בשבוע שעבר נהגתי לעבודה, מאורע בלתי רגיל לכשעצמו.
היה פקוק ברמות, פקק אינסופי שנשפך לצומת רמות והלאה לאורך גולדה.
נהגתי בנתיב השמאלי ביותר שאינו פונה שמאלה כששמתי לב לתופעה עוד יותר בלתי רגילה: הנתיב שמשמאלי, זה שפונה שמאלה - היה פנוי. ריק. נטול מכוניות.
נהגים בפקק מימיני, נהגים בפקק מלפני, נהגים בפקק מאחורי, ומשמאלי - כלום.
איפה, תהיתי לעצמי, כל אותם נהגים ישראלים מהזן שעשרת הדברות שלו מתמצה בשתי דברות בדיוק:
א. לא תצא פראייר אף פעם ובשום מצב
ב. עקוף תעקוף
איפה הנהגים שדוהרים בנתיב הזה עד שניה לפני הפניה שמאלה, וברגע האחרון חותכים ימינה ונדחקים לראש התור תוך הקפדה על הימנעות מוחלטת מיצירת קשר עין?
אם הייתי חיה בעולם של "הקבוע היחידי" הייתי מסיקה מיד שכפר אירופאי כלשהו עבר התקף של התחלפות וכל תושביו התחלפו באחת אל תוך גופיהם של הנהגים הישראלים שעל הכביש סביבי. התקפים כאלה קורים מדי פעם, מאז הומצאו צמידי ההתחלפות המאפשרים לבני אדם להחליף גוף זה עם זה, אתם יודעים.
עכשיו כל האירופאים המסכנים וההמומים ממצמצים מול השמש שמסנוורת אפילו שחורף, ונוהגים בנימוס אירופאי מעודן.
בינתיים, הכפר האירופאי המרוחק שלהם הפך לזירה של מכוניות מתנגשות, כי הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר לא יפספס הזדמנות לנהוג ממש איך שבא לו על רכב לא שלו. הכיכרות המטופחות והגזומות למשעי הפכו למסלולים אלטרנטיביים, והרמזורים התפטרו במחאה. שיתמודדו האירופאים כשיצליחו להתחלף סוף סוף בחזרה.
אבל אני לא חיה בעולם של "הקבוע היחיד", ולכן נשארתי עם הסברים פשוטים וטריויאליים יותר: אולי הירושלמים הוציאו את כל האנרגיות שלהם בעצבים על העיריה והשביתה, ולא נשארו להם אנרגיות לריב על הכביש, או סביר יותר - חייזרים מכוכב מרוחק השתלטו על התודעות של כל הנהגים מסביבי, או...
אוקיי. אני לא יואב בלום.
אני בטוחה שהוא היה מצליח למצוא עוד שמונים הסברים יצירתיים ומרתקים הרבה יותר.
כי זה הדבר הכי בולט בספרים של יואב בלום: היצירתיות והדמיון העשיר שלו, שיוצרים טוויסטים על העולם המוכר שלנו ובונים עולם דומה-שונה מרתק.
מה שיפה הוא, שהבניה של העולם הזה, שבו אנשים יכולים להתחלף זה עם זה בעזרת צמיד התחלפות, לא באה על חשבון בניה של עלילה מותחת ורבת תעלומות. ובדיוק בשניה שבה נראה לנו שהגיבור עלה על התאוריה שמסבירה את הכל (טוב, כמעט הכל) - הכל מתהפך ומתברר לנו שהפתרון בכלל אחר לגמרי. ויצירתי הרבה יותר, אלא מה.
אלון כתב על הטון של הספר הזה, ואני מסכימה איתו.
זה ספר שכתוב בטון קליל מאוד, כמעט מחופף, ובמתכוון.
זה ספר שמשתדל לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, וכולל הערות שוליים משעשעות (הכי אהבתי את הערות השוליים שנתנו דגימות ספרותיות אופייניות מז'אנרים שונים כפי שהם נכתבים בעידן ההתחלפות: הרומן הרומנטי, הכתיבה הרבנית, ספרי הפעולה. האם היה אפשר ליצור פארודיה כזו על ז'אנר הספרים של יואב בלום?), פרק אחד שכתוב במבנה של תסריט, סלנגים, ופניות ישירות לקורא.
אין בספר הזה תובנות עמוקות הקשורות ליחסי גוף-נפש. הוא בהחלט מרבה לציין את העובדה שאפשרות ההתחלפות השפיעה על התפיסות הדתיות והפילוסופיות בנושא, הוא בהחלט רוצה שנחשוב על זה, אבל לא ממש הצלחתי לחלץ ממנו תובנות מעמיקות בנושא, וזה בסדר.
בסך הכל מדובר בספר כיפי, מותח, מלא דמיון והפתעות.
כיף, כבר אמרתי?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
