להתחסן או לא להתחסן, זו השאלה – מצד אחד המדע ומנגד החששות, רצון הממשל מול חירות האדם, הרי קודם כל הבריאות, אבל מה אם בסוף תפציע איזו תופעת לוואי? מה נכון לעשות? מה צריך לעשות?

את יונתן כהנוב כל זה פחות עניין כחייל שהתנדב להתחסן. עשור לאחר מכן, הוא מוצא עצמו בלב הסערה של חייו – הרעה במעמדו המקצועי, מערכת יחסים מתפוררת עם אשתו והדמנציה שצונחת לפתע על אביו. לתוך כל זה מתכנסת בשורה מהחיסון ההוא, שה

יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי

#
לא יודעת למה צפיתי. בטוח שלא ציפיתי להישאב לספר ישראלי על שב"כניק, דתל"ש, שחוק ושפוף, שעתידו מאחוריו. אחד כזה שלמרות שגודל וחונך פה, לא למד להתנהג כמו שמצופה מגבר ישראלי. כלומר לא לשתוק למי שמתגרה בך, תמיד להפגין ביטחון, לדעת מצויין מה "צריכים" לעשות במקרה ביטחוני ולחלק עצות כשיש משבר.

יונתן הנ"ל נשוי. יש פה תיאור מדוייק של חיי נישואים בשלב בו יש יותר מטלות והתחייבויות מאשר אמצעים, הרבה יו

הספר מתחיל בתיאור מצחיק שכל מי שהפך להורה מכיר. את הרגע בו התינוק עם החבילה בטיטול שכוב על משטח החתלה ופתאום ההורה מגלה שנגמרו המגבונים. ההורה בדילמה. מצד אחד הטוסיק מלוכלך ואי אפשר להרים על הידיים. מצד שני אסור להשאיר תינוק ולו לרגע על משטח החתלה. והרגע הזה בו אתה מנסה לעשות שפגאט או קפיצה באוויר להגיע לשקית מגבונים שתלוייה על הדלת או רחוקה ממך יוצר מצב קומי שאיך שלא מסתכלים על זה זהו רגע שגורם

אזהרת ספוילרים!

שבחים רבים ניתן לחלוק לרומן הנפלא הזה, החל מהתיאור הרגיש של התמודדות עם משבר בחיי הנישואין ועם הורה מזדקן חולה אלצהיימר (נושאים כה נדושים שמוכיחים שוב שלא חשוב ה"מה" כי אם ה"איך"), וכלה בשילוב פנטזיית מתח מרתקת, מותחת וישראלית מאוד, בעלילה.

אבל מה שכבש אותי יותר מכל היה דמותו של יונתן כהנוב, הגיבור המקסים ביותר שפגשתי זה זמן רב. "גיבור" כתבתי, ולשלושה מובנים כיוונתי: גיבור כ

****






'אלון' בגימטריה זה 87.

80 בגימטריה זו האות פ׳.

7 בגימטריה זו האות ז׳.

ביחד, יוצא 'פז'.

המילה הנרדפת לפז היא 'חלום'.

לאלון היה חלום לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור, והנה הוא התגשם, אלון כתב ספר והוציא אותו לאור.

לאלון גם היה חלום בלילה, ולפי מה ששמעתי, החלום הזה קרם עור וגידים והפך בעצם לספר הזה עליו אני סוקר כעת.

ואכן, הספר הזה הוא ממש כמו חלום.

יותר נכון, כמו

אני מוכרח להודות בכנות שרכשתי את הספר בתקווה שאוכל לפרגן לסופר שכתב אותו, שכפי שאתם יודעים הוא חבר סימניה אבל הצרה ואני אשתדל לומר את דבריי תוך מיזעור נזקים, בלי ספויילרים לכל מי שינסה לקרוא אותו ובעיקר לאלון אלפרט.

אני מחפש את המילים, ומרגיש כמו אחד השופטים בתחרות מאסטר שף. אני לא רוצה לתפלסף ולהישמע כמו אייל שני. האמת שקטנותי אבל אני קורא לא מעט ספרים ומקרה כזה עוד לא קרה לי עד היום.

מיל

במסגרת קורס שאני עושה בעבודה הייתי צריכה להכין מצגת ולהציג את עצמי בפני שאר משתתפי הקורס.
כשהגעתי לשקף שעוסק בהיילייטס של הקריירה שלי והכישורים המקצועיים שלי, תקף אותי שיתוק. נראה שכל משתתפי הקורס חוץ ממני עשו כל כך הרבה, החליפו תעסוקה, למדו עוד ועוד טכנולוגיות, אספו יכולות מקצועיות ואני? מה כבר יש לי לספר על עצמי, מה בעצם עשיתי ב-17 שנה האחרונות? איך אציג את השקף הזה כשהוא ריק ועלוב?
בשלב הזה

אלון אלפרט הוא בעל אוסף דימויים אינסופי. פעם אמרו על אמזון שהוא מוציא (האתר) 270 משאיות סמי-טריילר של ספרים כל יום לדואר. הבנתם את הדימוי והקשרו? לאלפרט יכולת תיאורית מרשימה כשהוא בא לתאר החתלת תינוק, פתיחת חזייה של מאהבת לרגע ונאום הנישא כלפי אשתו הפנקסנית של הגיבור כשהוא עומד על שלו.
וכך, הספר מכיל פרקים עמוסי דימויים ותיאורים המסתכמים בנושא בן שורה-שתיים. הקורא לא רוצה לפספס משהו בר-חשיבות וקו