מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן.



אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף ראשון אפשר לשרבב איזה טיפת חוש הומור. וכמו שפראנקל כותב בעצמו "הניסיון לפתח חוש הומור היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. עפ"י אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז. דבר פעוט ערך מאוד עשוי לעורר את הגדולה בשמחות".

הפרק השני מביא לקורא בדרך קריאה ומאוד זורמת את מושגי היסוד של הלוגותרפיה - כיצד להתמודד עם תחושת הריקנות הפנימית וחוסר התכלית הקיומית שרבים מאיתנו חשים ואיך להגיע למציאת המשמעות המיוחלת. בדרך כלל אני לועג לספרי הדרכה עצמית "רוחניים" – עם מרכאות כפולות ומכופלות – אבל משהו בספר הזה תפס אותי. אולי בגלל הפרק הראשון הקשה והעצוב ואולי בגלל שלמרות שהמחבר הוא פסיכיאטר במקצועו, הוא מביא את דבריו בצורה מאוד נעימה לקריאה, תמציתית וללא חפירות מיותרות. כל הספרון הזה הוא בן 160 עמודים קטנים. ואולי הוא כבש אותי בגלל שהוא לא זורה חול בעיני הקורא – הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו את העולם כפי שהוא נראה לו. מומחה העיניים מנסה לאשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת.

אז אולי כדאי שציניקן כמוני פשוט יחליף משקפיים וישנה את תפיסת עולמו שבכל זאת אין משמעות לחיים. בינתיים, בגל השרב של סוף השבוע האחרון, מצאתי לי משמעות קטנה בחיים. מזגן.

בהתחלה היה "פלא". והוא היה חכם, מרגש ונוגע, צובט אבל גם נושך. ספר נפלא.

אחר כך היה הסרט, הוליוודי כמובן, ואז הגיעה מהדורת הספר החדשה "פלא-עטיפת הסרט".

אחר כך היה "כל אחד הוא פלא" – גרסה מיוחדת לילדים. רגע, ומה עם פעוטות וטף? מה, הם לא בני אדם?

אחר כך היה "אוגי ואני", וריאציה שונה על פלא, כי אם יש תרנגולת שמטילה ביצי זהב צריך לנצל אותה עד הסוף, לא ככה?

אני מתאר לעצמי שבהמשך נזכה לפלא 2 ופלא 3, אבל בינתיים קיבלנו את "365 ימים של פלא - משפט לכל יום בשנה על אומץ, חברות, נדיבות ואהבה", שקיבלתי במתנה לראש השנה עם הבטחה שזה "ספר חכם שמשנה חיים עם תובנות ומשפטים מקסימים", ובפועל זה היה אולי הדבר הכי קיטשי שקראתי בחיים שלי.

וכל הפלא התפוגג.

בספר הזה אין קוסמים. גם אין בו שדים, פיות, מכשפות, זומבים, חדי קרן וגם לא רוחות רפאים. יש בו רק בני אדם, בשר ודם, ועלילה שמתרחשת בתחום המציאות. ובכל זאת, הספר הזה הרגיש לי קצת כמו ספר פנטזיה, כי הסבירות שהעלילה המפותלת והמפולפלת הזו תתרחש במציאות היא בלתי סבירה בעליל. תגידו לי בעצמכם: חולה סופנית שרוצה להתאבד, נוסעת במונית, מביטה בשמיים זרועי הכוכבים ומקבלת פתאום תקווה – זה הגיוני? אב ובנו שלא מדברים עשרות שנים ופתאום, אחרי התנצלות מגומגמת, נעשים חברים בלב ובנפש – זה הגיוני? וקבצן שאוסף את הסופנית ההיא, שהתעלפה, אבל לא לבית חולים אלא לחורבה שלו – הגיוני?

ועכשיו, במעבר חד, אני יכול לומר שהספר לא גרוע בכלל. הוא אפילו מהנה, אם מתעלמים מפגם האמינות. כי מסר"ב – ואי אפשר לקחת את זה ממנו – יודע לספר סיפור.

בספר הזה אין רוצחים. אין בו גם פשעים וגנגסטרים ותעלומת רצח נפשע. אבל בכל זאת, הספר הרגיש לי קצת כמו ספר מתח. במחצית השנייה שלו, כשכל צירופי המקרים מתחילים להתחבר, פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא. לא אמין ולא הגיוני אבל נקרא בשקיקה. פשוט כך.

הבעיה הגדולה היא שכשאני קורא ספר שמתרחש בתחום המציאות, ועוד המציאות הישראלית שמוכרת לנו היטב, אני מצפה לאמינות בעלילה. וזה העקב אכילס הגדול של הספר. חבל, עם קצת פחות דמויות וקצת פחות חיבורים בין צירופי מקרים זה היה יכול להיות ספר נפלא.

ובלי שוקולד הרי אי אפשר לסיים. בזמן האחרון גיליתי שוקולד חריף אש עם מילוי של צ'ילי ושוקולד מלוח עם תוספת של מלח ים – שניהם של חברת לינדט. העולם השתגע, אני אומר לכם. אז אם כבר, עד הסוף: אני יכול להציע ללינדט שוקולד עם מילוי כוסברה?

הספר הזה נראה לי יותר מדי מוכר. גם הנושא (התמודדות עם מחלה קשה), גם הכתיבה (הרגשנית והמתאמצת להדמיע) וגם (ובעיקר) העטיפה. לא הייתי צריך לחכוך בדעתי הרבה יותר מדי זמן. תגידו לי בעצמכם, זה לא מזכיר את הספר הזה?
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=245106

דייזי היא בחורה צעירה בשלהי שנות העשרים. היא החלימה מסרטן השד, היא נשואה לסטודנט לווטרינריה (כבר קנה אותי) שנמצא על סף לימודי התואר שלו ונראה שהחיים מחייכים אליה. אבל אז מתברר שהחיים אכן מחייכים, אבל חיוך נבזי ואכזרי במיוחד. הסרטן חזר, וביתר שאת, המצב קשה והרופאים לא מותירים הרבה תקוות.

ומה היא עושה, הגברת דייזי? לא מתרכזת במלחמה במחלה, לא בטיפולים, לא במאבק, אפילו לא ברגעים אחרונים של הנאה ממנעמי החיים – בהנחה שהיא כבר איבדה תקווה. אז מה כן? מסתבר שהיא מוטרדת, תחזיקו חזק, רק מדבר אחד שממש מדיר שינה מעיניה ברגעים קשים אלה: איך יסתדר בלעדיה בעלה, החנון האולטימטיבי והגמלוני להחריד, שלא יודע אפילו לבשל בעצמו מרק, לכבס ואפילו לסלק את ערימת הגרביים המלוכלכים? אבוי. איזו צרה צרורה. אז מה עושים? דייזי האלטרואיסטית ללא תקנה מחליטה לקחת על עצמה את משימת חייה: למצוא לבעלה אהבה חדשה. נראה לכם הגיוני? לי זה נראה מטופש להחריד. אבל גם אם נעזוב לרגע את חוסר האמינות המשווע של העלילה, הספר חלש מאוד בעיניי. הוא מתאמץ מאוד לרגש ולהדמיע, הוא רגשני להחריד אך כלל לא רגיש (יחי ההבדל הקטן) ואפילו השם, "לפני שאלך", קיטשי מאוד בעיניי. והכתיבה, אוי הכתיבה, מזכירה מאוד את זו של מיודעתנו ג'וג'ו מויס. הסופרת בטח הביטה במויס ואמרה לעצמה: אני רוצה ללכת בדרכך! ואם אעשה כמוך מיליונים על הדרך ועוד יעשו סרט על פי הספר, זה בכלל יהיה נפלא – עזבו את הנהג של מיס דייזי וקבלו את מיס דייזי עצמה!

אז זה מה שקורה כשמנסים לחקות, והחיקוי לג'וג'ו מויס פשוט צורח כאן לשמיים: החיקוי נופל הרבה מהמקור, ואם – כמו במקרה שלנו – גם המקור הוא לא משהו (לדעתי), אז כבר מדובר בספר חלש במיוחד.

לפני שאלך, אני רוצה להמליץ לכם: אל תלכו בדרכי ואל תקראו את הספר הזה.

להלן שיחה שהתנהלה בביקורי האחרון בספריה:

קוראת גבוהת מצח 1: האם תורגם כבר הספר הרביעי בסדרת 'החברה הגאונה'?

ספרנית גבוהת מצח: טרם תורגם, ותהיי בטוחה שאני הראשונה שאקרא את הספר מיד עם יציאתו.

קוראת גבוהת מצח 1: אח, איזו סדרה נפלאה, פשוט מושלמת. איזו כתיבה מזהירה, אילו תאורים מרשימים, איזה יצירת מופת ספרותית.

קוראת גבוהת מצח 2: פנינה ספרותית, החל מתיאור מארג היחסים בין שתי החברות וכלה בתיאור האותנטי של נאפולי וכל ההווי של העיר והתקופה.

קורא חדש, שהמצח שלו מגיע עד הצוואר: הדבר שהרשים אותי יותר מכל הוא התיאור האמין, הפסיכואנליטי והפילוסופי של מערכת היחסים הטעונה, האמביוולנטית והסימביוטית בין לילה לאלנה.

צב: וואלה, שכנעתם אותי. אפשר בבקשה לקבל את החברה הגאונה?

ספרנית (מרימה גבה בהשתאות על עבר המצח הגבוה): אוי, אתה ממש נאיבי. כל העותקים מושאלים ויש רשימת המתנה ארוכה. אבל אם תבקש יפה, אני אתן לך את הספר השני בסדרה, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', שהחזירו לי ממש עכשיו.

צב: יש לך את 'חמישים גוונים של אפור'?

קוראת גבוהת מצח 1: תת רמה.

קוראת גבוהת מצח 2: ביזיון.

צב (מתכנס בשיריונו): טוב, בסדר, נכנעתי. אני אקח את מספר 2 בסדרה של 'החברה הגאונה'.

וכך יצא שקראתי (עד עמוד 200 בערך) ספר משעמם, מייגע, מתיש, עמוס בתיאורים ודל מאוד בעלילה. ויגידו גבוהי המצח למיניהם שזה מה שחשוב – התיאורים, וגלריית הדמויות מהשכונה בנפולי, וההווי ומערכות היחסים והסיכואנליטיקה-פילוסופיה-פסיכולוגיה ואפילו יוסיפו ויציינו את הכיתוב המשמים והארוך בגב הספר (מנחם פרי, אלא מה) ויקראו לו ניתוח ספרותי. אני טוען שספר שכולל 496 עמודים ואת העלילה שלו אפשר לתמצת לאיזה עשרה עמודים (שלא לומר עשר שורות), זה ספר שהוא כדור שינה אחד גדול.

עדיף כבר להתעורר לחיים עם הויאגרה הספרותית המהוללת של 'חמישים גוונים'.

כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד.
אז תגידי לי בבקשה, א' לוקהארט, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה?

כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא כן שיקרה, אבל בהפוך על הפוך, כי הספר אפילו יותר גרוע מהעטיפה.

אז מה יש לנו כאן? קודם כל, ניסיון ברור ושקוף להתחנף לבני הנוער. לוקהארט, אני מתחנן, תפסיקי להתחנחן! מה זה, זה? אהבת נעורים, צביעות של עולם המבוגרים, מרד נעורים. והכל נראה כמו סלט שלם, וממש לא טעים. ועוד בתיבול גס של מעין ספק אגדות ספק מטאפורות מתחכמות ואוויליות והמוני משפטים דביקים נוסח "שרירי הבטן שלו רוטטים" ו- "הנשיקה שלנו הופכת את העולם לאבק". ויש גם מעין שורות חתוכות כאלה, עוד התחכמות מטופשת של שורות שכתובות בשלוש ארבע מילים.

ואי אפשר בלי לומר מילה רעה על משפחת העשירים המגעילה הזו, שהעושר שלהם מעביר אותם על דעתם ומככב בדמות טבח של בעלי חיים מסכנים. גועל נפש בדמות פרוות, חפצי נוי משנהב, פוחלצים של חיות, מסעות ציד ודיג, ולקינוח מזוויע במיוחד: כבד אווז, קוויאר ושרימפס. החיים הטובים מזמן לא היו כל כך טמאים.

ויש גם טוויסט בסוף. הו, הטוויסט הגדול. מגוחך והזוי ונלעג ומופרך שבאופן פרדוקסאלי משהו, מרוב שהוא היה רע, הוא הצליח ממש לשעשע אותי. וחוץ מזה, התחושה שהתקבלה אצלי היא שכל הסיפור נתפר כדי לשרת את הסוף המפתיע, יעני.

טוב, אז הייתם שקרנים. ביג דיל. וגם משעממים פחד, על הדרך. תלמדו מהשקרים כחול לבן, לפחות הם מעניינים. ואל תכתבו על הכריכה האחורית "רומן מתח פסיכולוגי", כי זה לא ספר מתח, ובטח שאין בו שום אלמנט פסיכולוגי (ככה אמרה לי בתוקף פסיכולוגית אמיתית).

ברגע שבו היא כיווצה את גבותיה, קימטה את מצחה, עיוותה את פניה, עיקמה את פיה וצקצקה בלשונה "הספר הזה הוא יופי של גועל נפש", ברגע הזה ידעתי שהספר הזה הוא-הוא הספר עבורי. "הספר הזה הוא קלישאתי להחריד", היא אמרה, ופלטה גניחה שלא הייתה מביישת אדם גוסס שעומד להחזיר את נשמתו לבורא עולם. "הדמות של האידשע-מאמע של אמא של גולדמן, למשל, מזכירה לי את אמא של בנצי מ-אסקימו לימון", ובכלל, כל העלילה – רצח נסתר מן העבר הרחוק, גיבור מבטיח שלפתע מתרסק, חבר שמנסה להוכיח חפותו, קפיצות בזמנים – הכל שגרתי להחריד. ושוב עיוותה את פניה בסלידה. "כן", עניתי לה. זאת הבעיה עם קלישאות, שבדרך כלל הן נכונות. אחרת הן לא מתפתחות לקלישאות... "הנה", המשכתי, "תראי אותנו. אנחנו ההפכים המושלמים ובכל זאת אנו נשואים כבר קרוב לארבעים שנה באושר ובעושר (כלומר באושר ובעוני). זאת לא קלישאה, שהפכים נמשכים זה לזה בזוגיות?" ואז הזכרתי לה את הכוסברה, כן, הכוסברה הזו שאני מת עליה ושהיא בורחת למרפסת ופותחת את החלונות בכל הבית כשאני מוסיף אותה לסלט. "איכסה", היא פלטה, "גם הספר וגם הכוסברה" והטיחה את 600 העמודים על השולחן.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו ארוחת גורמה שמכילה אינספור מטעמים ערבים לחך: סיפור מתח עם טוויסטים מפתיעים אבל לא מופרכים (כל מה שנראה נהיר ומובן הוא הפוך בהיפוך מוחלט והחשודים מתחלפים מדי מספר עמודים עד הסוף הכל כך מפתיע), יש לנו גם ספר על ספרות, על כתיבה, על משבר כתיבה, ספר על אהבה וזוגיות, שבריריותה והשלכותיה ההרסניות, ספר על הצלחה, על זוהר, על החלום וברו והשלכותיו, על אור הזרקורים ועל ארעיותם, והכל כתוב בצורה קולחת, מרתקת, כובשת, חיננית. כשזה מתפרש על פני 600 עמודים, זה בכלל לא דבר פשוט.

האמת, אשתי, שתהיה בריאה, צדקה: הספר מלא בקלישאות – יחסי הורים-ילדים, האמא היהודייה-הפולנית, עולם הספרות – ובעיקר העורכים והסוכנים, ההצלחה המטאורית, הציפיות בעקבותיה וההתרסקות, העיירה האמריקאית השלווה כביכול שמלאה ביצרים אפלים, אבל הכל בטל בששים. כי הספר הזה פשוט נפלא. 600 עמודים שחולפים להם ביעף ונגמעים בשקיקה.

נראה לי שאני הולך לקרוא אותו בפעם השנייה. וכדי שתקווה יקירתי לא תמלמל לי כל הזמן מתחת לשפם "יופי של גועל נפש", אני הולך להכין סלט עם הרבה כוסברה.

הספר הזה כבש אותי לחלוטין בזכות דבר אחד מרכזי ומשמעותי. התום והתמימות המשתקפים מנקודת המבט של הילדים הגיבורים, בד בבד עם החוכמה והתבונה שלהם. שלוש מדמויותיו של הספר המרגש הזה הם ילדים. דווקא משום שאישיותם טרם גובשה הם מסוגלים לראות טוב יותר את האמת ולזעוק על קיום עוולות אנושיות וחברתיות, וכך, ממש כמו באגדה המפורסמת של אנדרסן, הם מסוגלים לומר בקול רם, צלול ונישא כי "המלך הוא עירום".

הרגישות הרבה שמגלה דיל לאנשים, התבונה של ג'ם והרגישות והתבונה גם יחד של סקאוט מציבים, לדעתי, מעין אנלוגיה הפוכה בין שלושת הילדים לבין המבוגרים הסובבים אותם. הדבר מציג את המבוגרים באור מגוחך ומוסיף הרבה לביקורת החברתית בספר, אבל בעיקר מציג את הילדים באור תמים ונבון כאחד. אבל מסתבר שגם מקרב המבוגרים יש כמה שמודעים לעניין הראייה המפוכחת של הילדים ומגיבים לכך בכאב. דולפוס ריימונד מגלה את סודו הכמוס לסקאוט ולדיל, וסקאוט שואלת אותו מדוע עשה זאת. הוא עונה לה "מפני שאתם ילדים ויכולים להבין זאת והחיים עדיין לא השחיתו את לבכם". כמה נכון ומדויק. כשהורשע תום ע"י המושבעים, שואל ג'ים את אביו "איך יכלו לעשות זאת, איך יכלו?" אטיקוס עונה לו בכאב כי "אינני יודע, אבל הם עשו זאת. הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן, וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד". טוב, נו, ילדים וצבים רגישים... אטיקוס ממשיך ואומר כי אילו היו ג'ם ועוד 11 נערים כמוהו המושבעים במשפטו של תום, הוא היה כבר בן חורין. כלום יתכן שבחזהו של אטיקוס המבוגר פועם לב של ילד?

מי שריגשה אותי במיוחד הייתה סקאוט, כשהניגוד המשווע בין תגובותיה למאמרו של אנדרווד לבין תגובותיהם של המבוגרים, מאיר אותה באור אנושי במיוחד. סקאוט כותבת כי אנדרווד "כתב דברים אשר ילד יבינם", ואז היא מגלה, לחרדתה, את קיומם של "בתי הדין החשאיים שבליבותיהם של הבריות" (איזו הגדרה מבריקה), אותם בתי דין איומים שהביאו להרשעתו של תום. בניגוד לה, המבוגרים מגיבים באדישות ובחוסר אכפתיות למאמר ולמסרים העולים ממנו ומעדיפים לראות בו, למרבה הציניות, "מאמר פיוטי שיהיה ראוי להעתקה".

התום והנאיביות של נקודת המבט של הילדים עוררה בי לעתים גם חיוך. סקאוט אומרת "בדרכי הביתה אמרתי בלבי כי אני וג'ם נגדל, אך אין לנו עוד ללמוד הרבה. לכל היותר אלגברה"... המשפט התמים הזה טומן בחובו ניגוד מצמרר בין תהליך החינוך שעומד לקראת סיומו, על כל המשתמע מכך, לבין רכישת הידע בתחומי הדעת השונים. האם יתכן שלימים סקאוט המבוגרת תהיה כמו המבוגרים מהם סקאוט הילדה סלדה?

הילדים בספר לא איבדו עדיין את תמימותם, והם מגיבים לאירועים הבעייתיים בסיפור באורח אנושי יותר וציני פחות, וזה מה שכבש אפילו צב נרגן וציניקן כמוני. ספר מקסים, כבר אמרתי? אז שתדעו...

מכירים את האנטומיה של גריי? בתור צופה אדוק של סדרת הדרמה הרפואית על כל שלל שלוש עשרה עונותיה, אני יכול לומר שלמרות הצפייה המסורה, ולמרות שהיא מושכת ונעימה לצפייה אחרי יום עבודה מתיש, יש בה את כל מה שרע בסרטים ובסדרות האמריקאים: עלילה הזויה, מופרכת, לא הגיונית, בתוספת של הרבה קיטשיות ושמאלץ.

המעלה הגדולה ביותר של הספר היא בעיניי שהוא מצליח לטוות סאגה רפואית-אנושית עשירה, מעניינת וקולחת, בלי שהעלילה תחטא בחטא השתלשלות האירועים ההזויים והבלתי הגיוניים בעליל. הספר היפה הזה, שמתפרש על פני כ- 750 עמודים צפופים, מתחלק לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון סוקר בהרחבה את ילדותם והתבגרותם של שתי הדמויות הראשיות, לורה וברני, בבוסטון של תחילת המאה העשרים, ואת תקופת לימודיהם והתמחותם ברפואה. המחצית השנייה של הספר עוסקת בעלילות השונות שחוו לורה וברני לאחר שסיימו את לימודי הרפואה שלהם והחלו לעסוק במקצוע זה, כשהדבר משולב בעלילותיהם של חבריהם למחזור הלימודים, ויש לא מעט כאלו...

לאריך סגל אני זוכר חסד נעורים מ- "סיפור אהבה" המקסים שלו, וגם כאן הוא לא מאכזב. חוץ מדרמה רפואית מעניינת הוא משלב כאן סיפור אנושי שמצליח לגעת בנושאים כמו המתת חסד, היחס לשחורים, דת ואמונה ("אתה חושב שאני מסוגל להתפלל לאלוהים שנתן לכל המשפחה שלי להירצח בלי שום סיבה? האמונה שלי נעלמה עם עשן המשרפות"), מוסד הנישואים ("התיאור הטוב ביותר לנישואין הוא ניצחון התקווה על הניסיון"), ידידות ועוד ועוד. זה לא יצירת מופת ספרותית, אבל זה ספר טוב מאוד, קריא, קולח וזורם שמספר סיפור רפואי-אנושי ומצליח לשמור על מתח ועניין ב- 750 עמודים, שזה בכלל לא פשוט לעשות בכמות כזאת של חומר קריאה.

הספר, שראה אור לראשונה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, יצא עכשיו במהדורה חדשה בכתר, והוא גם מתהדר בעטיפה חדשה בה נראים חלוקים לבנים תלויים על גבי קולב. הספר הזה מיטיב להמחיש שמאחורי הדרת החשיבות שגלומה בחלוקים הלבנים, הפרופסורים והדוקטורים למיניהם הם ממש כמו הפציינטים שלהם – אנשים עם חולשות גדולות ומצוקות איומות ומשברים נפשיים קשים. והגוף שלהם חשוף למחלות ולפגעים שונים ממש כמו המטופלים שלהם. במילים אחרות – בשר ודם.