“מוות הוא הנושא הכי מסקרן את בני האדם מאז ומעולם. סיפורים נקשרו בו, ניסו לגלות את סודו. דימו לו דימויים, היקצו לו מלאך משלו, תכננו גן עדן וגהינום אליהם יגיעו המתים, דתות הבטיחו "תחיית מתים" ומדענים חיפשו את סוד חיי הנצח - בלי מוות.

הספר הזה עוסק במוות. תאורים של "מסדרון חשוך שבסופו אור" "פגישה עם קרובים ואהובים שמתו" "ריחוף מעל הגוף והתבוננות בנסיונות ההצלה" מפי אנשים שמתו לרגע וחזרו לחיים כדי לספר מה קורה מהעבר האחר של החיים, שימשו את הסופרת כהשראה. גיבורת הספר ג'ואנה לנדרי היא מדענית החוקרת תופעות עס"מ חוויות על סף המוות. היא מראיינת אנשים שעברו החייאה על חוויותיהם. נוירולוג שמצא דרך להביא אנשים למצב של כמעט מוות בעזרת תרופות הרדמה חובר אליה ויחד הם מנסים לנהל מחקר בעל תוקף מדעי. בשל מיעוט מתנדבים החוקרת מתנדבת להיות הנסיינית. יש גם דמות ה"לעומת": אדם (רופא? מדען? לא ברור) המנסה לאשש תאורייה מבוססת מיתוסים דתיים: מלאכים זהובי כנפיים הממתינים לנוטים למות כשברקע נגינת נבל שמיימית. ברור שיש שם דמות שבאמת נוטה למות: ילדה בת תשע הגוססת למעשה ממחלת לב. דמויות משנה לרוב נמצאות בסיפור, כולן מפורטות עד זרא.

קוני ויליס חביבה עלי מאד. סופרת שמקוטלגת משום מה כסופרת מדע בדיוני, היא סופרת של רעיונות, יצירתית, בעלת חוש הומור נפלא. בקריאת הספר הזה חוויתי דיסוננס קוגניטיבי: הכתיבה עדיין טובה מאד - אבל ארוכה ומפורטת כל כך שהיא יוצאת מהאף. הרעיון מדליק אבל הכתיבה המפורטת... נכון, מוציאה אותו מהאף. הדמויות שטוחות, חד מימדיות ומשעממות, מציגות את מה שמשרת את הרעיון של הספר. חזרות אינסופיות ומעייפות על תיאורים שלא מעלים ולא מורידים. ב"מלבד הכלב" שלה שאהבתי יש תיאורי כיאוס מרהיבים. גם פה יש תאורים כאלה: הגיבורה מסתובבת בבית החולים – עולה ויורדת בגרמי מדרגות לכל מיני מקומות לא מגיעה. או שהיא מגיעה והקפיטריה סגורה... היא מבזבזת המון זמן (שאין לה) על ההסתובבויות האלה, ומבזבזת המון זמן גם לקוראיה.
ויליס היא מאותגרת טכנולוגיה ברמה קשה. הספר נכתב ב 2001 – וראו זה פלא: אמצעי התקשורת העיקרי הוא הטלפון (הקווי), המשיבון, הזימונית שצריך לחייג אליה... היא מחמיצה הודעות טלפון כי היא לא במשרד, המשיבון כל הזמן מלא מדי, ההודעות החשובות אינן מוקלטות, את הזימונית היא סתם מכבה.

788 עמודים. אפילו אני הייתי יכולה לכתוב את הסיפור הזה ב 150 עמודים, כולל עמוד התודות, עמוד ההקדשה והעמוד המוקדש למוטו. גנבתי ממירב את הסבר הדירוג: בגלל שזו קוני ויליס היא זכתה בכוכב השלישי. ההנחה תקפה רק להיום.”

“כמו אמן שמוציא אלבום בינוני, כמו סדרת טלוויזיה שחוזרת לעונה מביכה במיוחד, כך גם סופרים אהובים שספר חדש שלהם מתגלה ככישלון, מדגימים את האכזבה בצורתה הטובה ביותר, ועוד מאלצים אותך להתבאס בדרך. קוני ויליס היא מהסופרות האהובות עלי כבר הרבה זמן, ורבות דיברתי פה על השנינות והמקוריות של "המשכוכית", "מלבד הכלב" ו"ספר יום הדין". לשמחתי אפילו עוד כמה קוראים (קוראות, יותר נכון) גילו אותה, ככה שציפיתי מאוד לקרוא עוד ספר ולחלוק פה את ההצלחה. מה חבל שאחרי כל זה הספר מתגלה כאחד הספרים הכי פחות מוצלחים שקראתי לאחרונה, ועוד עם האורך המדהים של 887 עמודים, שיא אישי של ג'יי. קיי. רולינג. אומר זאת כך, יונית- ויליס פשוט עפה על עצמה.

במרכז העלילה עומדת ג'ואנה לאנדר, חוקרת מוח מסוג כלשהו שמחליטה לפענח את תופעת העס"מ- חוויות על סף מוות- המוכרת לנו מספורי מוות קליני למיניהם. לאנדר בטוחה שיש בתופעה הזאת יותר מאשר מלאכים ואורות בוהקים ושחייב להיות לה הסבר ביולוגי ומנסה לחקור אותה בכלים מדעיים. היא מתרוצצת בבית חולים עצום ומבוכי במיוחד בניסיון למצוא חולים שעברו את העס"מ ולתחקר אותם לפני שמתחרה, איש השקר-כלשהו מאנדרייק, יספיק לסחוט מהם תשובות שיתאימו לתיאוריה הרוחנית שלו. את כל זה היא עושה בסיועם האדיב של חוקר מוח נוסף, אחות חדר מיון וילדה חולת לב וחובבת אסונות מושבעת שהיא הדמות המוצלחת ביותר בספר. עד פה הכל טוב ויפה, מזכיר במידה רבה את הכתיבה הויליסית המוכרת עם ההומור הדק והלגלוג על מערכות ביורוקרטיות וטיפשות.
אלא שאחרי בערך 200 עמודים העלילה מקבלת מפנה מוזר במיוחד שאמור להיות פתרון התעלומה ולהסביר את תופעת העס"מ, רק שאנחנו יודעים מהכריכה האחורית שיש עוד מפנה, ולפיכך מתקשים להתייחס ברצינות לגילוי הזה. אולם הבעיה העיקרית היא שכל הפתרון הזה נושא אופי רוחני משונה, פסאודו-מדעי ובלתי משכנע בעליל שנראה מאוד לא אמין בהתחשב בשאיפותיהם המדעיות של הגיבורים. מכאן הספר נמשך עוד כמה מאות עמודים, משובצים בשלל סיפורי האסונות של המאה ה20 ומבחר מהשירה הקלאסית (אל תשאלו), שבשום שלב לא מצליחים לקדם את העלילה. הכל נשאר במין סבך משונה של תעלומה, ניסויים, קיצורי דרך וציטוטים שלא מובילים לשום מקום. בשלב הזה ויליס גם איבדה איכשהו את כשרונה לספר סיפור במובן הפשוט, והכתיבה הופכת להיות טרחנית באופן לא ייאמן: כל אירוע מסופר פעם אחת כשהוא קורה, ועשרים עמודים אח"כ מפי דמות אחת לדמות אחרת, ומאה עמודים אח"כ לדמות שלישית וכל הזמן הספר מסביר את עצמו במין מודעות עצמית משונה, שמסבירה לקורא את הסמליות וההקבלה בין החיפוש של הגיבורים לתהליך המוחי הסתום.
ואם כל זה לא מספיק, אז גם העריכה הטכנית של הספר גרועה במיוחד, באדיבות הוצאת אופוס: טקסט מקצה לקצה של הדף כמעט ללא שוליים, תרגום-יתר של מונחים מדעיים ושאר צרות מקובלות. אפילו את שם הספר לא טרחו לנקד ורק לפי הכותרת האנגלית הבנתי שמדובר ב"מַעַבַר" ולא "מעֵבֵר".

אפילו ההגעה לסוף לא פוטרת מתחושת האכזבה המעיקה ובעיקר מלווה באנחת רווחה שהספר הסתיים בלי להכריז על עולם הבא, תחיית המתים או תפנית מיסטית אחרת. השקעתי בספר הזה יותר משבת אחת וכל הזמן לא האמנתי שזה יהיה כישלון כזה. הכוכב השלישי הוא לגמרי בגדר חסד נעורים לויליס. ופעם הבאה, אנא, בלי יומרות רוחניות והרבה יותר קצר.”

“אני לא מכיר הרבה ספרים עבי-כרס שנהנתי לקרוא אותם כפי ש-"נהנתי" מהספר הזה, כך שאם אתם שואלים אותי איך זה שהוא עוד לא זכה לעיבוד קולנועי (כמו שקורה היום ללא מעט ספרים טובים)? אז אני באמת לא יודע מה לומר לכם.

העובדה היחידה שהרתיעה אותי לפני שקניתי את הספר היא שהוא יצא לאור בהוצאת אופוס ואומר שהוא מדע בדיוני ו/או לפחות מקוטלג ככזה, אז זהו שהוא לא. יש בעלילה שבו הרבה מן האמת, להבדיל כמו הרוקי מורקמי הוא מספר את הבדיות שלו כלכך טוב שגם משהו לכאורה לא הגיוני נראה לנו / אנחנו יכולים למצוא בו משהו כלכך אמיתי (מי לא הסתכל על השמיים וחשב לראות את הירח אחרת, אחרי שהוא קרא את "1Q84").

הבעיה עם העלילה של הספר שהיא מקורית אבל יחד עם זאת (כמעט) כל מי שחושב על קו התפר שבין החיים לבין המוות יכול להמציא אותה. כך שאני מוצא אפילו דמיון מסויים בין הספר לסידרה הישראלית שרצה בתקופה זו בכבלים (ב-HOT) בשם "מתים לרגע" אבל יאמר לזכותה של קוני ויליס שהיא רקמה עלילה מרתקת ומאוד מעניינת, כשבין פרק לפרק מובאות ציטטות של אירועים שונים שאירעו במשך השנים על סף המוות, ובכל אחד מהם הקוראים יכולים לשאול את עצמם מעניין מה באמת התרחש שם? וכאילו בזכות הקריאה בספר אפשר שניתנות התשובות.

הספר לא קל לקריאה מעצם הנושא שהוא עוסק בו אבל אם תגלו מספיק פתיחות לקרוא אותו תמצאו בו, לדעתי עולם ומלואו. יותר משווה לקריאה. אני יכול להעיד על עצמי כמי שנולד מגיל מאוד צעיר עם מודעות המוות (עד כי אפילו יועצים פדגוגים לא תמיד ידעו איך להתמודד איתי על הנושא הזה) חכיתי לא מעט זמן שספר כזה יגיע לידיי. מטען אנושי ומצמרר.”

“לפני קצת יותר משנתיים נפטרה אחייניתי האהובה. ישבנו לצדה וצפינו בבעתה איך היא הולכת וקמלה תחת הסרטן האכזרי וחסר המעצורים שהחריב אותה עד תום. עד היום איני מאמין ואיני מעכל את זה לעומק.
מאז אני מוצא את עצמי מתעניין בדרכי התמודדות עם שכול. והאמת שמאז ומתמיד ליוותה אותי חרדת מוות והנושא הזה תמיד ריתק אותי.
המוות, או יותר נכון, החוויה החוץ גופית ודמוית החלום שמהווה את תחילתו, הנו המוקד בספר זה. ג'ואנה לאנדר היא פסיכולוגית קוגניטיבית החוקרת את אותה תחושה מסתורית של ריחוף ויציאה אל מחוץ לגוף ומעבר לעולמות אחרים, תחושה אשר כאלו שחוו מוות קליני וניצלו יכולים לתאר. היא מראיינת מאושפזים בבית חולים גדול ועמוס, וחוברת לנוירולוג חתיך אך וורקוהולי ויחד הם עורכים ניסויים אשר מדמים את התחושה בקרב נחקרים, ומשלא מוצאים נחקרים נוספים ג'ואנה מתנדבת לעבור את ההדמיה בעצמה. היא מגלה משהו שעתיד להיות משמעותי ביותר עבורה ועבור המדע.
קוני וויליס היא סופרת מד"ב נחשבת, שאוהבת לכתוב ספרים ארוכים. הספר עב הכרס הזה לא שונה מקודמיו. העלילה איטית מאוד, לעתים פוסעת במקום, ולחלק מהפרקים אין ממש ערך בפיתוח העלילה. יחד עם זאת וויליס טווה סיפור עמוק ובעל רבדים רבים, הדמויות עמוקות וברובן נעימות ומושכות אמפתיה מצד הקורא.
אורכו של הספר פוגם במתח העלילתי. סיפור המסגרת נמתח עוד ועוד עד שתחושת המתח מתפוגגת.
לעומת זאת יש כאן חיטוט נעים וכפייתי בנושא המוות והשכול שמושך את הקורא. הכתיבה נוגעת בתקוות הכמוסות של כולנו בכל הנוגע למה שמסתתר שם, בצד השני, ובאיחוד המחודש עם אהובינו שעזבו אותנו.
העלילה הפתלתלה מתרחשת ברובה בין כתלי בית החולים, וכל מי שאולץ לבקר פעם במוסד הבלתי נעים הזה יזדהה בוודאי עם מבוך המסדרונות והביורוקרטיה.
לא הייתי ממהר לקטלג את הספר כמדע בדיוני, על אף נטייתה הטבעית של הסופרת ולמרות שיצא לאור בידי "אופוס". יש כאן פלירטוטי מדע בדיוני אבל מרכז וכובד העלילה הנם מאוד ארציים וגשמיים.”