בסדר. הגיע הזמן להודות: אני לא נמנית עם אוהבי המין האנושי. לא מקרוב ולא מרחוק. נולדתי כנראה עם איזה חוסר של גן חברותי. עדרים אני יכולה לחבב רק כשמדובר בהולכים על ארבע, וגם במקרה זה אני נוטה לחבב את היצורים הבודדים שלפעמים מתעכבים מאחורי כולם, מתרחקים, בוחנים את הגדרות ותוהים איך לדלג מעליהן. לשמחתי מצאתי בן זוג דומה לי להפליא. בחיים המורכבים הבלתי אפשריים והמדכאים האלו, אפשר להגיד שלפעמים אני מרגישה משהו שדומה לאושר.
הספר של צ'כוב, עוסק באותו עניין עצמו. אושר. ועד כמה ההוויה האנושית היא כזאת שמעטים מאוד זוכים לגלגל את טעמו המתוק של האושר על הלשון ולהתענג על המתיקות.
ארבע נובלות יש בספר הזה, ובכל אחת מהן דמות אחת אומללה להפליא, תקועה בתוך תבנית החיים, ללא יכולת ממשית לעשות משהו כדי לצאת. כוחות גדולים יותר מהאדם היחיד פועלים על כל אחת מהדמויות ומביאים אותן לשיתוק. מעמד, גיל, מגדר, עוני, משפחה. טבעת חנק כזאת או טבעת חנק אחרת.
נסיכה בעיני עצמה שמתאהבת ברופא בן מעמד נמוך, גבר בן מעמד נמוך יותר שנושא לאישה בחורה שאינה אוהבת אותו כלל, רק כדי להימלט מחיים, בת של בעלי מפעל עשירה רווקה בת שלושים שמפזרת את כספה, ומתעבת את המפעל, ואת מרבית האנשים שמקיפים אותה, ומרצה בשלהי חייו, שממתין לסיומם, מתבונן במשפחתו ולא מרגיש דבר מלבד ריקנות.
קצב הכתיבה איטי, מבקש מהקורא להתמסר לאט ובסבלנות. אני שכבר לא ממהרת לשום מקום, שבתי והתאהבתי בצ'כוב. על הפסימיות שלו והמורכבות. תיאורי הדמויות שלו הן מופת מזוקק של כתיבה.
כן, כל הדמויות נתונות באיזה שיתוק בתוך חייהם, אבל מי לא. זה כר נהדר עליו צומחת הזדהות שהיא בעיני תנאי להנאה מספר. הדמויות האלה, רלוונטיות לנצח משום שמי מאיתנו לא שקע בתקופה כזאת או אחרת בתוך ביצת חייו, בוסס בצער, עמד ועשה תנועות אומללות עם הידיים כדי לא לשקוע, וחיפש אחר איזו יד להיאחז בה. ובסוף בדרך לא דרך, גם בלי יד מבחוץ, מדדים החוצה, מטונפים מבוץ ומחפשים איזו שקיעה להסתכל עליה, כי מוכרחים הרי למצוא משהו יפה.
מומלץ. אגב בעיני הסיפור השני, שלוש שנים, והסיפור השלישי ממלכת הנשים, הטובים מכולם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
