1
אנתוני קייד מקבל משימה
״ג'נטלמן ג'ו!״
״אני לא מאמין, ג'ימי מקגראת'!״
קבוצת מסלול הזהב של חברת הטיולים קאסל, ובה שבע נשים עגומות פנים ושלושה גברים מיוזעים, צפתה בעניין במתרחש. מתברר שמר קייד שלהם פגש ידיד ותיק. כולם התפעלו כל כך ממר קייד, מגזרתו הכחושה והגבוהה, מפניו השזופות, מהקלילות שהוא מיישב בה ויכוחים ומשרה על כולם מצב רוח טוב. ידידו, לעומת זאת — זה כנראה טיפוס משונה. גבוה בערך כמו מר קייד אבל רחב ממנו, ובפירוש לא נאה כמותו. מאותם גברים שקוראים עליהם בספרים שיש להם מסבאה, אולי במערב הפרוע. ובכל זאת מעניין. הרי לשם כך, בסופו של דבר, יוצאים לחוץ־לארץ — לראות את כל הדברים המשונים שקוראים עליהם בספרים. עד כה היה די משעמם בבולוואיו. השמש קופחת, המלון לא נוח, ואין הרבה מה לראות עד לנסיעה לגבעות מאטופו. מה טוב שמר קייד הציע לקנות גלויות. יש כאן מלאי יוצא מן הכלל של גלויות.
אנתוני קייד וידידו התרחקו קצת מהקבוצה.
״מה לכל הרוחות אתה עושה עם עדר הנקבות הזה?״ שאל מקגראת'. ״הקמת הרמון?״
״לא עם אלה״, התחייך אנתוני. ״ראית אותן בכלל?״
״ראיתי, ראיתי. חשבתי שאולי דווקא אתה כבר לא רואה כל כך טוב״.
״אני רואה מצוין. לא, זה מסלול הזהב של קאסל. אני קאסל — זאת אומרת, קאסל המקומי״.
״מה פתאום הלכת לעבוד בדבר כזה?״
״מחסור מצער במזומנים. אי אפשר לומר שזה לטעמי״.
ג'ימי התחייך.
״אף פעם לא השתגעת על עבודה מסודרת, נכון?״
אנתוני התעלם מההשמצה.
״משהו בוודאי יצוץ בקרוב״, אמר בתקווה. ״כמו תמיד״.
ג'ימי גיחך.
״אם יש צרות באופק, אנתוני קייד יסתבך בהן במוקדם או במאוחר, את זה אני יודע״, אמר, ״יש לך חוש שישי לתגרות — וגם תשע נשמות כמו לחתול. מתי יהיה לך זמן לשבת ולקשקש קצת?״
אנתוני נאנח.
״אני חייב לקחת את התרנגולות המקרקרות האלה לראות את הקבר של ססיל רודס״.
״מעולה״, אמר ג'ימי בקורת רוח. ״הן יחזרו מוכות וחבולות מהנסיעה בכביש המשובש ורק ירצו להיכנס למיטה ולהניח את גופן הדואב. ואז שנינו נוכל לשתות כוסית או שתיים ולהתעדכן״.
״בסדר גמור. להתראות, ג'ימי״.
אנתוני חזר לעדר הכבשים שלו. מיס טיילור, הצעירה והשובבה שבחבורה, התנפלה עליו מיד.
״אה, מר קייד, זה היה ידיד ותיק שלך?״
״אכן, מיס טיילור. חבר מימי נעוריי התמימים״.
מיס טיילור צחקקה.
״הוא נראה לי בן אדם כל כך מעניין״.
״אמסור לו״.
״אוי, מר קייד, איך אתה מדבר! חס וחלילה! למה הוא קרא לך ככה?״
״ג'נטלמן ג'ו?״
״כן. קוראים לך ג'ו?״
״חשבתי שאת יודעת ששמי אנתוני, מיס טיילור״.
״אוי, איזה שובב!״ התחנחנה מיס טיילור.
בשלב זה כבר שלט אנתוני ברזי המקצוע. בצד סידורי הנסיעה הדרושים היה עליו גם להרגיע אדונים קשישים ורגזנים שסברו שמשהו פגע בכבודם, לאפשר לגברות הקשישות לרכוש גלויות בשפע ולפלרטט עם כל אישה שטרם מלאו לה ארבעים. בעניין זה סייעה לו נכונותן הרבה של הגברות שבהן מדובר למצוא בכל משפט סתמי שלו משמעות נסתרת.
מיס טיילור לא הרפתה.
״אז למה הוא קרא לך ג'ו?״
״אה, דווקא מפני שאני לא ג'ו״.
״ולמה ג'נטלמן ג'ו?״
״מאותה סיבה״.
״באמת, מר קייד״, התקוממה מיס טיילור ברגש, ״אל תדבר ככה. רק אתמול בערב אבא אמר שיש לך נימוסים של ג'נטלמן״.
״אני מודה מאוד לאביך, מיס טיילור״.
״וכולנו חושבים שאתה ממש ג'נטלמן״.
״אין מילים בפי״.
״לא, באמת, אני מדברת ברצינות״.
״טוב לב טוב מכל עטרה״,1 הפטיר אנתוני, בלי שיהיה לו מושג מה הוא מנסה לומר, וייחל בכל ליבו שתגיע שעת הצהריים.
״תמיד חשבתי שזה שיר יפה כל כך. אתה בקי בשירה, מר קייד?״
״אני יכול לדקלם את 'הנער על הסיפון הבוער' בשעת דחק. 'באש על הסיפון ניצב, עת כל רעיו ברחו'. זה כל מה שאני יודע, אבל אני יכול להוסיף גם תנועות. 'באש על הסיפון ניצב' — הווו — הווו — הווו — (אלה הלהבות, מבינה?) 'וכל רעיו ברחו' — וכאן אני רץ הלוך ושוב כמו כלבלב״.
מיס טיילור פרצה בצחוק רם.
״אוי, תראו את מר קייד! נכון שהוא מצחיק?״
״הגיע הזמן להפסקת תה״, הזדרז אנתוני לומר. ״בואו אחריי. ברחוב הבא יש בית קפה יוצא מן הכלל״.
״אני מניחה שההוצאה כלולה במחיר הטיול?״ שאלה גברת קולדיקוט בקולה העמוק.
״הפסקת תה בשעות הבוקר, גברת קולדיקוט״, אמר אנתוני בקולו המקצועי ביותר, ״אינה כלולה בחשבון״.
״בושה וחרפה״.
״החיים מלאים אכזבות, אני צודק?״ אמר אנתוני בעליזות. עיניה של גברת קולדיקוט הבריקו, והיא אמרה כמי שמטילה פצצה:
״הייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה, ובארוחת הבוקר מזגתי לי תה לצנצנת. אחמם אותו על הכירה הניידת. בוא, יקירי״.
בני הזוג קולדיקוט יצאו כמנצחים בכיוון המלון, וגבה הזקוף של הגברת מתריס בגאווה על הניבוי המוצלח והביצוע המזהיר.
״אלוהים״, מלמל אנתוני, ״איזה אנשים יש בעולם״.
הוא הנהיג את שאר עדתו אל בית הקפה. מיס טיילור לא משה מצידו, ועכשיו חזרה לחקירותיה.
״הרבה זמן לא התראיתם, אתה והחבר?״
״קצת יותר משבע שנים״.
״הכרתם באפריקה?״
״כן, אבל לא באזור הזה. בפעם הראשונה שראיתי את ג'ימי מקגראת' הוא היה קשור ומוכן להיכנס לקדרה. את הרי יודעת שבפנים היבשת יש שבטים של אוכלי אדם. הגענו ממש ברגע האחרון״.
״ומה קרה?״
״קמה מהומה. חיסלנו כמה מהם, והשאר ברחו תכף ומיד״.
״אה, מר קייד, איזה חיי הרפתקאות היו לך בוודאי״.
״חיים שקטים מאוד, האמיני לי״.
אבל היה ברור שהגברת לא מאמינה לו.
השעה כבר הייתה עשר בערב כשנכנס אנתוני קייד לחדר קטן שבו עמד ג'ימי מקגראת' וטיפל במבחר בקבוקים.
״שיהיה חזק, ג'יימס״, הפציר בחברו. ״אני ממש צריך את זה״.
״אני מתאר לעצמי, חביבי. לא הייתי מתחלף איתך בעבודה בעד שום הון שבעולם״.
״תראה לי עבודה אחרת ואני אסתלק בן־רגע״.
מקגראת' מזג לעצמו משקה, גמע אותו בזריזות מורגלת והתקין משקה שני. אחר כך אמר לאיטו:
״אתה מדבר ברצינות, חבר?״
״על מה?״
״על זה שתעזוב את העבודה הזאת אם תשיג משהו אחר?״
״למה? אתה רוצה להגיד לי שנפלת על איזו הזדמנות? אז למה לא קפצת עליה בעצמך?״
״קפצתי — אבל היא לא כל כך מוצאת חן בעיניי, לכן אני מנסה להעביר אותה אליך״.
חשדו של אנתוני התעורר.
״מה לא בסדר בה? לא לקחו אותך להיות מורה לשיעורי דת, נכון?״
״נדמה לך שמישהו היה רוצה אותי בתור מורה בשיעורי דת?״
״לא מי שמכיר אותך, זה בטוח״.
״העבודה דווקא בסדר גמור — אין לה שום חסרונות״.
״היא לא בדרום אמריקה, במקרה? שמתי עין על דרום אמריקה. צפויה שם מהפכה קטנה ונחמדה באחת הרפובליקות הקטנות״.
מקגראת' התחייך.
״תמיד אהבת מהפכות — רק שייתנו לך להשתתף באיזו תגרה רצינית״.
״יש לי הרגשה שאולי שם יֵדעו להעריך את כישרונותיי. אני אומר לך, ג'ימי, אני יכול להביא הרבה תועלת במהפכה — לא משנה לאיזה צד. זה הרבה יותר טוב מכל פרנסה שמכבדת את בעליה״.
״נדמה לי שכבר שמעתי אותך מדבר ככה בעבר, חבר. לא, זה לא בדרום אמריקה — זה באנגליה״.
״באנגליה? הגיבור שב למכורתו ככלות שנים רבות. אי אפשר לתבוע ממך תשלומים אחרי שבע שנים, נכון, ג'ימי?״
״נדמה לי שלא. טוב, אתה מוכן לשמוע עוד קצת?״
״בטח שאני מוכן. רק דבר אחד מדאיג אותי — למה אתה לא לוקח את העבודה בעצמך?״
״אני אסביר לך. אני הולך על זהב, אנתוני — בלב היבשת״.
אנתוני שרק והביט עליו.
״תמיד חיפשת זהב, ג'ימי, מאז שאני מכיר אותך. זאת נקודת התורפה שלך — התחביב הקטן שלך. יצאת ליותר חיפושי שווא מכל מי שאני מכיר״.
״בסוף אמצא את הזהב. עוד תראה״.
״טוב, כל אחד והתחביב שלו. אני חובב תגרות, אתה חובב זהב״.
״אספר לך את כל הסיפור. על הרצוסלובקיה בטח שמעת, נכון?״
אנתוני זקף את ראשו ונתן בו מבט נוקב.
״הרצוסלובקיה?״ שאל בקול משונה.
״כן. אתה יודע עליה משהו?״
אנתוני שתק רגע ארוך. אחר כך אמר לאט:
״רק מה שכולם יודעים. זאת אחת ממדינות הבלקן, נכון? נהרות גדולים — לא מוכרים. הרים גדולים — גם לא מוכרים, אבל יש די הרבה. עיר הבירה — אֵקָרֵסְט. אוכלוסייה — רובה שודדי דרכים. תחביב לאומי — רצח מלכים ומהפכות. המלך האחרון, ניקולאי הרביעי, נרצח לפני שבע שנים בערך. מאז יש שם רפובליקה. בסך הכול מקום לא רע. יכולת לומר לי קודם שמדובר בהרצוסלובקיה״.
״מדובר בה רק בעקיפין״.
אנתוני התבונן בו יותר בצער מבכעס.
״אתה צריך לטפל בזה איכשהו, ג'יימס״, אמר. ״קח קורס בהתכתבות או משהו. אם היית מספר ככה סיפור בימים הטובים ההם במזרח, היו תולים אותך מהעקבים ומצליפים בך במקל, או משהו לא נעים אחר בסגנון״.
ג'ימי המשיך בשלו בלי להתרגש כלל מהביקורת.
״שמעת פעם על הרוזן סְטִילפּטִיץ'?״
״זה כבר משהו אחר״, אמר אנתוני. ״הרבה אנשים שלא שמעו על הרצוסלובקיה יודעים בדיוק מיהו הרוזן סטילפטיץ'. זקן השבט מהבלקן. המדינאי הדגול ביותר בתקופתנו. הפושע הגדול ביותר שלא הובל אל עמוד התלייה. תלוי איזה עיתון קוראים. אבל דבר אחד בטוח, את הרוזן סטילפטיץ' יזכרו הרבה אחרי שאתה ואני נהיה רק עפר ואפר, ג'יימס. מאחורי כל צעד וכל צעד נגדי שנעשה במזרח אירופה בעשרים השנים האחרונות תמצא את הרוזן סטילפטיץ'. הוא כבר היה דיקטטור ופטריוט ומדינאי — אף אחד לא יודע בדיוק מה הוא היה, ברור רק שהוא היה מלך המזימות. טוב, אז מה איתו?״
״הוא היה ראש ממשלת הרצוסלובקיה — לכן דיברתי עליה קודם כול״.
״אין לך שום חוש מידה, ג'ימי. מה זה הרצוסלובקיה בהשוואה לסטילפטיץ'? המדינה בסך הכול סיפקה לו את מקום הולדתו ואת משרתו הציבורית. אבל חשבתי שהוא מת, לא?״
״מת בהחלט. הוא מת בפריז לפני חודשיים. מה שאני מספר לך קרה לפני כמה שנים״.
״השאלה היא״, אמר אנתוני, ״מה בדיוק אתה מספר לי?״
ג'ימי הנזוף מיהר להסביר.
״זה קרה ככה. הייתי בפריז — לפני ארבע שנים, אם לדייק. ערב אחד הלכתי לי באזור די שומם ופתאום ראיתי איזה שישה בריונים צרפתים מרביצים לאדון קשיש בעל חזות מכובדת. אני לא סובל חוסר איזון, ככה שמיד התערבתי והתחלתי להרביץ לבריונים. הם כנראה לא ממש חטפו אף פעם. הם נמסו כמו שלג!״
״כל הכבוד, ג'יימס״, אמר אנתוני חרש. ״את הקטטה הזאת הייתי רוצה לראות״.
״זה לא היה מי־יודע־מה״, הצטנע ג'ימי. ״אבל הזקן היה מלא הכרת טובה. הוא שתה קצת, זה היה ברור, אבל הוא היה מספיק פיכח כדי להוציא ממני שם וכתובת, ולמחרת הוא בא להודות לי. והוא הודה לי יפה מאוד. אז התברר לי שהאיש שהצלתי הוא הרוזן סטילפטיץ'. היה לו בית ליד יער בולון״.
אנתוני הנהן.
״כן, סטילפטיץ' עקר לפריז אחרי רצח המלך ניקולאי. אחר כך ביקשו ממנו לחזור ולהתמנות לנשיא, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא נשאר נאמן לעקרונותיו המלוכניים, אם כי אמרו שיש לו יד ורגל בכל עסקה חשאית בבלקנים. איש מסתורין הוא היה, הרוזן סטילפטיץ' המנוח״.
״ניקולאי הרביעי זה ההוא שהיה לו טעם משונה ברעיות, לא?״ שאל פתאום ג'ימי.
״כן״, אמר אנתוני. ״זה מה שגמר אותו בסוף, המסכן. היא הייתה חתולת אשפתות, רקדנית קטנה במופעי בידור בפריז — אפילו לנישואים בלי תואר מלוכה היא לא התאימה. אבל ניקולאי התאהב בה אנושות, והיא רק רצתה להיות מלכה. קשה להאמין, אבל איכשהו הם הצליחו לארגן את זה. קראו לה הרוזנת פּוֹפּוֹפְסקי או משהו כזה וטענו שיש לה קשר דם למשפחת רומנוב. ניקולאי התחתן איתה בקתדרלה של אֵקָרֵסט בנוכחות כמה ארכיבישופים שהחמיצו פנים, והיא הוכתרה למלכה — המלכה וָרָאגָה. ניקולאי דאג לפייס את השרים בממשלה, והוא בטח חשב שזה העיקר — הוא רק שכח להביא בחשבון את העם. האוכלוסייה בהרצוסלובקיה מאוד אריסטוקרטית וריאקציונרית. לא אוהבים שם מלכות ומלכים מזויפים. אנשים רטנו והתרעמו, וכמובן דוכאו ביד ברזל, והסוף היה התקוממות, הסתערות על הארמון, רצח המלך והמלכה והכרזה על רפובליקה. ומאותו יום זאת באמת רפובליקה — ובכל זאת לא משעמם שם, כך שמעתי. הם כבר רצחו נשיא או שניים כדי לשמור על כושר. אבל נחזור לענייננו. אמרת שהרוזן סטילפטיץ' בירך אותך כמציל ומושיע״.
״כן. טוב, בזה העניין נגמר. אני חזרתי לאפריקה ושכחתי מכל הסיפור, עד שלפני שבועיים קיבלתי בדואר חבילה משונה שכנראה נסעה אחריי ברחבי היבשת מי יודע כמה זמן. ראיתי בעיתון שהרוזן סטילפטיץ' מת לא מזמן בפריז. טוב, בחבילה היו זיכרונותיו — הממואר שלו, או איך שלא קוראים לזה. לכתב היד צורף פתק ובו נכתב שאם אמסור את כתב היד להוצאה מסוימת בלונדון עד 13 באוקטובר כולל, יש להם הנחיה להעביר לידי אלף לירות שטרלינג״.
״אלף לירות שטרלינג? אמרת אלף, ג'ימי?״
״זה מה שאמרתי, חביבי. אני ממש מקווה שזאת לא מתיחה. אל תבטחו בנדיבים ובפוליטיקאים, כמו שאומרים. טוב, אז זהו. קיבלתי את כתב היד באיחור כזה שהייתי חייב לפעול במהירות. ובכל זאת לא עשיתי את זה בלב שלם. בדיוק התארגנתי עם הנסיעה הזאת לפנים היבשת וממש רציתי לצאת לשם. הזדמנות שנייה כזאת לא תהיה לי״.
״אתה חסר תקנה, ג'ימי. אלף לירות שטרלינג ביד שוות הרבה מאוד זהב בדמיון״.
״ומה אם זאת סתם מתיחה? בכל אופן, כבר הייתי מסודר עם כרטיס נסיעה והכול, בדרך לקייפטאון — ופתאום נתקלתי בך!״
אנתוני קם והדליק לו סיגריה.
״אני מתחיל להבין לאן אתה חותר, ג'יימס. אתה תצא לחפש זהב כמו שתכננת ואני אגבה בשבילך את האלפייה. כמה אני מקבל מזה?״
״מה תגיד על רבע?״
״מאתיים חמישים לירות שטרלינג פטור ממס, כמו שאומרים?״
״בדיוק״.
״סגרנו, ורק כדי לעצבן אותך אגלה לך שהייתי עושה את זה גם בעד מאייה! תשמע ממני, ג'יימס מקגראת', אתה כבר לא תמות במיטתך עם הר של כסף בבנק״.
״טוב, עשינו עסק?״
״עשינו עסק ועוד איך. אני בעניין. ושילך מסלול הזהב של קאסל לכל הרוחות!״
השניים הרימו איש־איש את כוסו ושתו ברוב טקס.
