“לינווד ברקלי ואני ידידים טובים מאוד. סביר להניח, שאם הייתי פוגשת אותו על המדרכה באוקוויל, מקום מגוריו, הוא לא היה יודע מי מקדימה לו שלום נלהב ומסמיקה כמו מעריצה בת עשרה, אבל כל הסופרים, כמו סלבריטיז אחרים, נורא אוהבים להיות מזוהים.

בכל פעם שספר שלו יוצא לאור, אני קונה אותו במוקדם או במאוחר. (בואו נודה על האמת, יותר במוקדם מאשר במאוחר). אני אוהבת את הסגנון שלו. בלש לא בלש, סתם גבר פרברי נחמד שנקלע שלא בטובתו לפרשיית רצח, שמסכנת את שלמות משפחתו ומעמידה את יושרו האישי בספק בעיני המשטרה. המשטרה זו הבלשית רונה ודמור והעיירה היא מילפורד. הגבר הפרברי החנון הזה, שהוא אב מסור ומפרנס מסור, מגלה פתאום כישורים כמוסים ומנצח את הרעים.

הכתיבה של ברקלי אגבית ונטולת כל מניירות ספרותיות. מבנה הספרים דומה זה לזה. בחלקם מככבים גם הפושעים בדיאלוגים או מונולוגים בפרקים נפרדים. הטקסטים הללו לא מובנים בקריאה ראשונה, אבל בסוף הסיפור הם מהווים תוספת מעניינת שמאנישה את הפושעים ולכן גם מעבה את הדמויות. ברוב הספרים הפושע מתגלה די הרבה עמודים לפני שמסתיים הסיפור, אבל טוויסט סופי מעניין סוגר את הפרשה בצורה מרתקת.

המאפיין את ספריו של ברקלי, שאין בעצם פרט מיותר בסיפור. יש סיר מרק במערכה ראשונה, הוא יעוף על ראשו של הפושע במערכה אחרונה, פרי הרקיב במערכה ראשונה, הפושע ישאיר דגימת די.אנ.איי על הגלעין שלו במערכה השלישית. ברור שאני מביאה פה דוגמאות הזויות, אבל לא אני, ידידה של לינווד, אעשה ספויילרים לספריו. לכן, למרות שנראה לקוראים כי עודף הפרטים הוא סוג של נדנוד, מוטב להם לשים לב, כי האמת נמצאת בפרטים הקטנים.

בית לא בטוח הוא המשך של הספר בלי לומר שלום. נכתבה עליו ביקורת לא מאוד אוהדת או מאוד לא אוהדת (שני כוכבים) של לייב יקירתי, והייתי חייבת להחליט אם להיות נייטרלית כמו אומ"ניקית לפני שלושים שנה (היום האו"ם הוא הכל חוץ מנייטרלי) או לצדד בידידי לינווד או בידידתי לייב.

קשה, קשה.

כדי להכין את עצמי לקריאה, קראתי שוב את בלי לומר שלום (הנהדר והמצמרר, יש לומר), וכך, מוכנה מבחינה נפשית קראתי את בית לא בטוח.

אני מצטערת, לינווד. הרעיון לא רע, הכתיבה שלך בסדר כרגיל, אבל הספר בינוני. מה זה בינוני, הרבה פחות טוב ממה שמצופה ממי שכותב ספר המשך.

אבל מה שיותר גרוע מהכל, זה שבהוצאת מודן מזלזלים בקורא כמו בכל הוצאה של ספרים מתורגמים. אין כמעט ספר מתורגם שאין בו שגיאות הגהה מרגיזות. אבל בספר הזה הגדילו לעשות. מישהו לחץ על פקודת החלף ב-WORD במקום ראיתי החלף ל-ראתי. אני לא יודעת מי עשה את השטות הזאת, אבל לטעמי יש לשלוח אותו לעבודות שירות בהדבקת כריכות לספרים במשך שנה. הספר מסופר בגוף ראשון, אז אתם מבינים כמה ראתי הייתי צריכה לבלוע.

אז אני מחכה, לינווד, לספר הבא כמובן. ואם לא תערכו את התרגום, שם בהוצאת מודן, שומעים אותי? אם לא תתייחסו בכבוד לסופרים מחו"ל, אני מבטיחה לכם שאספר ללינווד הכל.

כי ראתי שמופיע במערכה הראשונה שוב ושוב, סביר להניח שיהלום על ראשך במערכה האחרונה.

נ.ב. שמתי לב שלא כתבתי בכלל על מה הספר. אבל זה הרי לא משנה. אם גם אתם חברים של לינווד תקראו אותו בכל מקרה, ואם אתם לא, בשביל מה לטרוח לספר לכם.”

“ספר המשך לספר המעולה "בלי לומר שלום" שמפגיש אותנו שוב עם סינתיה, טרי, גרייס, וינס, ג'יין והבלשית ודמור (בעיקר עם טרי שמקבל את רוב המקום והפרקים שלו כתובים בגוף ראשון. שלא כמו בספר הראשון שסופר כולו בקולו, בספר הזה הגיבור משתנה בכל פרק אבל חוץ מהפרקים של טרי כולם כתובים בגוף שלישי, מה שאני פחות אוהב). אם נחזור לעלילה עצמה, גם הפעם יש מתח והתפתחויות בלתי צפויות ממש עד הסוף, אבל פחות מבספר הקודם שהיה יותר מותח בעיניי.
ולסיום, הערת הגהה שהייתה ממש(!!!) מעצבנת בעיניי: משום מה, מסיבה בלתי ברורה לחלוטין ולאורך כללללל הספר, בהוצאה כתבו "ראתי" במקום "ראיתי". מזמן לא הייתה שגיאה שהציקה לי כל כך. וזו פעם ראשונה שאני נתקל בשגיאה כזו בהוצאת מודן או בכלל”

“יש פתגם שאומר "כל המוסיף גורע", במקרה הזה כנראה שלינווד ברקלי פספס אותו.

ביקור קטן בחנות הספרים הוביל לרכישה שלו, בלי לקרוא את התקציר, בלי להפוך את הכריכה, פשוט ראיתי לינווד ברקלי – חדש! וכמובן שרכשתי.
ואז...אני הופכת את הספר, קוראת את התקציר ומבינה שמדובר בספר המשך לספר "בלי לומר שלום".

אבל היי שניה, את "בלי לומר שלום" קראתי לפני מיליון שנה (ציטוט של בני הקטן כשהוא לא עושה הבחנה בזמן שעבר מהפרק הקודם של בוב ספוג שראה).

אז נאלצתי לרסס טיפה את תאי המוח החלודים ולהיזכר בעלילה, לינווד כנראה היה בטוח שאני מדקלמת את ספריו, וזוכרת מילה במילה כך שהוא לא טרח בכלל לתת איזה הקדמה / ריענון לספר הקודם.

סינתיה שכיכבה בספרו "בלי לומר שלום", חוזרת אלינו שוב, והפעם לא היא מסתבכת אלא דווקא הבת שלה המתבגרת, גרייס בת ה 14.
סינתיה שעודנה סובלת מהטראומה שחוותה הופכת להיות אמא כפייתית, ודאגנית על גרייס המתבגרת, היא מציבה בפניה חוקים וכללים נוקשים, ערב אחד ויכוח שיוצא מכלל שליטה וגרייס נפגעת ונאלצת לקבל טיפול רפואי גורם לסינתיה להבין שעליה לקחת פסק זמן ולהתבודד.

טרי בעלה של סינתיה, אביה של גרייס נשאר איתה בבית.

ליילה אחד, גרייס מצלצלת לאביה טרי "תגיע מהר, אני בצרה".

מכאן למעשה מתחילה העלילה, שכביכול הייתה אמורה לרתק, ולהשאיר את הקורא במתח...אמורה אמרתי?

ובכלל התקציר של של הכריכה, המשפט: "האם יש גבול למה שהורים מוכנים לעשות כדי להגן על ילדיהם"?
לכאורה שאלה מרתקת בפני עצמה, ומצביעה על איזשהו מעשה קיצוני שהורה עושה למען ילדיו...לא לא אל תטעו, המשפט "מפוצץ" נכון, אבל בכך הוא מסתיים.

ולך מר לינווד היקר, אוליי גם אתה מנוי כאן באתר או שיש לך שליחים למיניהם שייתרגמו לך את דבריי (מותר לי מידיי פעם להפליג בדמיוני).
עצה ידידותית ממני, אל תעשה את זה! אל תכתוב ספרי המשך רק בכדי לצאת לידי חובה או לנפח עוד יותר את חשבון הבנק שלך, לא על חשבון הקוראים שלך.

במילת סיכום אחת: אכזבה.”