וואו כמה נהניתי מהספר!!! בחרתי אותו לקראת יום כיפור כי השם קרץ לי ונשמע מתאים לתקופה ואחרי שני ספרים של פרדריק בקמן שקראתי בעבר סמכתי עליו שיספק את הסחורה. ואיזה כיף שהוא לא איכזב! למרות שהיו פה ושם מריחות (באמת שממש טיפה) נהניתי מכל רגע, התרגשתי וצחקתי בקול ולקראת הסוף ממש לא רציתי שייגמר. העלילה משלבת תובנות חכמות על החיים לצד הומור שחור וההבנה שאתה יכול להעביר חיים שלמים בלי להכיר באמת את מי שנמצא לך מתחת לאף והכי חשוב כמובן, שאף פעם לא מאוחר לבקש סליחה. והכי חשוב, יש לגיבורה חיבה גדולה להארי פוטר שמוזכר שוב ושוב :)
קניתי את הספר ביריד במסגרת אירועי שבוע הספר בספריה העירונית ושם סיווגו אותו כנוער בוגר אך אני לא בהכרח מסכים. למרות שעברתי מזמן את הגיל הזה, ממש נהניתי מהספר והייתי מגדיר אותו כאגדה למבוגרים צעירים בנפשם.
אם לא הייתי מספיק ברור, מומלץ בחום רב!
הספר הבא של הסופר "בריט-מארי הייתה כאן" (שזו אגב דמות שגם מככבת בספר הזה ואיזה כיף שהיא זוכה בצדק רב לספר משלה) ממתין על המדף באופן מתורבת לתורו שיגיע בקרוב מאוד בע"ה :)

הספר הזה הוא לא "איש ושמו אובה", אבל הוא בהחלט חמוד וחינני.

ספר שכתוב מנקודת המבט של ילדה בת שבע, סליחה... כמעט שמונה כמובן, מראה לך זווית ראייה שונה. את הדברים שרואים מגובה מטר עשרים לא רואים משם וכך הפגמים הקטנים והמציקים של המבוגרים נפרשים במלוא הגיחוך. זה מכור לקפה, זו אופה עוגיות כל הזמן ואחר עסוק בריצה ובחטיפי חלבון. לכאורה, דמויות חד מימדיות וחסרות עומק, אך ממש לא - כי אם נקשיב לאלזה, אבל באמת נקשיב, אז נראה שזו שאופה עוגיות היא פשוט אדם טוב ולבבי, וזה שרץ - מצליח להגיע למקום בו צריכים אותו וכו'. כאשר הספר נכתב דרך עיניה של ילדה בת שבע, סליחה... כמעט שמונה, צריך ללמוד לקרוא קצת בין השורות.

אלזה היא ילדה מחוננת כמעט בת שמונה שיום בהיר אחד מאבדת את סבתה למחלה. הסבתא, שהייתה האדם הקרוב ביותר לאלזה, חברתה היחידה, לא עוזבת את נכדתה גם לאחר המוות. היא שולחת את אלזה למסע קסום בארץ הדמדומים - ארץ אגדות מיוחדת שנבראה במיוחד לילדים מיוחדים - בוגרים מדי לגילם, ציניים או פגועים וגם לכמה מבוגרים שמבינים עניין. במהלך המסע אלזה מכירה חברים חדשים, חווה רגעי אושר ואובדן ומתמודדת איתם בדרך שאופיינית לילדה בת שבע, סליחה... בת כמעט שמונה הכי חכמה בעולם.

בספר הזה מכירים בפעם ראשונה גם את בריט מארי - השכנה המעצבנת של אלזה וגיבורת הספר הנוסף של בקמן, "בריט מארי הייתה כאן". אני חייבת להגיד, כי על אף היותה אישה נרגנת ומעצבנת לכל הדעות - היא אחת הדמויות האהובות עלי ביותר בסרט, כי בכל זאת "אנחנו הרי לא ברבריים..."

לדעתי סדר קריאה של ספריו של בקמן אמור להיות להלן:
סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה
בריט מארי הייתה כאן

ואז משאירים את הטוב ביותר לסוף:
איש ושמו אובה

ספר מקסים ומלא דמיון ומחשבה. אלסה, עוד לא בת שמונה (ונוהגת להזכיר את זה הרבה), היא ילדה מקסימה ומיוחדת שמגלה יותר מידי על החיים ומצליחה להתמודד עם הכל. סבתא של אלסה אולי מתה (כמו שגם כתוב בתקציר), אבל היא מלווה אותה לאורך כל הספר ואלסה ממשיכה לזכור ולהזכיר אותה.
סבתא שלה יצרה לה עולם מלא דמיון ואגדות, כדי לעזור לה להתמודד עם כל הקשיים שילדה בגיל הזה לא באמת צריכה לחוות, ובספר העולם מתקשר ומתחבר למציאות ואלסה מבינה מאיפה סבתה ביססה את כל הסיפורים.
ספר מומלץ ויפה שמציג סוגים שונים של אנשים ואת דרכי ההתמודדויות שלהם עם העולם.

שמחתי מאוד כשראיתי את הספר הזה בספרייה, ומיד החלטתי לשאול אותו, כיוון שנהניתי מהתוכן ומאופן הכתיבה של ספרו הקודם של אותו מחבר (איש ושמו אובה).
מהר מאוד התאכזבתי. זהו ספר רדוד וטיפשי, כתוב בצורה ילדותית (אם כי הוא רצוף קללות) וגם התוכן שלו ילדותי לגמרי. יש בו סיפורים משמימים על ממלכות דמיוניות.
כל הדמויות בספר הן שטוחות, חד מימדיות ובעלות אובססיה: גבר אחד מבשל ביצים כל הזמן, השני רק מכין קפה, השלישית אופה עוגיות כל היום והאחרת מברישה פירורים בלתי נראים מעל בגדיה.
הצלחתי איכשהו לקרוא אותו עד סופו (אם כי דילגתי על קטעים רבים ומיותרים) רק כי לא היה לי ספר אחר לקרוא באותו הזמן.

זה הספר שהכניס אותי לתוך ספרים, והוא בהחלט בין האהובים עליי ותמיד ישאר לו מקום בליבי.
הסופר (שקראתי גם את הספר הראשון שלו שגם הוא מדהים) מצליח לזרוק לעברנו חלקים מוזרים ומסקקרנים של פאזל בכל פרק וככה לאט לאט לבנות תמונה מדהימה. הספר מראה סוגים שונים של אנשים וקשרים מוזרים של ילדה בת שבע עם סבתא שלה, כלב הרים, זקנים ממורמרים, אנשים מסוכנים ועוד וכל המסע הזה התחיל מהסבתא המדהימה ביותר שלוקחת אותה לממלכה שהיא המציאה לשניהן, ולאט לאט כאשר אלסה מתחילה להביא את מכתבי הסליחה של סבתה לכל האנשים היא מבינה שהממלכה הזו בנויה מהמציאות ומהאנשים בה והיא לא ידעה שלסבתא יש קשר איתם. היא לומדת המון על סבתא שלה והספר פשוט מדהים. מומלץ בחום.

אני ממש לא מסכימה עם הביקורות פה, סיימתי את הספר הזה בצער רב. הוא מספר ברגישות רבה על איך זה להיות ילדה חריגה, ועל איך היא רואה את העולם. אהבתי את הקשר המקסים שלה עם סבתא שלה שהמציאה לה ממלכות קסומות לברוח אליהן וניסתה לעזור לה להתמודד עם היומיום הלא פשוט שלה, גם אהבתי את התהליך שהיא וכל סביבתה עברו בעקבות ההתערבות של הסבתא והמכתבים, זה היה ממש מעניין להבין איך הכל מתחבר וגם איך קצת תשומת לב אחד לשני יכולה לעשות את כל ההבדל. הספר הזה שובר מוסכמות, של מה זה אומר להיות סבתא (ואף מילה על שניצלים), מה זה אומר להיות אמא (מותר שתהיה קריירה), מה זה אומר להיות ילדה חריגה, ומה זה אומר להיות כלב ״חריג״- אמסטף, ובא להראות את האנושיות שבכולנו, אני חושבת שבכולנו מכרסם הפחד הזה שיציקו לילדים שלנו בבית הספר, או אולי הציקו לנו, ולקרוא על ההתמודדות הזאת זה מאד מעניין ומעשיר, ילדים יכולים להיות מאד רעים ולהיטפל למישהו סתם כי הוא קצת שונה, או בהגדרה של אלסה ״כי היה לי צעיף של גריפינדור״, אין באמת סיבה הגיונית לרשעות שלהם, הספר גם מראה את מערכת החינוך במערומיה בכישלון שלה להתמודד עם התופעה. בקיצור, מאד אהבתי את הספר, הוא מצחיק וחמוד ואף הביא אותי ממש לדמעות. בקמן יודע לברוא דמויות מיוחדות עם סגנון כתיבה ייחודי. מומלץ בחום.

קניתי את הספר כי התקציר מאחורי הכריכה משך אותי - ספר מעצבן, אבל אני חייבת להמשיך לקרוא רק כדי להבין מה הקטע בסוף?
חוץ מהסבתא אף דמות היא ללא עומק, אלסה קצת יותר מידי חכמה לילדה בת שבע, יותר מתבקש שזה התבונה של הסופר :(
מקטלגת את הספר לקרוא כשממש משעמם :)

ספר מעולה
אלסה היא ילדה חריגה בשל חוכמתה הרבה ולכן היא נרדפת ע"י בני כיתתה ולומדת לרוץ
אלסה היא גם בת להורים גרושים שלכל אחד מהם בן זוג.
לאלסה אין חברים מלבד סבתה.

מערכת יחסים שמבוססת על אגדות דמיון ופנטזיה בין אלזה לסבתה נגדע עת חסבתא מתה מסרטן
אך אז יוצאת אלסה למסע שאליו נשלחה ע"י סבתה בבניין בו היא מתגוררת, שם היא מתחילה להכיר מהיכן נולדו האגדות והעולמות המופלאים של סבתה
היא לומדת להכיר חברים חדשים ובעיקר היא לומדת להכיר את משפחתה ומי הייתה סבתה , היא גם תגלה ירושה מופלאה שהורישה לה סבתה
ספר מעולה

במקרה הזה מבין את הביקורות השוללות.
התחלתי,פשוט לא מצליח להתחבר.לסגנון,לדמויות.
הנושא מעניין אבל אופן הכתיבה והדמויות פשוט לא מדברים אלי.
אחרי כמה פרקים פשוט הפסקתי.
אם הסגנון היה אחר ייתכן והייתי קורא בכיף.