אני נהנית תמיד לקרוא את איין ראנד. אחרונת הסופרים המגוייסים. איפה יש עוד ספרים כאלה, שמניחים לגיבור לשאת פמפלט בן שבעה עמודים, מפני שלא הגיבור חשוב ולא העלילה, אלא הפמפלט?
יש לי חולשה לאידיאולוגיה. לאידיאולוגים, אם לדייק. אני נהנית להסתכל על הטוטאליות שבאמונה, על הניצוץ שבעיניים, על הלהט שבדיבור, על המסירות שבמעשים. כמעט לא משנה מהם המעשים, אם אני בעדם או נגדם. כך או כך יש בזה משהו מרשים. מעורר ה

כמעיין המתגבר הוא אחד הספרים הראשונים שעיצבו את תפיסת עולמי. כאשר נתקלתי בו בשנות העשרה שלי בין שלל ספרי סטיבן קינג ומייקל קרייטון שהיוו את רשימת הקריאה שלי באותה תקופה הוא עשה דבר שלא חוויתי מספרים עד לאותו מפגש, הוא גרם לי לחשוב. ישנם רינונים על ערכו האמיתי של כמעיין המתגבר כספר ועל הפילוסופיה שלו כתפיסת עולם בוגרת ומעוגלת. ואכן ישנם לא מעט חורים בתפיסת העולם ששוטחת איין ראנד בספר, אולם לאדם צעי

בחטיבת הביניים הייתה לי מורה לפילוסופיה שאמרה לנו לקרוא את "כמעיין", ומהר, כל עוד אנחנו צעירים ועוד לא מאוחר מדי. אולי היא צדקה. כשקראתי אותו, אחרי גיל 20, כבר לא הצלחתי להשתחרר מהביקורתיות, או להתרגש מהמסר הזה שאולי באמת יקסום לבני 16, "לך עם עצמך עד הסוף וישרף העולם". אולי כי בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא רוצה שהעולם ישרף. מצד שני, אולי זה לא עניין של גיל - איין ראנד הצליחה לעשות ממסר האגואיזם הזה

כמעט מכל ספר אפשר ללמוד משהו.
מספר מטומטם למשל, אפשר ללמוד כמה עדיף לא להיות מטומטם, כי אז זה גורם לך להוציא ספרים מטומטמים ולכולם לחשוב שאתה מטומטם.
מי רוצה להיחשב מטומטם?

אם לא קראתם את הספר, סביר להניח שלא תבינו את הפסקה הקודמת, אבל זה לא חשוב.

אני לא מבינה איך הגעתי לגיל 24 בלי שקראתי את הספר הזה, ואז אני חוזרת בי וחושבת שזה בדיוק הזמן.
לקרוא את הספר הזה בגילאים צעירים, זה לקרוא ולא ל

חבל שלא קראתי אותו צעירה יותר. זה ספר מעולה, מעורר מחשבה ברמות קיצוניות, ברמה כזו שאם הייתי קוראת אותו צעירה יותר, למשל כשהייתי סטודנטית לאדריכלות, ייתכן שהוא היה משנה אותי. היום, אני קוראת אותו ביותר ביקורתיות ויותר רוגע, לא נסחפת. וצריך להיזהר שלא להיסחף. הדמויות שראנד מעצבת הן קיצוניות, הן לא אמיתיות, אדריכל לא יכול להצליח כשאין בו שום עצמיות כמו פיטר ומצד שני, דמות כמו רוארק פשוט לא קיימת, ובמ

כמעיין המתגבר הוא פילוסופיה. הוא מסמך פרובוקטיבי, קיצוני ואכזרי, של תפישת עולם שקצת ירדה מהפסים. לעיתים אנשים טועים לחשוב שמדובר בספר הדרכה, אך שוכחים שבסופו של דבר, "כמעיין המתגבר", הוא רומן. וכרומן הוא מעולה. צריך להתייחס לדעות הנאמרות בספר בעירוב ולא לבלוע אותם, למיין אותם לפי מה נכון לגבי הקורא ומה לא.

הזמן: שנות ה-20 של המאה הקודמת. המקום הוא ניו יורק. הווארד רוארק הוא הנושא, אדריכל צעיר ש

הספר הכי טוב וחשוב שיש. אני ממליץ לכל אחד לקרוא אותו, ולמי שכבר קרא אותו אני ממליץ לקרוא אותו באנגלית, כי זה עולם אחר.
"כל רעיון חדש ונשגב זכה להתנגדות הרוב. כל המצאה חדשה וגדולה הוקעה. המנוע הראשון נחשב מטופש. המטוס הראשון נחשב בלתי אפשרי. נול האריגה המכאני הראשון נתפס כיציר השטן. ההרדמה נתפסה כחטא. אך אנשים בעלי חזון המשיכו בדרכם. הם לחמו, הם סבלו, הם שילמו ביוקר. אך לבסוף ניצחו."
גיבור הרומן

יפה. נהניתי לקרוא,
ויצאתי עם יותר שאלות מתשובות

אדריכלות חדשה ומקורית או אדריכלות שממחזרת רעיונות ישנים ולא מוסיפה עליהם? וכך לכל שטחי החיים. לשחק את המשחק המקובל או ללכת בדרך שלך, הייחודית לך? מה אתה בוחר להיות, שואל הספר, איש שיוצר יצירה מקורית ונועזת, או להיות 'איש החיים המשומשים', שחי מדעות של אחרים? כמה לוותר עבור מה שאחרים רוצים לשמוע וכמה לעמוד על שלי? מה המחיר לרצון שלי והאם אפשר באמת

ספר מרתק כתוב מצוין. לפני שנים רבות בהיותי נערה קראתי את הספר, ולאחרונה לרגל הזכרת הספר בפורומים שונים החלטתי לקרוא שנית . הקריאה החוזרת גרמה לי להבין שבנעורי ראיתי את הספר כרומן בלבד ולא התעמקתי בתאוריות הטמונות בו. הספר לא קל ולא ניתן לקרוא בו בריפרוף. הסיפור ארוך ומפותל וכל דמות בו מאד עשירה התאוריות הכלכליות הטמונות בספר מהוות כר נירחב למחשבה. והיום הסיפור ניראה לי יותר מענין מבעבר. התירגום ה