו מהם וקלסייר היה טיפוס יהיר שסירב להתנהג כמו שאר בני האדם. מובן שגם מארש לא פחד מהם. שני האחים הרגישו משהו, הבנה כלשהי, מודעות כלשהי. היו אנשים שפשוט אהבו את הערפילים.
קלסייר זינק מהגג הנמוך ושרף פיוטר לחזק את גופו לקראת הנחיתה. אז הוא עקב אחר גמל על אבני המרצפת, רץ בכפות רגליים יחפות. בדיל בער בתוך בטנו. הוא הפך אותו למודע יותר לסביבתו, הפך את חושיו לחדים יותר. הערפילים היו רטובים, ועקצוץ הטיפות קירר את עורו. הוא שמע עכברושים רוחשים בסמטאות רחוקות, כלבים נובחים, אדם נוחר בשנתו באחד מהבתים הקרובים. אלפי קולות שאדם רגיל לא יוכל לשמוע. לפעמים, כששרף בדיל, העולם נשמע כמו רעש מהומה מחריד. הוא לא היה מסוגל לשרוף את הבדיל בעוצמה חזקה דיה שהקולות לא יסיחו את דעתו. רק מספיק כדי שיוכל לראות טוב יותר. הבדיל הפך את הערפילים לשקופים, והוא עדיין לא ידע למה זה קורה.
הוא עקב אחר צילו של גמל כאשר הם הגיעו אל החומה המקיפה את מצודת שזלר והצמידו אליה את גבם. על ראש החומה, שומרים קראו זה לזה.
גמל הנהן והפיל מטבע על הקרקע. כעבור רגע, האדם המזוקן והכחוש זינק לאוויר. הוא לבש גלימת ערפילאים — גלימה בצבע אפור כהה שהייתה עשויה מאניצים רבים שנפרשו מתוך החזה כלפי חוץ. קלסייר ביקש ממנו גלימה כזאת. גמל רק צחק עליו.
קלסייר ניגש אל המטבע. הערפילים סביבו הסתחררו בתבנית של חרקים המתקדמים לעבר להבה — הם תמיד עשו זאת סביב אלומנטיקנים ששרפו מתכות. הוא ראה את זה אצל מארש.
קלסייר כרע ליד המטבע. לנגד עיניו נראה קו כחול עמום שהוביל מחזהו אל המטבע והזכיר קור עכביש דק. למעשה, מאות קווים קטנים הצביעו מתוך חזהו אל מקורות מתכת קרובים. ברזל ופלדה יצרו את הקווים האלה — אחד לדחיפה ואחד למשיכה. גמל אמר לו לשרוף את כל המתכות, אבל גמל לא היה אדם הגיוני לגמרי. לא הייתה סיבה להשתמש גם בפלדה וגם בברזל. אלה היו שתי מתכות הופכיות.
הוא כיבה את הברזל והשאיר רק את הפלדה. באמצעות פלדה, הוא היה יכול לדחוף כל מקור מתכת שהיה מחובר אליו. הדחיפה נעשתה על-ידי המחשבה, אבל הוא הרגיש גם צורך לדחוף משהו בזרועותיו.
קלסייר הציב את עצמו מעל המטבע ודחף אותו, כפי שגמל לימד אותו. מכיוון שהמטבע לא היה יכול לנוע עוד למטה, קלסייר עצמו נדחף כלפי מעלה. הוא ריחף כחמישה מטרים לאוויר ותפס בתנועה מגושמת את קצה החומה. הוא נאנק והרים את עצמו מעבר לקצה.
קבוצה חדשה של קווים כחולים הופיעה בחזהו והם נעשו עבים יותר ויותר. מקורות מתכת התקרבו אליו במהירות.
קלסייר קילל ודחף. המטבעות שטסו לעברו נדחפו בחזרה אל הלילה, טסים דרך הערפילים. גמל התקדם לעברו, והיה ברור כי הוא מקור דחיפת המטבעות. הוא תקף את קלסייר לפעמים. בלילה הראשון שהם היו יחד, גמל זרק אותו מצוק.
קלסייר עדיין לא החליט אם התקיפות האלה היו מבחנים, או שהמטורף באמת ניסה לרצוח אותו.
"לא," מלמל גמל. "לא, אני מחבב אותו. הוא כמעט לא מתלונן. שלושת האחרים התלוננו כל הזמן. אבל הוא חזק. לא. לא חזק מספיק. לא. עדיין לא. הוא ילמד." שתי תלוליות נחו על החומה. שומרים מתים, דמם ניגר על האבנים. הדם נראה שחור בלילה. הערפילים נראו... מפוחדים מגמל. הם לא הסתחררו סביבו כמו סביב אלומנטיקנים אחרים.
שטויות גמורות. הוא סתם מדמיין דברים. קלסייר הזדקף והתעלם מההתקפה. זה לא יעזור לו. הוא פשוט יצטרך להיות ערני וללמוד ככל האפשר מהאיש הזה. בתקווה שלא ימות.
"אתה לא צריך להשתמש ביד שלך כדי לדחוף," גמל נהם אליו. "זה מבזבז זמן. ואתה צריך לזכור שאתה לא אמור לכבות את הפיוטר שלך. אם תבעיר אותו, לא יהיה לך קשה לטפס מעל קצה חומה."
"אני —"
המשך העלילה בספר המלא
