אחרי מסעות ספרותיים כבדים ומטלטלים, מצאתי את עצמי עם "כמעט נגיעה" של <mark>קולין אוקלי</mark>. בואו לא נטעה – מדובר בקומדיה רומנטית קיטשית למות, שיושבת לגמרי בתוך גבולות הגזרה של הז'אנר, כולל כל ה"נו באמת" המתבקשים: הסודות המוסתרים, הניתוקים הדרמטיים והמפגשים המקריים אחרי שנים.
אז למה בכל זאת נהניתי? כי בתוך הקיטש הזה מסתתרת כתיבה באמת טובה. אוקלי כותבת בציניות ובקלילות שמצליחות להחזיק גם את הרגעים היותר נוסחת

הספר הזה נראה לי יותר מדי מוכר. גם הנושא (התמודדות עם מחלה קשה), גם הכתיבה (הרגשנית והמתאמצת להדמיע) וגם (ובעיקר) העטיפה. לא הייתי צריך לחכוך בדעתי הרבה יותר מדי זמן. תגידו לי בעצמכם, זה לא מזכיר את הספר הזה?
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=245106

דייזי היא בחורה צעירה בשלהי שנות העשרים. היא החלימה מסרטן השד, היא נשואה לסטודנט לווטרינריה (כבר קנה אותי) שנמצא על סף לימודי התואר של

"כשאני מחזיקה עכשיו את הספר אני מבינה פתאום שקריאת רומנים רומנטיים זה מסוג הדברים שתמיד חשבתי שיגיעו עם הזמן, כמו סריגה במסרגה אחת או סידורי פרחים, כששערי יאפיר ועורי יתקמט. אבל השיער שלי לא יאפיר והעור שלי לא יתקמט, ויכול להיות שאמות בלי לקרוא רומן רומנטי אחד. וזה - זה! - מעלה דמעות שמציפות את ריסי התחתונים עד שראייתי מטשטשת".

לקחתי את הספר הזה מספריית גינה, בדרך למנת הבוסטר של החיסון שלי, כשא