1


גברת בֵּנְטְרי חלמה. האפונה הריחנית שלה זכתה זה עתה בפרס הראשון בתערוכת הפרחים. הכומר, לבוש גלימה שחורה ומעליה גלימה לבנה קצרה, העניק את הפרסים בכנסייה. אשתו הסתובבה שם בבגד ים, אך כמנהגם המבורך של החלומות, לא עורר הדבר מורת רוח בקרב קהל המתפללים, שבלי ספק היה מסתייג מכך במציאות...
גברת בנטרי נהנתה מאוד מהחלום. ובכלל נהנתה מהחלומות הנחלמים השכם בבוקר ובאים אל קיצם עם כניסתו של מגש התה המבשר על תחילת היום. לתודעתה הסתננו צלילי הבוקר הקבועים של הבית. קרקוש טבעות הווילון כשהחדרנית פותחת אותו בראש המדרגות, רחש היעה והמטאטא של החדרנית השנייה במסדרון שבחוץ. ומרחוק, הלמות הבריח המוסט של דלת הכניסה.
עוד יום מתחיל. ובינתיים מוטב להפיק את מלוא ההנאה מתערוכת הפרחים — כי כבר עכשיו ניכר בה שאין היא אלא חלום...
מלמטה עלתה חבטת תריסי העץ הגדולים הנפתחים בסלון. היא שמעה ולא שמעה. לא פחות מחצי שעה עוד יימשכו רעשי הבית הרגילים, מאופקים, מהוסים, לא מטרידים בהיותם מוכרים כל כך. ובסופם יישמעו צעדים מהירים ומרוסנים במסדרון, רשרוש שמלה, צלצול מהוסה של כלי תה בשעה שיונח המגש על השולחן שבחוץ, ואחריהם דפיקה שקטה בדלת וכניסתה של מרי שתפתח את הווילונות.
מצחה של גברת בנטרי התקמט בשנתה. משהו מטריד הסתנן לתוך החלום, משהו שאינו בעיתו. צעדים במסדרון, צעדים חפוזים ומוקדמים מדי. אוזניה האזינו בלי ידיעתה והמתינו לצלצול החרסינה של כלי התה, אך הכלים לא הצטלצלו.
נשמעה הדפיקה על הדלת. מעומק חלומה אמרה גברת בנטרי: "יבוא". הדלת נפתחה — עכשיו יישמע קרקוש הווילונות המוסטים.
אבל טבעות הווילון לא קרקשו. מתוך האפלולית הירקרקה נשמע קולה של מרי — קול מתנשף, היסטרי: "אוי, גברתי, אוי, גברתי, יש גופה בספרייה".
ואז, בפרץ יבבות, יצאה מרי מהחדר בריצה.


גברת בנטרי התיישבה במיטה.
בחלומה חלה כנראה תפנית משונה מאוד — כי אם לא היה זה חלום, אין מנוס מהמחשבה שמרי באמת נכנסה לחדר בריצה ואמרה (לא ייאמן! מופרך ממש!) שיש גופה בספרייה.
"לא ייתכן", אמרה לעצמה גברת בנטרי. "בוודאי חלמתי".
אבל בו ברגע הלך וגבר ביטחונה שהיא לא חלמה כלל, ומרי, מרי הנפלאה והמאופקת שלה, באמת אמרה את המילים המופרכות האלה.
גברת בנטרי חשבה רגע ואחר כך כיוונה מרפק זוגי זריז אל בעלה הנם את שנתו.
"ארתור, ארתור, תתעורר".
קולונל בנטרי גנח, רטן והתהפך על צידו.
"תתעורר, ארתור. שמעת מה היא אמרה?"
"סביר מאוד", אמר קולונל בנטרי בקול לא ברור. "אני מסכים איתך לגמרי, דולי", ומיד שקע שוב בשינה.
גברת בנטרי ניערה אותו.
"אתה חייב להקשיב לי. מרי נכנסה ואמרה שיש גופה בספרייה".
"מה, מה?"
"גופה. בספרייה".
"מי אמר?"
"מרי".
קולונל בנטרי התעשת כמיטב יכולתו וגיבש תגובה נכוחה. הוא אמר:
"שטויות, חביבתי; היה לך חלום".
"לא נכון. גם אני חשבתי בהתחלה שחלמתי — אבל לא. היא באמת נכנסה לחדר וזה מה שהיא אמרה".
"מרי נכנסה ואמרה שיש גופה בספרייה?"
"כן".
"אבל זה לא ייתכן", אמר קולונל בנטרי.
"לא — כנראה שלא", אמרה גברת בנטרי בהיסוס.
ומיד התחזקה והמשיכה:
"אבל אם כך, למה מרי אמרה שיש גופה?"
"לא ייתכן שאמרה".
"היא כן אמרה".
"בוודאי דמיינת".
"לא דמיינתי".
עכשיו כבר היה קולונל בנטרי ער לגמרי ומוכן להתמודד עם הבעיה שלפניו. הוא אמר בחביבות:
"את חלמת חלום, דולי, זה מה שקרה. זה בגלל הבלש שאת קוראת — 'רמז הגפרור השבור'. את יודעת — לורד אֵדְגְ'בַּסְטוֹן מוצא בלונדינית יפהפייה מתה על השטיח שלפני האח שבספרייה. בספרים מוצאים גופות בספריות השכם והערב. מעולם לא נתקלתי בזה במציאות".
"אולי עכשיו תיתקל", אמרה גברת בנטרי. "בכל אופן, ארתור, אתה חייב לקום ולבדוק".
"אבל דולי, באמת! הרי זה היה חלום. כשרק מתעוררים יש חלומות שבאמת נראים מציאותיים להפליא. יש הרגשה ברורה שהם קרו באמת".
"החלום שחלמתי היה על משהו לגמרי אחר — על תערוכת פרחים ועל אשת הכומר בבגד ים — משהו כזה".
במרץ פתאומי קפצה גברת בנטרי מהמיטה והסיטה את הווילונות. אורו של יום סתיו בהיר מילא את החדר.
"לא חלמתי את זה", אמרה גברת בנטרי בתקיפות. "קום מיד, ארתור, ורד לבדוק מה קרה".
"את רוצה שארד למטה ואשאל אם יש גופה בספרייה? אני אעשה מעצמי צחוק".
"אתה לא צריך לשאול שום דבר", אמרה גברת בנטרי. "אם באמת יש גופה — כי מן הסתם ייתכן גם שמרי יצאה מדעתה והיא רואה דברים שאינם קיימים — אם יש גופה, הרי מישהו יגיד לך. אתה לא תצטרך לומר מילה".
קולונל בנטרי הרוטן התעטף בחלוק ויצא מהחדר. הוא עבר במסדרון וירד במדרגות. למטה התגודדו כמה מעובדי משק הבית; היו שהזילו דמעות. רב המשרתים ניגש אליו ברוב רושם.
"אני שמח שבאת, אדוני. ציוויתי לא לעשות דבר לפני שתבוא. האם מן הראוי שאטלפן למשטרה, אדוני?"
"באיזה עניין?"
רב המשרתים העיף מבט נוזף לאחור אל הצעירה הגבוהה המתייפחת בהיסטריה על כתפה של הטבחית.
"הבנתי שמרי כבר הודיעה לכם, אדוני. כך היא אמרה לי".
מרי פלטה בבכי:
"הייתי נסערת כל כך שאני לא יודעת מה אמרתי. נזכרתי בַּכול מחדש, והרגליים התחילו לרעוד לי והבטן התהפכה לי. למצוא ככה את... אה, אה, אה!"
ושוב התרפקה על גברת אקלס, וזאת אמרה:
"די, די, יקירה", לא בלי שמץ הנאה.
"מרי כמובן קצת נסערת, אדוני, מאחר שהיא זו שגילתה את המראה המחריד", הסביר רב המשרתים. "היא נכנסה כרגיל לספרייה כדי לפתוח את הווילונות — וכמעט מעדה על הגופה".
"אתה רוצה לומר לי", תבע קולונל בנטרי לדעת, "שיש גופת מת בספרייה שלי — אצלי בבית?!"
רב המשרתים השתעל.
"אולי תרצה לראות בעצמך, אדוני".


"הלו, הלו. כאן המשטרה. כן, מי מדבר?"
השוטר פּוֹלְק כִּפתר ביד אחת את מקטורן המדים שלו וביד האחרת אחז בשפופרת הטלפון.
"כן, כן, גוסינגטון הול. כן? אה, בוקר טוב, אדוני". בקולו של השוטר פולק חל שינוי כלשהו. הקול נעשה פחות רשמי וקצר רוח, כראוי לשיחה עם התומך הנדיב בתחרויות הספורט של המשטרה ושופט השלום האזרחי הבכיר באזור.
"כן, אדוני? איך אוכל לעזור לך? — סלח לי, אדוני, לא ממש הבנתי — גופה, אמרת? — כן? — כן, בבקשה ממך, אדוני — בדיוק אדוני — צעירה שאינה מוכרת לך, אמרת? — בהחלט, אדוני. כן, אני אטפל בכל זה".
השוטר פולק הניח את השפופרת, פלט שריקה ארוכה וחייג מיד לקצין הממונה עליו.
גברת פולק הציצה מהמטבח שממנו עלה ריח מעורר תיאבון של רצועות בייקון מטוגנות.
"מה קרה?"
"משהו משונה ממש", השיב לה בעלה. "מצאו גופה של איזו צעירה בבית האחוזה. בספרייה של הקולונל".
"היא נרצחה?"
"נחנקה, הוא אומר".
"מי זאת?"
"הקולונל אומר שאין לו שמץ של מושג".
"אז מה היא עשתה אצלו בספרייה?"
השוטר פולק השתיק אותה במבט נוזף ודיבר בקולו הרשמי לתוך השפופרת.
"המפקח סלאק? כאן השוטר פולק. כרגע הגיע דיווח על גופת אישה צעירה שהתגלתה הבוקר בשעה שבע ורבע..."


הטלפון צלצל בשעה שמיס מארפל התלבשה. הצליל החריד אותה משלוותה. זאת הייתה שעה לא רגילה לצלצול. חיי הרווקה המהוגנת שלה היו כה סדורים עד שכל שיחת טלפון לא צפויה הייתה מקור להשערות פרועות.
"אוי ואבוי", אמרה מיס מארפל וסקרה בבלבול את המכשיר המצלצל. "מי זה יכול להיות?"
השעה המקובלת בכפר לשיחות שכנים ידידותיות הייתה בין תשע לתשע וחצי. אז הודיעו תמיד על תוכניות להמשך היום, הזמנות וכיוצא באלה. קרה שהקצב טלפן קצת לפני תשע במקרה של משבר בשוק הבשר. מדי פעם צצה שיחה מזדמנת בשעות היום, אם כי שום אדם הגון לא טלפן אחרי תשע וחצי בערב. נכון שאחיינה של מיס מארפל, שהוא סופר במקצועו ולפיכך משופע גחמות, טלפן מדי פעם בשעות זרות ומוזרות ופעם אחת אפילו בעשרה לחצות, אבל הקימה בשעת בוקר מוקדמת לא הייתה אחת מגחמותיו של ריימונד וֵסְט. לא סביר שהוא, וגם לא אחד ממכריה של מיס מארפל, יטלפן אליה לפני שמונה בבוקר. למען הדיוק, ברבע לשמונה.
מוקדם מדי אפילו למברק, כי משרד הדואר נפתח רק בשמונה.
"זאת בוודאי טעות במספר", החליטה מיס מארפל.
ומאחר שהחליטה, ניגשה למכשיר שלא הרפה והשקיטה אותו בהרימה את השפופרת.
"כן?" אמרה.
"זאת את, ג'יין?"
מיס מארפל הופתעה מאוד.
"כן, זאת ג'יין. קמת מוקדם מאוד, דולי".
קולה של גברת בנטרי בקע מהשפופרת, חרד וחטוף.
"משהו נורא ואיום קרה".
"אוי, יקירתי".
"כרגע מצאנו גופה בספרייה".
להרף עין חשבה מיס מארפל שחברתה יצאה מדעתה.
"מצאתם מה?!"
"אני יודעת. אי אפשר להאמין, נכון? זאת אומרת, חשבתי שזה קורה רק בספרים. הייתי צריכה להתווכח שעות עם ארתור לפני שהוא הסכים לרדת לבדוק".
מיס מארפל ניסתה להתעשת. היא שאלה בקול נרגש:
"אבל של מי הגופה?"
"של בלונדינית".
"של מה?"
"בלונדינית. בלונדינית יפהפייה — גם זה כמו בספר. איש מאיתנו לא ראה אותה מעולם. ועכשיו היא שוכבת בספרייה, מתה. לכן את חייבת לבוא מיד".
"את רוצה שאני אבוא?"
"כן, אני שולחת לך את המכונית".
מיס מארפל אמרה בפקפוק:
"בוודאי, יקירתי, אם את חושבת שאוכל להרגיע אותך..."
"אה, אני לא צריכה הרגעה. אבל את כל כך מתמצאת בגופות".
"לגמרי לא. ההצלחות הקטנות שלי היו בדרך כלל תאורטיות".
"אבל את מתמצאת מאוד ברצח. תביני, היא נרצחה, נחנקה. אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו, אם את מבינה אותי. לכן אני רוצה שתבואי ותעזרי לי לגלות מי הרוצח ולפתור את התעלומה וכן הלאה. זה באמת די מסעיר, לא?"
"טוב, בוודאי, יקירתי, אם אני יכולה לעזור לך במשהו".
"נפלא! ארתור קצת עושה בעיות. הוא כנראה חושב שאסור לי בכלל ליהנות מזה. אני יודעת, כמובן, שזה עצוב מאוד וכן הלאה, אבל אני הרי לא מכירה את הבחורה — וכשתראי אותה תביני למה אני מתכוונת כשאני אומרת שהיא בכלל לא נראית אמיתית".


מיס מארפל, מתנשמת קלות, הגיחה ממכוניתה של משפחת בנטרי, שהנהג עמד והחזיק את דלתה פתוחה.
קולונל בנטרי יצא למדרגות הכניסה ונראה מופתע במקצת.
"מיס מארפל?... אה... אני שמח לראות אותך".
"אשתך טלפנה אליי", הסבירה מיס מארפל.
"יוצא מן הכלל. כדאי באמת שמישהו יהיה איתה. אחרת היא תישבר. כרגע היא מתנהגת בגבורה, אבל את יודעת איך זה..."
ברגע זה הופיעה גברת בנטרי וקראה:
"תחזור בבקשה לחדר האוכל ותגמור לאכול, ארתור. הבייקון יתקרר".
"חשבתי שאולי המפקח הגיע", הסביר קולונל בנטרי.
"הוא יגיע עוד מעט", אמרה גברת בנטרי. "לכן חשוב שתגמור קודם את ארוחת הבוקר. אתה צריך לאכול".
"גם את. באמת כדאי שתבואי ותאכלי משהו. דולי..."
"אבוא בעוד רגע", אמרה גברת בנטרי. "לך לךָ, ארתור".
קולונל בנטרי גורש לחדר האוכל כתרנגולת סרבנית.
"טוב!" אמרה גברת בנטרי בנימת ניצחון. "קדימה, בואי".
היא הלכה במהירות במסדרון הארוך המוביל לאגף המזרחי של הבית. מחוץ לדלת הספרייה עמד על המשמר השוטר פולק. הוא עצר את גברת בנטרי בסמכותיות מופגנת.
"לצערי, גברתי, הכניסה אסורה. בהוראת המפקח".
"שטויות, פולק", אמרה גברת בנטרי. "אתה הרי מכיר את מיס מארפל".
השוטר פולק הודה בהיכרות עם מיס מארפל.
"היא צריכה לראות את הגופה. זה חשוב מאוד", אמרה גברת בנטרי. "אל תהיה מגוחך, פולק. הרי בסופו של דבר זאת הספרייה שלי, נכון?"
השוטר פולק נכנע. כל חייו נכנע לבני המעמד הגבוה. המפקח, חשב בליבו, לא צריך לדעת על זה.
"לא לגעת ולא להזיז שום דבר", הזהיר את השתיים.
"ברור", השיבה לו גברת בנטרי בקוצר רוח. "את זה אנחנו יודעות. אתה יכול להיכנס ולהשגיח, אם אתה רוצה".
השוטר פולק נענה להזמנה. ממילא לא התכוון להישאר בחוץ.
גברת בנטרי הובילה בחגיגיות את חברתה לאורך החדר עד לאח הגדולה והישנה. שם התייצבה ואמרה בלהט תיאטרלי: "הנה!"
אז הבינה מיס מארפל בדיוק למה התכוונה חברתה כשאמרה שהצעירה המתה לא נראית אמיתית. הספרייה הייתה חדר המעיד על בעליו. חדר גדול, מרופט ולא מסודר. היו בו כורסאות גדולות בלות מיושן ומקטרות וספרים ומסמכים מפוזרים על השולחן הגדול. על הקירות היו שניים–שלושה דיוקנאות משפחתיים ישנים טובים וכמה ציורים ויקטוריאניים גרועים בצבעי מים ותמונות ציד שהתיימרו לשעשע. בפינה ניצב אגרטל גדול ובו פרחי אַסְתֵר. החדר כולו היה אפלולי ונינוח ונטול רשמיות. חדר ותיק המעיד על שימוש שגרתי ועל זיקה למסורת.
ועל השטיח הישן העשוי עור דוב שלפני האח היה מוטל דבר־מה חדש וגס ומלודרמטי.
דמות ראוותנית של נערה. נערה ששערה בהיר שלא כדרך הטבע, והוא אסוף בתסרוקת גבוהה, עתירת סלסולים. גופה הרזה היה נתון בשמלת ערב חשופת גב מסָטין לבן ומנצנץ. הפנים היו מאופרות בכבדות. הפודרה התבלטה בגיחוך מזוויע על גבי העור הכחול הנפוח, המסקרה נזלה מהריסים על הלחיים המעוותות, אודם השפתיים נראה כפצע פתוח. ציפורני הידיים נמשחו בצבע אדום כדם וכמותן ציפורני הרגליים הנתונות בסנדלי כסף זולים. זאת הייתה דמות זולה, צעקנית וסרת טעם — והיא התבלטה בזרותה ברקע הנעים, המיושן והמיושב של ספרייתו הביתית של קולונל בנטרי.
גברת בנטרי אמרה בקול נמוך:
"את מבינה למה התכוונתי? זה פשוט לא אמיתי!"
הזקנה שלצידה הנהנה. היא נתנה מבט ארוך ומהורהר בדמות המכורבלת למרגלותיהן.
לבסוף אמרה בקול עדין:
"היא צעירה מאוד".
"כן... כן... את כנראה צודקת". גברת בנטרי נראתה כמעט מופתעת — כאילו התגלה לה דבר חדש.
מיס מארפל התכופפה. היא לא נגעה בנערה. היא הסתכלה על האצבעות הלופתות את חזית השמלה, כאילו משכה אותה הנערה במאמץ נואש אחרון לנשום.
מכונית נשמעה על החצץ בחוץ. השוטר פולק אמר בקול מפציר:
"זה בוודאי המפקח..."
גברת בנטרי לא הכזיבה את אמונו הבסיסי בבני המעמד הגבוה ופנתה מיד אל הדלת. מיס מארפל הלכה אחריה. גברת בנטרי אמרה:
"אל תדאג, פולק".
לשוטר פולק הוקל מאוד.


קולונל בנטרי לגם בחיפזון מהקפה כדי לבלוע פירורים אחרונים של טוסט בריבה, מיהר לצאת למבואה וראה להקלתו את קולונל מלצ'ט, מפקד משטרת המחוז, יוצא ממכונית ולצידו המפקח סלאק. מלצ'ט היה ידידו של הקולונל. את סלאק התקשה לחבב — אדם חדור מרץ המתבל את עסקנותו המתמדת במנה נדיבה של התעלמות מרגשותיו של כל מי שאיננו חשוב בעיניו.
"בוקר טוב, בנטרי", אמר מפקד המשטרה. "חשבתי שכדאי שאבוא בעצמי. נראה שיש כאן עסק בלתי רגיל".
"זה... זה..." קולונל בנטרי התקשה להתבטא. "זה לא ייאמן — מופרך ממש!"
"אין לך מושג מי האישה?"
"אף לא שמץ. לא ראיתי אותה מימיי".
"המשרת יודע משהו?" שאל המפקח סלאק.
"לוֹרימֵר נדהם בדיוק כמוני".
"אה", אמר המפקח סלאק. "עוד נראה".
קולונל בנטרי אמר:
"יש ארוחת בוקר בחדר האוכל, מלצ'ט, האם תרצה משהו?"
"לא, לא — מוטב שניגש לעבודה. הֵיידוֹק צריך להגיע בכל רגע — אה, הנה הוא".
מכונית נוספת נעצרה, ודוקטור היידוק גבה הקומה ורחב הכתפיים, ששימש גם רופא משטרתי, יצא ממנה. ניידת שנייה כבר פלטה מקרבה שני בלשים בלבוש אזרחי, אחד מהם חמוש במצלמה.
"מוכנים — כן?" אמר מפקד המשטרה. "בסדר. ניגש לשם. בספרייה, אומר לי סלאק".
קולונל בנטרי נאנק.
"זה לא ייאמן! אתה יודע, כשאשתי התעקשה הבוקר שהחדרנית נכנסה ואמרה שיש גופה בספרייה, פשוט לא יכולתי להאמין לה".
"בהחלט, מובן לגמרי. אני מקווה שהגברת לא לקחה את זה קשה מדי?"
"היא נפלאה — נפלאה ממש. מיס מארפל הזקנה נמצאת איתה — מהכפר, אתה יודע".
"מיס מארפל?" מפקד המשטרה נרתע. "למה היא קראה לה?"
"טוב, אישה צריכה חברת נשים — אתה לא חושב?"
קולונל מלצ'ט אמר בצחוק קל:
"אם תשאל אותי, אשתך מתכוונת לשלוח את ידה בבילוש. מיס מארפל היא בלשית מקומית של ממש. פעם כבר סידרה אותנו כהוגן, נכון, סלאק?"
המפקח סלאק אמר:
"זה היה משהו אחר".
"מה פירוש אחר?"
"זאת הייתה פרשה מקומית, המפקד. הזקנה יודעת כל מה שקורה בכפר, בזה אין ספק. אבל מה שקורה כאן גדול עליה".
מלצ'ט אמר ביובש:
"אתה בעצמך עדיין לא יודע הרבה על מה שקרה כאן, סלאק".
"חכה ותראה, המפקד. לא ייקח לי הרבה זמן לברר".


בחדר האוכל ישבו עתה גברת בנטרי ומיס מארפל.
אחרי שהגישה לאורחת ארוחת בוקר, שאלה גברת בנטרי בלהיטות:
"אז מה את אומרת, ג'יין?"
מיס מארפל נשאה אליה מבט מופתע.
גברת בנטרי שאלה בתקווה:
"זה לא מזכיר לך שום דבר?"
שכן המוניטין שיצאו למיס מארפל נבעו מכישרונה לקשר זוטות מחיי הכפר עם בעיות חמורות יותר, והקישורים שפכו אור על הבעיות החמורות.
"לא", אמרה מיס מארפל בכובד ראש, "לא ממש — לא כרגע. קצת נזכרתי בבת הקטנה של גברת צֵ'טי — אידי קוראים לה — אבל נדמה לי שרק מפני שגם הבחורה המסכנה הזאת כססה ציפורניים ויש לה שיניים קדמיות קצת בולטות. זה הכול. חוץ מזה, כמובן", המשיכה מיס מארפל להרהר באותה הקבלה, "גם אידי אהבה מה שאני קוראת מחלצות זולות".
"את מתכוונת לשמלה?" שאלה גברת בנטרי.
"כן, סָטין צעקני — איכות ירודה מאוד".
גברת בנטרי אמרה:
"אני יודעת. מאחת החנויות הקטנות הגועליות האלה שמוכרות הכול בגינאה". היא המשיכה בקול חדור תקווה:
"תזכירי לי, מה קרה לאידי של גברת צ'טי?"
"היא בדיוק קיבלה עכשיו משרה שנייה — והיא מצליחה שם מאוד, ככל הידוע לי".
גברת בנטרי התאכזבה קצת. המקבילה מחיי הכפר לא נראתה מבטיחה.
"מה שאני לא מבינה", אמרה גברת בנטרי, "זה מה היא בכלל עשתה בספרייה של ארתור. החלון נפרץ, כך סיפר לי פולק. אולי היא באה לכאן עם פורץ ואחר כך הם רבו — אבל זה נראה טיפשי כל כך, נכון?"
"היא לא בדיוק לבושה לשוד", אמרה מיס מארפל בקול מהורהר.
"לא, היא לבושה לריקודים — או לאיזו מסיבה. אבל אין כאן דברים כאלה — וגם לא בשום מקום בסביבה".
"לא..." אמרה מיס מארפל בהיסוס.
גברת בנטרי התנפלה עליה כמוצאת שלל רב.
"חשבת על משהו, ג'יין".
"פשוט חשבתי לי..."
"כן?"
"על בזיל בלייק".
גברת בנטרי קראה מיד:
"אוי, לא!" והוסיפה כמסבירה: "אני מכירה את אימא שלו".
שתי הנשים הביטו זו בזו.
מיס מארפל נאנחה ונדה בראשה.
"אני בהחלט מבינה אותך".
"סלינה בלייק היא אישה נחמדה מאין כמותה. ערוגות השבילים שלה נפלאות ממש — כולי קנאה. והיא מחלקת ייחורים בנדיבות כזאת".
מיס מארפל לא התעמקה בזכויותיה של גברת בלייק ואמרה:
"ובכל זאת, את יודעת, היו הרבה דיבורים".
"אה, אני יודעת — אני יודעת. וארתור כמובן ממש יוצא מהכלים כשהוא רק שומע את שמו של בזיל בלייק. הוא דיבר אל ארתור בכזאת חוצפה, ומאז ארתור לא מוכן לשמוע עליו מילה טובה. יש לו מין הרגל טיפשי לדבר בזלזול כמו שהבחורים בימינו רגילים — ללעוג לאנשים שמגינים על כבוד בית הספר שלהם או על כבוד האימפריה וכאלה דברים. וחוץ מזה, כמובן, איך שהוא מתלבש!"
"אומרים", המשיכה גברת בנטרי ואמרה, "שבכפר לא חשוב מה לובשים. בחיים לא שמעתי שטות כזאת. דווקא בכפר כולם שמים לב". היא השתתקה רגע, והוסיפה בצער:
"הוא היה תינוק כל כך מתוק".
"ביום ראשון שעבר הייתה בעיתון תמונה מקסימה של הרוצח מצֶ'ביוֹט כשהיה תינוק", אמרה מיס מארפל.
"אוי, אבל ג'יין, את לא חושבת שהוא..."
"לא, לא, יקירתי. לא לזה התכוונתי. זאת כבר מסקנה מרחיקת לכת. פשוט ניסיתי למצוא הסבר לנוכחותה של האישה הצעירה הזאת כאן. סנט מרי מִיד הוא מקום כל כך לא מתאים לזה. ואז חשבתי שההסבר היחיד האפשרי הוא בזיל בלייק. כי הוא באמת עורך מסיבות. אנשים באו מלונדון ומחברת ההפקות — את זוכרת, ביולי האחרון? צעקו ושרו — רעש מחריד ממש — כולם היו שיכורים מאוד, חוששתני — והלכלוך והזכוכיות השבורות למחרת בבוקר היו פשוט מתחת לכל ביקורת — כך סיפרה לי גברת בֵּרי הזקנה — ובחורה אחת ישנה באמבט חשופה כמעט לגמרי!"
גברת בנטרי אמרה בסלחנות:
"אלה בוודאי היו אנשי קולנוע".
"סביר להניח. וחוץ מזה — אני מתארת לעצמי ששמעת — בזמן האחרון הוא הגיע כמה פעמים לסוף השבוע עם בחורה צעירה — בלונדינית — בלונד־פלטינה".
גברת בנטרי קראה:
"את לא חושבת שזאת היא?"
"טוב — באמת שאלתי את עצמי. כמובן, אף פעם לא ראיתי אותה מקרוב — ראיתי אותה רק נכנסת למכונית ויוצאת ממנה — ופעם אחת בגינה, כשהיא יצאה להשתזף במכנסיים קצרים וחזייה וזה הכול. את הפנים שלה לא ממש ראיתי. וכל הבחורות האלה עם האיפור והתסרוקת והציפורניים נראות כל כך דומות".
"כן. ובכל זאת, זה ייתכן. זה רעיון, ג'יין".