מלכים ג- באוסטרליה
יש ספרים שסיפור הגעתם אלי, מעניין לא פחות מהספר עצמו...
אני מביט לכריכת הספר, מעלעל בדפיו, ומנסה לחלץ רסיסי זיכרונות, את תמונות חיי שלי ושל אהובי. מעט ספרים מחברים אותנו בזיכרונות משותפים, יש מהם יפים ויש שהם כואבים ועצובים, ואחרים שהתחילו כזיכרונות כואבים והסתיימו עם הרבה תיקווה ואהבה. כאלו הם הזיכרונות שלי הקשורים במלכים ג של יוכי ברנדס.
תרמילאים שיוצאים לטייל לאחר הצבא, נושאים איתם תרמיל גדול, בו כל ציודם, אין בו מקום לספרים, אבל מי שאוהב ספרים בכל זאת לא מוותר, הוא נושא איתו ספר אחד, אתו הוא מחליף עם חברים בהם הוא פוגש בדרכים. את תהליך ההחלפה מנציחים על כריכת הספר הפנימית. כל מי שקרא את הספר רושם את שמו, ואת שם מקבל הספר.
אני קורא את שמות המטיילים:
נקנה ע"י שרי פרנק, עבור אסף עובדיה, בהמשך היה בידיה המסורת של שני כהן והדרדר עד דור כהן, (אחד מהשמות בדוי).
דור בני, (השם האחרון ברשימה) לאחר לחימה ופציעה, יצא לטיול שבאמצעותו הוא ניסה לאסוף רסיסי זיכרונות ולהתכנס לעצמו. באוסטרליה בחוף המזרחי, מול הים האין סופי, הוא פגש במפתיע, את שני שהייתה פרמדיקית בחטיבה שלו, מי שטיפלה טיפול ראשוני בחבריו שנפצעו קשה. הם החליפו זיכרונות, חלקם כואבים ואת הספר הזה.
שנים ניסיתי לקרוא את הספר הזה, בעיקר בגלל סיפורי התנ"ך אותם אני אוהב, ובגלל יוכי ברנדס, תושבת עירי, שפעם אחת שמעתי אותה מספרת על רות המואבייה, באירוע שבועות, ולא יכולתי שלא לאהוב את האופן שבו היא סיפרה את הסיפור התנ"כי, הצביעה על פערים קיימים בטקסט, והעניקה פרשנות יפה משלה לאירועים המסעירים שהתרחשו על הגורן בין רות המואבייה לבועז. למרות זאת לא הצלחתי בעבר לצלוח את מלכים ג, מעבר לשני הדפים הראשונים.
כעת החלטתי לתת סיכוי לעצמי ולספר...
היה נדמה לי שאני מתחבר לספר, שהפרק הראשון שלו נושא את השם החייל. חשבתי על צירופי המקרים (לא של יואב בלום), על חיילים שסיימו את שירותם וכעת הם נושאים בצקלונם, ספר המספר על לוחמים מקראיים ועל קרבות עקובים מדם, כגורל יהודי בלתי נמנע.
מאוד רציתי, אבל...
ברנדס כותבת סיפור על ילד משבט אפרים, הגדל בבית מבודד בו סודות מעברה של המשפחה, הקשורים להיסטוריה האפלה של ראשית המלוכה. ברקע המלחמות עם פלשתים, נפילת בית שאול, קורת הנסיכות מיכל ומירב, עליית בית דויד ושלמה הכופים על בני אפרים את הממלכה המאוחדת. בהמשך מתנהל מרד שבע בן בכרי, וגם מלחמת דת בין המאמנים באלוהי ישראל, לבין אלה הסוגדים לבמות האליליות, זווית היסטורית האמורה לספר על פולחנים סודיים ומסתוריים, המנסים לשרוד למורת האיסור והרדיפות של הממלכה. לכאורה רקע היסטורי מבטיח.
מי שנוטל חומרים היסטוריים מעניינים, לא בהכרח מצליח להפוך אותם לכתיבה מעניינת. ברנדס מנסה כמעט הכול, לכתוב סיפור גותי אפל, המספר על ארמון הנרות, בו שוכנת הנסיכה מיכל המטורפת (?), ובעומקי מערת מצורעים מסתתרת לוחמת (?) משבט אפרים. הספר הזה מנסה גם להיות מעט צופן דה וינצ'י, בדרך שהוא מנסה לספר על קונספירציה, בדמותו של צאצא ששרד משושלת שאול המלך, על אף הניסיון להכרית כל שריד מבית מלוכה זה, וכמובן התנ"ך בו טומנים תומכי בית שאול רמזים המעידים על ההיסטוריה האחרת, שלא מסופרת בתנ"ך.
יוכי ברנדס יודעת לספר סיפור, השפה שלה עגולה וקריאה, אך פשוטה ולא מענגת בהשוואה לסופרים אחרים שכתבו על ראשית המלוכה, כמו, אמיר אור, ואברהם בורג. אין בו שנינות כמו בספרו של שטפן היים, והוא נטול הומור לחלוטין בהשוואה לאלוהים יודע של ג'וזף הלר. כהיסטוריה חלופית הוא חיוור בהשוואה לספרו של סם ש.רקובר. לעתים ברנדס טועה בדברים בסיסיים, כמו העובדה שדויד היה ואסל של אכיש מלך גת בשנים הראשונות לשלטונו בחברון ולא מלך. טענתה של ברנדס, שדויד בגד בישראל ומסר לפלשתים סודות (?) שגרמו לתבוסה בגלבוע, היא תיאורית קונספירציה הזויה. אבל זאת לא היסטוריה חלופית, וגם לא פרוש אחר לתנ"ך, כפי ברנדס מתיימרת להציג. הספר הזה למרות שנכתב לבוגרים, מזכיר בעיקר ספרים שמיועדים לבני נוער בהם יש מוסר השכל של טובים ורעים. במקרה שלה בית שאול שייך לטובים. דויד היה הרבה יותר מורכב, חכם וגם רע, מכפי שברנדס מתארת אותו.
הספר הזה מבחינתי הוא אכזבה. לא נורא נחמתי את עצמי, בשעה שהמשכתי את הסיפור של מלכים ג, לאוסטרליה הרחוקה, לסיפור שלי ושל אהובי, זאת הייתה נחמתי מקריאת הספר.












![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





