“כשאני חושב על תרבות השוליים של השמאל, שני מערכונים של החמישייה הקאמרית עולים לי בראש – באחד, קרן מור הצעירה עד מאוד מגלמת סטודנטית תל אביבית, ישובה על הדשא של האוניברסיטה, ומסבירה שהנשק היחידי שנותר בידי השמאל בארץ הוא כוסיות. בשני – קרן מור מגלמת סהרורית מוזנחת בתחנת אוטובוס, ופורשת את משנתה הפילוסופית לפיה כל העולם רוצה לזיין אותה. אפילו הפלסטינאים. יום אחרי הסכם השלום היא תשמע דפיקה בדלת ואז "שלום. אנחנו הפלסטינאים ובאנו לזיין אותך".
אם שני המערכונים הללו יתייחדו ויביאו ילד לעולם, זה יהיה הספר "עדן".
הספר הזה לא רק מקדש את תרבות השוליים השמאלנית, אלא גם צוחק עליה. דרך עדשת הספר אנו רואים מהו השמאל בארץ – חבורת בורגנים יפי נפש שנזהרים שלא לומר משהו פוגעני כלפי ערבים, וכשגונבים להם את האוטו הם מסבירים לכולם שאין מצב שזה ערבי גנב, וכשמסתבר שאכן ערבים גנבו את האוטו הם מחפשים את ההסבר ההומניסטי שיסביר להם מדוע הפך אותו גנב לגנב.
תל אביב מתוארת באור מעוות, כאיזו פלנטת סייברפאנק, שבה אנדרואידים שמדברים כולם באותו הטון מפחדים פחד מוות מלגמור בפרוורים, ובמקום זאת צורכים סמים ומתמכרים לסקס מזדמן.
הגברים הם קורבן של הנשים, עמוסי תאוות וליבידו מנופח עד כדי כך שכל בחורה שמשדרת להם מיניות מפילה אותם בפח, והנשים הופכות בתורן לקורבן של הגברים כי ברגע שהן משחררות את הזאב הגברי וחסר העכבות הזה מהרצועה, אין להן יותר שליטה על מעשיו, ובספר הזה הזאבים כולם נושכים.
הגבר היחידי בספר שאיננו כה עמוס ביצרים אפלים שדוחפים אותו להחריב את הגוף הנשי הוא מרק, אביה של הגיבורה הראשית, והוא מתואר כגבר נקבי, חלש, רמוס על ידי החיים והנשים שפוגשות אותו – אשתו הראשונה, אשתו השנייה, ובתו.
העולם הבורגני מתואר כאן כג'ונגל מיני – כדי לשרוד אתה חייב להחריב, להשפיל, לעסוק בסקס תמידי ולהיות אלים ווולגרי. וגם אז לא תזכה למנוחה ולנחלה כי הנשים ירדפו אותך עם הרצון התמידי שלהן בבית, בביטחון, אך כאשר הן מגיעות אל הביטחון הן מואסות בו ומחפשות שוב את הגבר המגודל והגס שירסק אותן תחת גבריותו הפרועה, וחוזר חלילה.
הגיבורה הראשית היא אחת הדמויות המרתקות והמדהימות בספרות הישראלית לדורותיה – רוני, נערה בסיכון, בת שש עשרה, יפהפייה עם מוח חריף וחד, פתיינית חסרת תקנה ובעלת כישרון להסתבך בכל צרה אפשרית. היא תצליח להפיל כל גבר ברשתה, אבל היא גם צעירה מדי מכדי לדעת על המלכודות שהגברים טומנים באמתחתם, והיא תיפול לכולן, לכל אחת ואחת מהן. והיא מדהימה ומופלאה וגם מגעילה ודוחה. היא עליסה מארץ הפלאות והמכשפה מארץ עוץ. כמו שאמרתי – הדמות הספרותית הכי מדהימה שתפגשו. ההוכחה שהספרות לא מתה, שיש לה את היכולת שאין לאמנויות אחרות ופופולאריות יותר כמו הקולנוע למשל, לקחת דמות שהיא כל כולה בעצם מלים ודיו על הנייר, ולהפוך אותה למשהו תלת ממדי, עד שלפתע תחוו את מה שאני חוויתי – את ידה הדקיקה פורצת מתוך הדפים ונשלחת אליכם בזעקה כאובה – שתצילו אותה, שתלמדו אותה, שתסבירו לה איך לעזאזל חיים את החיים האלה, איך צולחים אותם.
את יעל הדיה גיליתי בספר "רביעי בערב", שרבים טוענים שהוא הטוב בספריה. דווקא "עדן" נחשב כפחות מומלץ, פחות מוצלח, ומעניין שדווקא ביצירה הזו הצליחה הסופרת הכישרונית וחסרת הרחמים הזו לשבות אותי כמו שמזמן לא נשביתי.
והיא אכן חסרת רחמים – הסבל האנושי שחוות הדמויות הוא עמוק ובלתי מתפשר, והמין שפושה וכובש כל חלקה טובה הוא כואב, דוקר, פוצע.
הספר מאוד מיני. נפתח עם סיטואציות משפחתיות בנאליות ומהר מאוד נשפך אל תוך עולם של עירום וחטא ונוזלי גוף דביקים, ומכאן ואילך הישראליות בכללותה תתואר לפניכם מנקודת הגובה של האיברים המוצנעים. ולפעמים ההרגשה היא של יותר מדי מציצנות, יותר מדי משחקים אפלים, כאילו מוגש לנו דו"ח אודות משהו שאסור לנו לראות, משהו אפל שישנה את חיינו לנצח, ולא לטובה. וגם זה בסדר. וגם לשחק במעשיות סביב פי הטבעת זה בסדר. כי בספר הזה, הכול יוצא כמו יצירת מופת, גם הרקטום.
הכריכה מציגה תמונה פסטורלית של גינות ירק וילדים מלאכיים משחקים משחקים תמימים, וגם השם, "עדן", מעלה אסוציאציות של קדושה וטוהרה. ורק כשפותחים את הספר וצוללים פנימה, מבינים כמה הכול הפוך ממה שמתואר בחוץ, כמו עטיפה מעוררת תיאבון של איזה מאכל רקוב שרימות פושות בו. וכך גם עיצוב הספר עצמו הופך למעין מיצג חזותי, גן העדן שהנו למעשה גיהינום.
והשמאלניות התל אביבית, הבורגנית, זו שאוהבת מוסיקה של זמרים בריטיים משנות השבעים, ספרים של פראוסט וסרטים אקספרימנטליים, מקודשת כאן ובאותה הנימה מושפלת עד עפר. הגברים התל אביביים הם אמנים מיוסרים אבל עמוק בפנים הם ילדי שמנת מפונקים. והנשיות השמאלנית היא נערה יפהפייה בת שש עשרה שמסתובבת ברחובות תל אביב בגשם, ללא מטרייה, עם מחברת מלאה הגיגים, ומחפשת אחר הזאב הבא שיסתער עליה מעבר לגדר.
יצירת מופת.”
