כמה שהחיים קשים, נכון? נכון שהחיים קשים? יש מישהו שלא יסכים איתי על זה שהחיים קשים?
אחד הדברים שאני אוהב בספרות מדע בדיוני היא היכולת שלה להמשיל את החיים שלנו כאן למעשיות בדיוניות שמאפשרות להסתכל על זה מאספקט שונה. והנה, הספר הזה הוא דוגמא מצוינת לכך.
"טאו אפס", שמו של הספר, לקוח מעולם הפיסיקה ומתייחס, אם מוחי המאוד לא מתמטי ופיסיקלי עד לכדי בורות הצליח להבין, למהירות האור ולמה שקורה לגוף שנע במהירות כזו או קרובה לכזו. וזה משמעותי, מכיוון שהספר הזה מבוסס באופן מאוד נרחב על תיאוריות פיסיקליות שונות, ולמעשה הן אלו שמניעות את עלילתו.
בעתיד הרחוק כדור הארץ יהיה מפוצץ באוכלוסין. המשאבים הטבעיים ילכו ויצטמצמו, אך במקביל לכך תתפתח משמעות גם טכנולוגיית המסע בחלל. מנוע הבוסארד, מנוע המבוסס על טכנולוגיה מתקדמת ומאפשר תנועה מהירה מאוד בחלל, כזו שמסוגלת להביא חלליות למהירויות שמתקרבות למהירות האור, כבר קיים ונמצא בשימוש נרחב. הדבר מאפשר יישוב פלנטות זרות ביקום. דבר נוסף שנוצר בעקבות המצב, הוא הפרדוקס של מסע בחלל למרחקים גדולים. בעוד שעבור טייסי החלל הנסיעות הללו לא ארוכות מאוד, שכן כאמור החלליות מהירות מאוד וגומעות מרחקים עצומים ובלתי נתפסים תוך דקות, הרי שבאותו זמן חולפות שנים על כדור הארץ, והטייסים הללו מתרגלים לחזרה לעולם שונה מזה שאותו עזבו, כשכל יקיריהם כבר נפטרו או שהם בגילאים מתקדמים בהרבה מאלו שהיו כאשר עזבו אותם.
בסיפור הנוכחי יוצאת משלחת גדולה של טייסי חלל, מדענים, רופאים ופסיכולוגים שבחרו לנטוש את כדור הארץ וכל אשר בו, אל עבר איוש פלנטה רחוקה וזרה. הם באים ממקומות שונים בעולם (גם מישראל) ולכל אחד סיבתו הוא לעזוב את העולם בו גדל ושאותו הוא מכיר - מי בגלל לב שבור, מי בגלל סקרנות מדעית, ומי בגלל שחש אכזבה מהעולם הנוכחי וחולם על הקמת חברה מוצלחת יותר. הם יוצאים אל עבר נתיב שתוכנן מראש ע"י אסטרונומים, לפיו לא צפויות בעיות מיוחדות לאורך מסעם, אבל... ברור שיש.
ערפילית קטנה של אבק כוכבים היא לפעמים כל מה שדרוש כדי לשבש לאנשי חלל את החיים. הערפילית מסיטה אותם ממסלולם, וגם דופקת להם את הברקסים, ולמעשה הם לא יכולים לעצור.
מרגע זה משנה הספר את כיוונו ובוחן את השאלה האנושית הקדומה ביותר - מה אמור לעשות אדם שכבר תכנן לעצמו את חייו, וברגע אחד מבין שכל התכנונים הללו הלכו פייפן?
העלילה מתמקדת במס' דמויות מרכזיות בקרב החברה האנושית הקטנה שמתפתחת בתוך החללית. כל אחת מהן מתמודדת עם הנושא בדרכה היא. הגיבור של הסיפור הוא רס"ר המשמעת של החללית, בחור קשוח בשם צ'ארלס ריימונט, שמחליט לאור הנסיבות לעשות את מה שרס"רי משמעת יודעים לעשות הכי טוב בעתות משבר וחוסר וודאות - לדבוק בשגרה על כל מרכיביה, החל מגילוח צחצוח בבוקר ועד לגינוני השולחן. השגרה הזו מעיקה על שאר אנשי הצוות מצד אחד, אך מצד שני היא גם ממשיכה להטעין אצלם את היצר לשרוד ולמצוא פתרון.
פול אנדרסון הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי מוערך מאוד, בן למשפחת מהגרים סקנדינבית. הפרט הזה חשוב מכיוון שרבים מספריו עוסקים במיתולוגיות סקנדינביות. בספר הזה יש גם לא מעט אזכורים לסקנדינביה - בעת עזיבתם את כדור הארץ, המעצמה הגדולה שמנהיגה את העולם היא שוודיה, השפה הבין לאומית היא שוודית, ואנשי הצוות הבכירים בספינה הם שוודים.
עלילת הסיפור נעה בין תיאוריות פיסיקליות מסובכות מצד אחד, שמניעות את העלילה ועליהן מסתמכים המדענים בחללית על מנת לחשוב על מציאת הפתרון ההישרדותי עבורם, לבין היחסים הפנימיים בתוך החללית, המורכבויות האנושיות שנרקמות בין גברים ונשים שכלואים בחלל סגור ותחת מצוקה נפשית חזקה. כן, כמובן, המצב מוליד הרבה מאוד סקס וגם חילופי זוגות.
הקריאה בספר מהנה מאוד, למרות הפיסיקה הכבדה עליה הספר מתבסס הוא מצליח להישאר קריא והעלילה מצליחה להישאר ברורה גם עבור הקורא ההדיוט. מצד שני, הסיפור שמתחיל כסיפור מסעות הופך במהרה לסיפור הישרדות בתוך חלל סגור, והדבר יוצר אווירה קלסטרופובית.
אפשר בהחלט לומר שמדובר בספר מדע בדיוני טוב מאוד.

לאחרונה נקלעתי למצב רוח פסימי ואף דיכאוני. קורה לי מדי פעם.
בזמנים כאלה טוב לו לאדם לקרוא משהו שמרחיב את האופקים, שמראה שיש לעולם עוד תקווה.
הספר הקטן הזה הוא דוגמא לכך.
אפשר לבחון אותו ולתאר אותו מכמה נקודות השקפה, שכן ספרים, כמו כתמי רורשאך, ייראו שונה בעיני הקורא האינדיבידואלי. בעיניי, הספר טומן בחובו מוסר השכל חיובי ואופטימי עבור המין האנושי.
זהו ספר מדע בדיוני.
העלילה מתרחשת בתוך חללית עצומת ממדים, שנשלחה בעבר הרחוק למשימת חקר בחלל ומאז עברו הימים. דורות התחלפו והרבה מים זרמו מתחת לגשר. בחללית, צאצאיהם של צאצאיהם של צאצאיהם של החללאים הוותיקים, כבר אינם יודעים את מטרת המסע שלהם. הם נולדו לתוך עולם שכולו קירות מתכת, דלתות אוטומטיות, ברזים שכשפותחים אותם יש מים, תאורה מלאכותית שמתוכנתת לאשמורת יום ואשמורת לילה, ובטוחים שכך צריך להיראות העולם. הם אינם יודעים שהם בחללית ואינם יודעים דבר וחצי דבר על העולם האנושי ועל היקום.
החברה שמתפתחת ביניהם היא חברה שבטית, עם דת מוזרה. הם ניזונים מצאצאיהם של בעלי חיים וצמחים שנלקחו במקור בחללית ומאז התרבו בה.
מה שמניע את הסיפור הוא איש דת בעל חזון, שחושב שיש יותר לעולם ממה שנראה לעין. אף על פי שהוא נתפס כהוזה על ידי חלק מהאנשים, הוא מצליח לסחוף אחריו קבוצה שיוצאת יחד עמו לבחון את האמת.
במובן מסוים זהו ספר של מחפשים. הוא מהווה מטאפורה לאותם אנשים, כמוני, שסובלים מדי פעם מדכדוך הולך ובא, ומחפשים את משמעות החיים והאם מה שנגלה לעין הוא כל מה שיש ותו לא, או שישנם דברים נסתרים ועמוקים יותר.
הספר אינו ארוך והוא די ממוקד.
אני ממליץ.

השנה היא 2004. אני מטייל עם חבר בסלובניה, שנינו צועדים עם התרמילים ברחובות ליובליאנה היפה, בדרך אל המצודה. על הגשר שחוצה את הנהר אנו חולפים על פני נגן רחוב. אני לא הייתי מבחין בו בכלל אילולא חבר שלי היה מסב את תשומת לבי. "עזוב", אני אומר, "שלא נפספס את הכניסה למצודה."
"לא נפספס," הוא עונה, ומתיישב מול הנגן. ככה הוא, החבר שלי, וככה הם למעשה רוב החברים שלי, יודעים ליהנות מהרגע.
ודווקא אני לא כזה.
אצלי הכול חייב להיות מתוכנן, מדויק, לפי לו"ז. החיים אצלי זה רצף של משימות, ואם אני לא עומד בהן אני מרגיש כעס וזעם ואכזבה מעצמי.
כל דבר הוא יעד שצריך לכבוש, או משימה שיש לעמוד בה.
להיות תמיד כבו נמלה עובדת, במקום לאפשר לעצמי להיות קצת כמו החגב העצלן.
לפעמים אני מרשה לעצמי להיות החגב. ואז, אני חש רוגע נורא גדול. אבל לא חולפות חמש שניות, והמחשבות הנוראות והחרדות והריק הקיומי נופלים עלי, כמו שק של לבנים. ואני ממהר לחזור אל רשימת המטלות, שאמנם משעבדת אותי, אבל גם מרגיעה ומסיטה את המחשבה ממשמעות החיים והריק ששולט בכול.
הספר "פרנהייט 451" מסווג כספר מדע בדיוני, אבל למעשה זו יצירה פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, שמתעסקת בעיקר בפחד שלנו, בני האדם, מהתייצבות אל מול התהום הגדולה. אל מול הריק.
ביצירה הזו האנושות מצאה פתרון לסבל האנושי. פשוט לא לחשוב. כמה קל וכמה פשוט. חיים בעיר גדולה, עמוסה ותוססת, נמנעים משיחות בטלות עם חברים, נמנעים מחיי קהילה, מסתגרים בבתים בהם כל קיר הוא מסך טלוויזיה ענק שמשדר ללא הפסקה תכניות ריאליטי ושעשועונים זולים, או שנהנים מהתענוגות שהעיר מספקת, או פשוט לוקחים את המכונית וטסים על הכביש ללא מטרה מיוחדת.
כולם נהנים.
כולם מאושרים.
לפעמים מישהו מתאבד אבל זה לא נורא.
וכל מחשבה עמוקה, שמטבעה היא גם מייסרת, פשוט לא מתקבלת על הדעת. אין מרפסות וכך נמנעות שיחות שכנים ונמנעת הקמת קהילה. אין טיולים בטבע, וכמובן – אין ספרים. אלו האחרונים הם האיסור החמור ביותר, איסור שבגינו בית שיתגלו בו ספרים יישרף עד היסוד. מי שאמון על שריפת הבתים הם לא אחרים מאשר... הכבאים. כן, בספר הזה לכבאים יש נפט בצינורות, וכשהם שומעים את האזעקה בתחנה הם יוצאים לשרוף בית ולא למגר את האש.
הם כלבי השמירה של ה"אוטופיה" הזו.
וכמובן, יש מי שמעז להטיל ספק במשטר הזה, ואבוי, הגיבור שמטיל ספק במשטר הוא דווקא כבאי, זה שאמור מתוקף תפקידו לשמור על המשטר.
הספר קצר, אך הסיפור עמוק מאוד, כבד, המלים נופלות עמוק אל תוך הנשמה ונשארות שם. במיוחד אצלי, שמרבית חיי אני מנסה לעטוף את עצמי במסכים שיסיטו את התודעה שלי מהדברים החשובים באמת, כי הדברים האלה גם כואבים נורא. אבל כנראה שאי אפשר באמת לחיות בלי לתת לכאב מקום של כבוד בתוך הנפש שלך.

כשאני חושב על תרבות השוליים של השמאל, שני מערכונים של החמישייה הקאמרית עולים לי בראש – באחד, קרן מור הצעירה עד מאוד מגלמת סטודנטית תל אביבית, ישובה על הדשא של האוניברסיטה, ומסבירה שהנשק היחידי שנותר בידי השמאל בארץ הוא כוסיות. בשני – קרן מור מגלמת סהרורית מוזנחת בתחנת אוטובוס, ופורשת את משנתה הפילוסופית לפיה כל העולם רוצה לזיין אותה. אפילו הפלסטינאים. יום אחרי הסכם השלום היא תשמע דפיקה בדלת ואז "שלום. אנחנו הפלסטינאים ובאנו לזיין אותך".
אם שני המערכונים הללו יתייחדו ויביאו ילד לעולם, זה יהיה הספר "עדן".
הספר הזה לא רק מקדש את תרבות השוליים השמאלנית, אלא גם צוחק עליה. דרך עדשת הספר אנו רואים מהו השמאל בארץ – חבורת בורגנים יפי נפש שנזהרים שלא לומר משהו פוגעני כלפי ערבים, וכשגונבים להם את האוטו הם מסבירים לכולם שאין מצב שזה ערבי גנב, וכשמסתבר שאכן ערבים גנבו את האוטו הם מחפשים את ההסבר ההומניסטי שיסביר להם מדוע הפך אותו גנב לגנב.
תל אביב מתוארת באור מעוות, כאיזו פלנטת סייברפאנק, שבה אנדרואידים שמדברים כולם באותו הטון מפחדים פחד מוות מלגמור בפרוורים, ובמקום זאת צורכים סמים ומתמכרים לסקס מזדמן.
הגברים הם קורבן של הנשים, עמוסי תאוות וליבידו מנופח עד כדי כך שכל בחורה שמשדרת להם מיניות מפילה אותם בפח, והנשים הופכות בתורן לקורבן של הגברים כי ברגע שהן משחררות את הזאב הגברי וחסר העכבות הזה מהרצועה, אין להן יותר שליטה על מעשיו, ובספר הזה הזאבים כולם נושכים.
הגבר היחידי בספר שאיננו כה עמוס ביצרים אפלים שדוחפים אותו להחריב את הגוף הנשי הוא מרק, אביה של הגיבורה הראשית, והוא מתואר כגבר נקבי, חלש, רמוס על ידי החיים והנשים שפוגשות אותו – אשתו הראשונה, אשתו השנייה, ובתו.
העולם הבורגני מתואר כאן כג'ונגל מיני – כדי לשרוד אתה חייב להחריב, להשפיל, לעסוק בסקס תמידי ולהיות אלים ווולגרי. וגם אז לא תזכה למנוחה ולנחלה כי הנשים ירדפו אותך עם הרצון התמידי שלהן בבית, בביטחון, אך כאשר הן מגיעות אל הביטחון הן מואסות בו ומחפשות שוב את הגבר המגודל והגס שירסק אותן תחת גבריותו הפרועה, וחוזר חלילה.
הגיבורה הראשית היא אחת הדמויות המרתקות והמדהימות בספרות הישראלית לדורותיה – רוני, נערה בסיכון, בת שש עשרה, יפהפייה עם מוח חריף וחד, פתיינית חסרת תקנה ובעלת כישרון להסתבך בכל צרה אפשרית. היא תצליח להפיל כל גבר ברשתה, אבל היא גם צעירה מדי מכדי לדעת על המלכודות שהגברים טומנים באמתחתם, והיא תיפול לכולן, לכל אחת ואחת מהן. והיא מדהימה ומופלאה וגם מגעילה ודוחה. היא עליסה מארץ הפלאות והמכשפה מארץ עוץ. כמו שאמרתי – הדמות הספרותית הכי מדהימה שתפגשו. ההוכחה שהספרות לא מתה, שיש לה את היכולת שאין לאמנויות אחרות ופופולאריות יותר כמו הקולנוע למשל, לקחת דמות שהיא כל כולה בעצם מלים ודיו על הנייר, ולהפוך אותה למשהו תלת ממדי, עד שלפתע תחוו את מה שאני חוויתי – את ידה הדקיקה פורצת מתוך הדפים ונשלחת אליכם בזעקה כאובה – שתצילו אותה, שתלמדו אותה, שתסבירו לה איך לעזאזל חיים את החיים האלה, איך צולחים אותם.
את יעל הדיה גיליתי בספר "רביעי בערב", שרבים טוענים שהוא הטוב בספריה. דווקא "עדן" נחשב כפחות מומלץ, פחות מוצלח, ומעניין שדווקא ביצירה הזו הצליחה הסופרת הכישרונית וחסרת הרחמים הזו לשבות אותי כמו שמזמן לא נשביתי.
והיא אכן חסרת רחמים – הסבל האנושי שחוות הדמויות הוא עמוק ובלתי מתפשר, והמין שפושה וכובש כל חלקה טובה הוא כואב, דוקר, פוצע.
הספר מאוד מיני. נפתח עם סיטואציות משפחתיות בנאליות ומהר מאוד נשפך אל תוך עולם של עירום וחטא ונוזלי גוף דביקים, ומכאן ואילך הישראליות בכללותה תתואר לפניכם מנקודת הגובה של האיברים המוצנעים. ולפעמים ההרגשה היא של יותר מדי מציצנות, יותר מדי משחקים אפלים, כאילו מוגש לנו דו"ח אודות משהו שאסור לנו לראות, משהו אפל שישנה את חיינו לנצח, ולא לטובה. וגם זה בסדר. וגם לשחק במעשיות סביב פי הטבעת זה בסדר. כי בספר הזה, הכול יוצא כמו יצירת מופת, גם הרקטום.
הכריכה מציגה תמונה פסטורלית של גינות ירק וילדים מלאכיים משחקים משחקים תמימים, וגם השם, "עדן", מעלה אסוציאציות של קדושה וטוהרה. ורק כשפותחים את הספר וצוללים פנימה, מבינים כמה הכול הפוך ממה שמתואר בחוץ, כמו עטיפה מעוררת תיאבון של איזה מאכל רקוב שרימות פושות בו. וכך גם עיצוב הספר עצמו הופך למעין מיצג חזותי, גן העדן שהנו למעשה גיהינום.
והשמאלניות התל אביבית, הבורגנית, זו שאוהבת מוסיקה של זמרים בריטיים משנות השבעים, ספרים של פראוסט וסרטים אקספרימנטליים, מקודשת כאן ובאותה הנימה מושפלת עד עפר. הגברים התל אביביים הם אמנים מיוסרים אבל עמוק בפנים הם ילדי שמנת מפונקים. והנשיות השמאלנית היא נערה יפהפייה בת שש עשרה שמסתובבת ברחובות תל אביב בגשם, ללא מטרייה, עם מחברת מלאה הגיגים, ומחפשת אחר הזאב הבא שיסתער עליה מעבר לגדר.
יצירת מופת.

מתוך איזו ערגה לספרות ישראלית הגעתי אל הספר הזה, לאחר תקופה ארוכה של ספרי מדע בדיוני זרים.
ספרות ישראלית, על אף היותה מאוד גשמית ויומיומית, מכילה גם אלמנטים מיסטיים ופנטסיונריים רבים, בתוך כל המציאות המורכבת והבלתי אפשרית של המדינה הזו.
בספר הזה, החמישי או השישי במספר של אשכול נבו, נוצקים כמה מהיסודות המרכזיים של התרבות הישראלית - דת ומסורת, חיי קיבוץ, צבא וביטחון, עולים חדשים, ויחסים לא ברורים עם הקהילה היהודית באמריקה, אל תוך זירת התרחשות צרה למדי בעיר הצדיקים צפת. כור ההיתוך הבלתי אפשרי הזה מזוקק אל תוך מקווה חדש שמוקם בשכונת עולים בעיר.
משה בן צוק, ילד חוץ קיבוצניק בעברו וחוזר בתשובה העובד בעיריית צפת כיום, מתמודד עם היצר הרע הגועש בקרבו.
התמודדות עם יצרים הנה מוטיב מרכזי בספריו של אשכול נבו, שמהראשון ועד האחרון שבהם מכילים גיבורים מאופקים ורגישים, הנקרעים אל מול תשוקה נוקבת כלפי איזה אובייקט אסור. הפעם גם הדת נכנסת לתמונה ומוסיפה למתח המיני, שמגיע לכדי פיצוץ דווקא במקום הכי צח ונקי מחטא שיש.
הספר מהנה למדי, אף על פי שהדמויות בחלקן סטריאוטיפיות מדי, ורקיחת העלילה על ידי שילוב מגזרים שונים מהחברה הישראלית נראית לעתים מאולצת. ואף על פי כן זהו ספר טוב למדי.
לדעתי אשכול נבו לא התעלה הפעם על הרומן הקודם שלו, "נוילנד", שהנו לדעתי הטוב בספריו עד כה ואולי אחד מהטובים בספרות הישראלית האחרונה.

לפני קצת יותר משנתיים נפטרה אחייניתי האהובה. ישבנו לצדה וצפינו בבעתה איך היא הולכת וקמלה תחת הסרטן האכזרי וחסר המעצורים שהחריב אותה עד תום. עד היום איני מאמין ואיני מעכל את זה לעומק.
מאז אני מוצא את עצמי מתעניין בדרכי התמודדות עם שכול. והאמת שמאז ומתמיד ליוותה אותי חרדת מוות והנושא הזה תמיד ריתק אותי.
המוות, או יותר נכון, החוויה החוץ גופית ודמוית החלום שמהווה את תחילתו, הנו המוקד בספר זה. ג'ואנה לאנדר היא פסיכולוגית קוגניטיבית החוקרת את אותה תחושה מסתורית של ריחוף ויציאה אל מחוץ לגוף ומעבר לעולמות אחרים, תחושה אשר כאלו שחוו מוות קליני וניצלו יכולים לתאר. היא מראיינת מאושפזים בבית חולים גדול ועמוס, וחוברת לנוירולוג חתיך אך וורקוהולי ויחד הם עורכים ניסויים אשר מדמים את התחושה בקרב נחקרים, ומשלא מוצאים נחקרים נוספים ג'ואנה מתנדבת לעבור את ההדמיה בעצמה. היא מגלה משהו שעתיד להיות משמעותי ביותר עבורה ועבור המדע.
קוני וויליס היא סופרת מד"ב נחשבת, שאוהבת לכתוב ספרים ארוכים. הספר עב הכרס הזה לא שונה מקודמיו. העלילה איטית מאוד, לעתים פוסעת במקום, ולחלק מהפרקים אין ממש ערך בפיתוח העלילה. יחד עם זאת וויליס טווה סיפור עמוק ובעל רבדים רבים, הדמויות עמוקות וברובן נעימות ומושכות אמפתיה מצד הקורא.
אורכו של הספר פוגם במתח העלילתי. סיפור המסגרת נמתח עוד ועוד עד שתחושת המתח מתפוגגת.
לעומת זאת יש כאן חיטוט נעים וכפייתי בנושא המוות והשכול שמושך את הקורא. הכתיבה נוגעת בתקוות הכמוסות של כולנו בכל הנוגע למה שמסתתר שם, בצד השני, ובאיחוד המחודש עם אהובינו שעזבו אותנו.
העלילה הפתלתלה מתרחשת ברובה בין כתלי בית החולים, וכל מי שאולץ לבקר פעם במוסד הבלתי נעים הזה יזדהה בוודאי עם מבוך המסדרונות והביורוקרטיה.
לא הייתי ממהר לקטלג את הספר כמדע בדיוני, על אף נטייתה הטבעית של הסופרת ולמרות שיצא לאור בידי "אופוס". יש כאן פלירטוטי מדע בדיוני אבל מרכז וכובד העלילה הנם מאוד ארציים וגשמיים.

התיאוריה המדעית לפיה יתכנו מספר יקומים מקבילים באותו מרחב מסעירה את עולם המדע הבדיוני כבר תקופה ארוכה. הספר הקצר הזה עוסק אף הוא בעניין הנ"ל.
גיבור הספר הנו ילד עם נטייה זאבית, שגדל בבית גדול בדרום ארצות הברית יחד עם משפחתו המשונה ורבת הכישרונות העל טבעיים. הבית מהווה צומת בין יקומים שונים, והמשפחה משמשת כיחידה אחראית / מפקחת על היקומים הללו והנעשה בהם.
העלילה עוקבת אחר גיבור הסיפור, אחותו למחצה וחבר שמנסים לאתר את אבי המשפחה שנעלם.
הספר משלב בין מדע בדיוני לבין פנטסיה, וכמו רבים מספריו של רוג'ר זילאזני המנוח מתאר עולם פנטסיונרי ומטריד המתקיים בתוך מציאות אורבנית יומיומית.
הסיבה לכך שזהו אינו ספר טוב נעוצה בעובדת היותו קצר מאוד. זילאזני מתאר כאן עלילה רבת פרטים טכניים, שמתבססת על עולם מורכב למדי, ומנסה לדחוס אותה לתוך 150 עמודים בערך - והתוצאה הנה סיפור הדוק מאוד שדורש מהקורא רמה גבוהה של ריכוז.

חג הפסח הבא עלינו לטובה הנו אחד משלושת הרגלים, ובו על פי המסורת נערכה עלייה לרגל לירושלים. וזוהי דרכי המתוחכמת לפתוח את הביקורת אודות הספר "היפריון".
מדע בדיוני מתעסק בדרך כלל בהתפתחות טכנולוגית מעניינת, כזו שמשנה את המציאות האנושית ואף גורמת לשאלות מוסריות חדשות שעד להיווצרותה לא נדרשו בני אדם לעסוק בהן. אך בנוסף, ישנם גם ספרי מד"ב אשר בוחרים להתמקד בדת ובתיאולוגיה, ולחקור כיצד שינויים והתפתחויות בתחום הדתי, בשילוב עם טכנולוגיה עתידנית, ישפיעו על האנושות.
כזה הוא הספר הזה. העלילה, המורכבת מאוד, מתרחשת בתוך עולם בדיוני שבו האנושות נטשה את כדור הארץ, והיא מתפרשת על פני עשרות פלנטות. חלקן עובדו בידי האנושות כך שיתאימו לצרכיה וייעשו דומים, פחות או יותר, לתנאים בכדור הארץ, בעוד שאחרים העדיפו להותיר את העולמות כפי שהם ולהתאים את גופם ואת הטכנולוגיה שלהם לתנאים החדשים. בני האדם נחלקים לשני מחנות - אלו שמנסים לשמר את התנאים הארציים, לעומת אלה שמוכנים להשתנות (מכונים בספר "מנושלים") ומלחמה ניטשת בין השניים.
אחד העולמות שהותאמו ועובדו לתנאים אנושיים וארציים הנו פלנטה בשם היפריון, שולית למדי, בה התיישבה קומונה גדולה של אמנים, מונהגת בידי מלך הזוי. בהיפריון מתרחשת תופעה מוזרה מאוד - יצור אימתני ומוזר, בעל צורה אנושית אך עשוי מתכת וסבך קוצני, מופיע בפתאומיות במקומות שונים ברחבי העולם הזה וקוטל את קורבנותיו. הוא נוהג לשפד אותם על עץ דוקרני ועל כן זוכה לכינוי "שרייק" (ציפור שניזונה מחרקים ומשפדת אותם על זרדי עץ לפני שהיא ניזונה מהם). היצור האימתני והמוזר זוכה לפולחן שלם מצד בני האדם אשר רואים בו אל וסוגדים לו, מקימים לכבודו כנסייה שחורגת מתחום היפריון ומקימה שלוחות בכל רחבי היקום, ואף פותחים במנהג של עלייה לרגל אליו - בכל שנה עולים אליו שישה אנשים, ולפי המסורת, הוא קוטל באכזריות חמישה מהם ומגשים את משאלתו של השישי.
הציר עליו נע הסיפור הנו עלייה לרגל שכזו, שישה גיבורים, כל אחד מרקע אחר, סיפור חיים שונה ואף דת ולאום שונים, ומסעם אל עבר השרייק. הם מגוללים זה בפני זה את סיפורי חייהם וכך בנוי הספר, על שש נובלות שכל אחת יכולה להתקיים בזכות עצמה.
קסמו של הספר הוא במורכבות שלו - עולם בדיוני אינסופי ומפורט לפרטי פרטים, עם התייחסות נרחבת לנושאים דתיים ותיאולוגיים.
ששת הסיפורים חולקים אמנם מכנה משותף ברור - כולם מובילים אל העלייה לרגל אל השרייק וכולם כוללים אלמנטים רבים של מדע בדיוני ופנטסיה, אבל כל אחד מהם מייצג תת ז'אנר בתוך הספרות המד"בית - מדע בדיוני מלחמתי, פנטסיה, סייברפאנק, פנטסיה רומנטית ועוד.
הספר הנו הראשון מתוך סדרה של ארבעה.
מומלץ בעיקר לחובבי מד"ב, כמו גם לקוראים המחפשים חוויה ספרותית לא שגרתית.

עוד 3 ספרי מדע בדיוני העוסקים בשאלות דתיות ותיאולוגיות:
חולית - פרנק הרברט
אקסלרנדו - צ'רלס סטרוס
העמדה - סטיבן קינג

יותר מכל זהו ספר שירה. ועל כן מוזר שאהבתי את הספר הזה, כי לרוב איני אוהב ספרי שירה.
הספר הנו צמד נובלות, שהמשותף לשתיהן הנו אופן הגשת הסיפור – דמות אחת מספרת את סיפורה לדמות אחרת, והתהליך העמוק והעדין שעובר הן על מגיש הסיפור והן על המקבל.
בנובלה הראשונה, "אטרוף" – גבר מיוסר שאשתו מנהלת רומאן לא ממש סודי, משתף את גיסתו באובססיביות החולנית שלו לגבי יחסיה של אשתו עם הגבר הזר. על אף החולניות שבדבר, יש כאן גם תמימות ויופי.
בשנייה – "בגוף אני מבינה" – בת סוררת קוראת לאמה שעל ערש דווי ספר שכתבה אודותיה, יותר נכון – אודות תקופה מסוימת מאוד בחייה.
שתי הנובלות כתובות בשפה אינטימית מאוד, יצרית, שלעתים גורמת לקורא לסמוק ולהאדים ולחוש כאילו נחשף לדבר מה חשאי שלא היה אמור להיחשף אליו. הכתיבה שונה מזו של ספרים עלילתיים רגילים, והיא מפלרטטת עם סגנונות כתיבה שירתיים ופואטיים.
תחושתי בעת קריאת הספר העדין והרגיש הזה הייתה מענגת מאוד. הכתיבה מהפנטת ומתסכלת כאחת.
דוד גרוסמן מתגלה כאן כאמן של מלים, שיכול להשתמש בהן לא רק לצורך העברת סיפור ועלילה כפי שהם, בצורתם הגולמית, אלא גם לפסל אותם ולעשות מהם משהו שהוא מעבר לנקרא, כמו ציור שמורכב ממלים. ספר פנטסטי שלוקח אל תוך תהומות של עצב וכאב וגם יופי.