כמי שמתעלף בבדיקת דם, ספרי מתח תמיד הרתיעו אותי. תיאורי הרציחות, עינויי הגוף והגופות המרוטשות רק הלכו והשתכללו. הם הפכו למאפיין הבולט של ספרי המתח בשנים האחרונות, כשספרות המתח הסקנדינבית מובילה בראש מתארי הזוועות למיניהן.
"נקישה בחלון" של לינווד ברקלי היווה בשבילי שינוי מרענן על רקע אוקיינוס הדם השופע, והוא מוכיח כי אפשר לטוות ספר מתח מצוין גם בלי לרצוח כמה מאות אנשים במהלך העלילה, ובלי לתאר את הרציחות בצורה, איך לומר בעדינות, שלא משאירה הרבה מקום לדמיון.
הכתיבה של ברקלי מקרינה טוב לב, חום רב ואנושיות, מאפיינים שקשה יותר להביע, לדעתי, בספרי מתח מאשר בפרוזה רגילה. הסיפור מובא בגוף ראשון, ומאוד קל להזדהות עם דמות המספר, דמותו של קאל ויבר, שאיבד את בנו בנסיבות קשות (חשב שיכול לעוף אחרי שנטל מנת יתר של סמים). זירת ההתרחשות של הרומן, כמו רבות אחרות של ברקלי, היא פרבר אמריקאי שלו, כביכול. ואין כמו ברקלי כדי לקלף את השכבות החיצוניות של החזות המתעתעת, ולהגיע בסופו של דבר אל הלבה הרותחת שמסתתרת עמוק מתחת לפני השטח, על כל השקרים, התככים, המאבקים הפנימיים, היצרים והאינטריגות שהיא טומנת בחובה – החל מבריונות משטרתית מקומית, דרך ראש עיר ייחודי, וכלה במערכת היחסים הפנימית בין התושבים.
אני חושב שמאוד קשה לבנות בספר מתח עלילה שמצד אחד תהיה מותחת מאוד, אך מצד שני לא תהיה מופרכת והזויה מבחינה עלילתית. הרבה סופרי מתח מקריבים את ההיגיון העלילתי על מזבח התהפוכות הבלתי אפשריות (הרלן קובן, למשל), והדבר גורע מאוד מאמינותו של הספר. ברקלי צולח את המבחן הקשה הזה בהצלחה. "נקישה בחלון" עומד במבחן ההיגיון, ועדיין הוא מותח, מרתק ונקרא בנשימה עצורה לכל אורכו.
בין לבין מצליח ברקלי לשזור גם תובנות לחיים, וזו מעלה נוספת של הספר. דוגמת ציטוט אחת קטנה, וחכמה במיוחד: "בימים אלה, בקושי יש למישהו תמונה על פיסת נייר. התצלומים נשלחים ברשת, מתפרסמים ומהבהבים על צגי הטלפונים החכמים. הטכונולגיה מאפשרת לנו לחלוק את תצלומינו עם אנשים רבים יותר מבעבר, אבל איפה יהיו הרגעים המונצחים האלה בעוד עשרים שנה? באיזו מצלמה ישנה על קרקעית מזבלה? מה קרה לזיכרונות שיכולנו להחזיק בין האצבע לאגודל?"
ברקלי מצליח לשזור בכתיבתו לא מעט חוש הומור, והוא עושה זאת בחינניות רבה. האתנחתות הקומיות הדקות הללו מוסיפות לספר הרבה קסם ולוויית חן, מרפות מעט ממידת המתח ההולכת וגואה, ואף תורמות לאנושיות שהספר מקרין. הספר עתיר במשפטים משעשעים נוסח "מעולם לא השתתפתי בקורס ליחסי עובד-מעביד, אבל חייב להיות כלל כלשהו שאומר שאין להאשים אחד מעובדיך בגנבה כשהוא מחזיק בידו סכין קצבים..."
ואם הסחרחורת שהספר גרם לי נבעה מרמת המתח הגבוהה ולא מתיאורי אלימות קשה שאינה משרתת את העלילה, הרי שזו האינדיקציה הטובה ביותר לאיכותו של הספר הזה.
פעם, ברבות הימים, אהיה גיבור. אחד כזה שעשוי ללא חת. אעשה בדיקת דם בישיבה ולא בשכיבה ואקרא ספרי מתח סקנדינביים עתירי ראשים ערופים וגופות מרוטשות. בינתיים אני נשאר נאמן למיטה הנוחה בחדר של אילנה האחות ולספרי המתח הקלילים והמשעשעים של ברקלי...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
