קתרין יוז כתבה את הספר הבלתי נשכח "מכתב שנשכח". גם הספר הנוכחי מגולל בשתי תקופות שונות, בהפרש של כארבעים שנה: 1975 מול 2016.

לפני כארבעים שנה בבלקפול נישאה מרי לתומאס רוברטס. למעשה הם כבר היו נשואים מגיל חמש. מרי ותומאס גדלו יחד ובבגרותם נישאו. תומאס עבד במכרה ומרי ניהלה את בית הארחה. כל בקשתה של מרי מתומאס היה שיתפטר מעבודתו המסוכנת במכרה. מרי הוסיפה וחידדה לתומאס שאם היא תהיה בהריון, היא לא

****


אין צורך באסטרואיד ענק שיתנגש בכדור הארץ, או סערת שמש שתשרוף את כולנו. גם לא בפטריה אטומית של איזה רודן מרושע שילחץ על הכפתור האדום, ולא בתזוזה הרסנית פתאומית של קרום כדור הארץ והלוחות הטקטוניים. אפילו לא באיזה ווירוס קטלני, מוטציה של שפעת עופות שלא תימצא לה תרופה. לא, לא צריך שום דבר דרסטי או דרמטי ממש. מספיקה מתימטיקה פשוטה. כי אנחנו, כמו שאנחנו, בני אדם, מתרבים מהר מדי.
לפני חמשת אל

#
ספרי מתח העוסקים באדם מן הישוב, שנקלע שלא בטובתו למערבולת המאיימת להשמיד אותו ואת כל הקרובים אליו, פופולאריים גם אצל קוראים שאינם אוהבים במיוחד ספרי מתח. קל לקורא לדמיין את עצמו בסיטואציה שמתאר הסופר, ללא בלשים מקצועיים – רק אדם רגיל שלא מבין מה נפל עליו. יש כמה סופרים שהתמחו בסוג הזה של סיפורים, וברקלי – שזה הספר הראשון שלו שאני קוראת – מצליח לכתוב היטב ולגרום לקוראת להימתח ובו-זמנית להשתכנע ש

לינווד ברקלי ואני ידידים טובים מאוד. סביר להניח, שאם הייתי פוגשת אותו על המדרכה באוקוויל, מקום מגוריו, הוא לא היה יודע מי מקדימה לו שלום נלהב ומסמיקה כמו מעריצה בת עשרה, אבל כל הסופרים, כמו סלבריטיז אחרים, נורא אוהבים להיות מזוהים.

בכל פעם שספר שלו יוצא לאור, אני קונה אותו במוקדם או במאוחר. (בואו נודה על האמת, יותר במוקדם מאשר במאוחר). אני אוהבת את הסגנון שלו. בלש לא בלש, סתם גבר פרברי נחמד שנק

ספר מתח מורכב ממשולש גיבורים שאינו שווה צלעות. קודקוד אחד הוא הבלש, השני הוא הקורבן והשלישי הוא הרוצח. בכל ספרי המתח, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תפקיד הגיבור הראשי שמור לבלש. שני התפקידים האחרים, של הרוצח ושל הקורבן, מקבלים תפקיד מינורי ובכך חוטא הסופר לא פעם לאיכות היצירה.

קורבן בעל דמות עגולה, מובנת ומעוררת אמפתיה, גורמת לקורא לרצות בתפיסת הרוצח ובפתרון התעלומה, הרבה יותר מאשר איזו גווייה נטולת

כמי שמתעלף בבדיקת דם, ספרי מתח תמיד הרתיעו אותי. תיאורי הרציחות, עינויי הגוף והגופות המרוטשות רק הלכו והשתכללו. הם הפכו למאפיין הבולט של ספרי המתח בשנים האחרונות, כשספרות המתח הסקנדינבית מובילה בראש מתארי הזוועות למיניהן.

"נקישה בחלון" של לינווד ברקלי היווה בשבילי שינוי מרענן על רקע אוקיינוס הדם השופע, והוא מוכיח כי אפשר לטוות ספר מתח מצוין גם בלי לרצוח כמה מאות אנשים במהלך העלילה, ובלי לתאר א

בימי נעוריי הנשכחים אהבתי לקרוא את סדרת ספרי "צמרמורת", ובשל נחיתותם הספרותית מאוד התביישתי בכך. אופציית שאילת הספר מהספרייה ירדה חיש מהר מהפרק. לרכוש אותו בסטימצקי? המחיר יקר מדי והמוכרת מכירה אותי. מה עושים? הולכים לחנות יד שנייה, לוקחים כמה צמרמורות, ולפני שנותנים למוכר את הספרים ביד רועדת (מצמרמורת, תרתי משמע...) כשגבם כלפי מעלה בניסיון להסתיר את זהותם, מקדימים ומבררים עם המוכר שיש לו שקית בצב

טוב מראה עיניים מאלף מילים, קבעו חכמים.

לפני לא מעט שנים, כשאחד מילדיי הגיע לגיל שלוש, איזו שמחה, איזו התרגשות...הוא עולה לגן עירייה. ומה רבה השמחה כשגן חדש נפתח והילד שלי משובץ אליו?

ביום הראשון, נכנסים להכיר את הגננת החדשה, בחורה מקסימה וחברותית, הטלפונים הבאים מובנים מאליהם "שמעת? איזו מקסימה" "כן כן, רשמתי אותו לגן החדש".

לקח לי שבועיים בכדי להבין.

הטלפון מצלצל :הגננת בצד השני, קו

יכולתי להשתמש שוב באותו טריק שובב שנס ליחו, ולכתוב איך נוצר קשר בין לינווד ברקלי וביני. אבל, איך להגיד את זה, אני לא אוהבת בדיחות משומשות ואני סבורה שגם אתם. ובאותו עניין: בטיול שלי בהולנד, סיפר המדריך באוטובוס אותה בדיחה עתיקה על היונים והקפה, ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. הבדיחה העלתה חלודה זה מכבר, זקנה הלבן מגיע עד ברכיים. במשפחתנו משתמשים רק בפאנץ' ליין של ירצו יאכלו וכו', כי כל אחד יודע למה