• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ברוקלין

ברוקלין

מאת קולם טויבין (טובין)

הביקורת של כוכב לכת

תמונה של כוכב לכת
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
ברוקלין

ברוקלין

מאת קולם טויבין (טובין)

הביקורת של כוכב לכת

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של כוכב לכת
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2011
סדרה:אייליש לייסי #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סימנטוב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 4 שנים

“אפילו שמה שרשמה נצחיה אני דוקא נהניתי לקרוא את זה ואני לפי דעתי זה ספר טוב. קודם אני יגיד לכם על”

4/11
ביקורות על ברוקלין
הבאה
זרש קרש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

ביקורת מרגיזה בעוד 3.. 2.. 1..
אני די רוצה בחזרה את השעות שהלכו לי לפח על קריאת הספר הזה.
ועצוב לי לרשום את זה. להסבר-
הוא היה יכל להיות ספר הרבה יותר טוב, אם לא היה מסופר בדרך הלא מעניינת ומשעממת בטירוף שבה הוא כתוב.
זה הרגיש לי כאלו קראתי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה להספיק לעשות בשבוע הבא.
שום דבר לא הלהיב אותי. לא הרגשתי שיש בספר מישהו שחיי, הספר היה מת. חסר רגשות ותמוהה.
הרעיון מעולה בעייני. ושוב, היה יכל להיות כתוב טוב יותר. הרבה יותר.

סיפורה התמים והנוח של אייליש מקסים.
רגשותיה המעורבים בין אירלנד- לברוקלין. ובין טוני- לגים. היו הדרמה היחידה שהחזיקה אותי לגמור את הספר. זה נשמע מגוחח בהתחשב שזה נשמע מעניין. הרי משולש אהבה ובחירה כואבת בין שתי ארצות יכל להיות סיפור טרגדי מעולה. והוא אכן יכל להיות. לולא רוב הספר היה עובדות חסרות חיים כמו-
אני יוצאת מהמקולת. אני הולכת לכיוון הבית. אני פותחת את הדלת. אני מריחה את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני אוכלת את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני מתקלחת. אני יוצאת עם טוני. אני חוזרת מהפגישה עם טוני.

זה היה משגע. ואני לא יודעת איך סיימתי את הספר הזה.
והעניין שהכי הרג אותי, וכמובן שזה קצת "על טעם וריח אין מה להתווכח" אבל זה היה כל כך מרגיז ונדרש. ספויילר הספר מסתיים בכך שאייליש רוצה את גים. אבל פאקינג חוזרת לטוני. אז אני שואלת, -ל-מ-ה-?- למה לעזאזל. סוף ספויילר

הדירוג שאתן לספר מתחלק לשניים הפעם:
הדירוג שמגיע לספר להלן- 10\3
הדירוג שמגיע לספר לולא היה כתוב שונה עם אותה העלילה בדיוק- 10\9

אוף, היה מתיש לכתוב את הביקורת הזאת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של גריפין
גריפין
תמונה של מורי
מורי
2קוראים|גיל ממוצע46|50%נשים

על המבקרת

תמונה של כוכב לכת

כוכב לכת

חברה מזה 10 שנים
9 ביקורות•50 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של כוכב לכת
כוכב לכת
חברה באתר מזה 10 שנים
ביקורות9
לייקים שקיבלה50
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת6מדע בדיוני ופנטזיה2מתח ריגול והרפתקאות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של כוכב לכת

חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

היי את\ה, כן את\ה שקורא\ת את המילים האלה ברגע זה.
חושב\ת שאת\ה מיוחד\ת? האמת שאת\ה לא ממש.
כי אחרי שקראתי את הספר הזה, הבנתי שאף אחד בעולם לא מיוחד.
חוץ מדייב גרני.
הוא ממש מיוחד.
אני אסביר- (ספוילרים)


"חשוב על מספר", הוא ספר שאני יכולה לציין לשבח שהיה הכי מרתק שיצא לי לקרוא. בדיוק כמו שזה נשמע- מ ר ת ק. הספר ריתק אותי בכל מובן שהוא.

מתח. מתח, מתח, מתח. בכל עמוד. בכל סיום פרק, אוי. איך אהבתי את הדרך שבה כל פרק הסתיים. המילים האחרונות המוחצות האלה שמשאירות רעב להפוך את הדף כדי לקרוא את הפרק החדש. למרות שממש חייב לעשות מנוחה כי יש דברים אחרים לעשות. אבל רק עוד פרק אחד, בעצם לא, עוד אחד אחרון ודי.
השתעבדתי אל המשחק ששיחק הרוצח עם כולנו.
השתעבדתי אל החקירה של גרני, שהתפתחה מרגע לרגע.
השתעבדתי לגלות מי עושה, מה עושה, למה עושה?
הכל לא היה ברור. לא היה לי כיוון ואהבתי את זה. הספר היה מתוחכם כל כך. עד כדי כך שהיה נדמה שדייב גרני היה זה שכתב אותו. הוא היה פשוט גאוני. השפה הייתה בגובה העיניים, אבל בכל זאת הרגשתי מגוחכת. אפילו רק עצם זה שאני קוראת ספר כזה מתוחכם.
ונהנתי כל כך.
האמת היא שכן חשדתי בדרמוט. אבל רק כשישב בחדר יחד עם גרני, וגרני התחיל לשאול אותו פרטים על העבודה שלו. שם דרמוט היה נשמע ממש ממש חשוד. גם אז לא חשבתי שהוא הרוצח. חשבתי שהוא פשוט מסתיר משהו, משהו מאוד משמעותי אבל לא עד כדי כך כמו שהתבהר לי. חשבתי שאולי הוא בעצם מטורף בעצמו.
אבל הגלגל הסתובב-
והרוצח היה לכולם מתחת לאף כל הזמן.

בכל זאת, אני חייבת לציין שלא אהבתי את הסוף- הסבר:
אהבתי ממש הכל, ועד הרגע הכמעט אחרון. המתח ששרר כשדרמוט, גרני, המפקח והזקנה היו בחדר ההוא, גרם לי להרגיש כאלו הייתי שם בעצמי. אז דרמוט היה לגמרי בטוח וגרם לנו להיות בטוחים, שזה לא הולך להיגמר טוב בכלל. וכולנו האמנו, הרי הוא קיים כל הבטחה שהזכיר ליפני, כל רצח שהבטיח- בוצע. כל מעשה שרמז שיעשה- הושלם.
וכססתי ציפורניים. ציפיתי, חשבתי על אפשרויות, אחזתי בכל דף שהעברתי בכזאת עדינות, כאלו הולך להתפורר תחת אצבעותיי.
אבל אז לפתע, איכשהו, בהיסח דעת של שניות- מתנפץ בקבוק על ראשו של הרוצח והם יוצאים מזה בשלום.
ממש שנאתי את זה. זה היה מבייש. לאומת כל המתח והתחכום ששרר לאורך כל הספר. עד כדי כך שנאלצתי לחזור לקרוא את אותם דפים שוב ושוב כדי להבין את מה פספסתי? כי זה היה פשוט מידי, קל מידי, לא מתוחכם כלל. אבל מסתבר שלא פספסתי כלום וזה היה עד כדי כך פשוט.
בכל אופן אני לא מסוגלת לשפוט את הספר על סמך 2\3 דפים שלא מצאו חן בעייני. כי לספר מגיע הרבה יותר. יותר משאני יכולה להסביר, פשוט עפתי עליו.

הספר מומלץ לכל אחד,
למרות שלא נראה-לי שיתאים לכל אחד.

בברכה,
גברת 658.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
הארי פוטר והילד המקולל

הארי פוטר והילד המקולל

ג'יי. קיי. רולינג

קראתי המון ספרים בחיי. וראיתי יותר מידי סרטים.
אבל אף פעם לא קראתי סרט.
עד היום.
***
זהו אכן סיפור המשך לספרי הארי פוטר, עוד עלילה חדשה ומעניינת, שוב אותם המקומות הישנים והטובים כמו הוגוורטס ועוד פעם השלישייה מצילה את המצב.
אבל שלא תתבלבלו, הספר אפילו לא מתקרב לשבעה האחרים.
זה אינו ספר, אלה תסריט, ארוך במיוחד, אך זה בפירוש תסריט.
הם גם לא מתאמצים להסתיר זאת, מאחר שהם מתארים בפירוש את השחקנים יורדים מ"הבמה", מדברים מחוצה לה, ועולים אליה כשנדרש. כמו תסריט למחזה ממש.
בהתחלה רציתי לטרוק את הספר לעצמו בפרצוף ולהתחיל לקרוא מהתחלה את הספר הראשון כמו ילדה קטנה שעושה דווקא. אבל העלילה עניינה אותי ורציתי לראות לאן זה מתפתח. אז הסתגלתי לכתיבה המשונה והמאוד מרגיזה, שבקושי מתארת לנו את רגשותיהם של הדמויות. ולא מתארת בכלל מקומות ותהליכים מפורטים. כל הספר הוא בעצם שיחה אחת גדולה שנערכת שנים.
עם כל זאת, כשהמשכתי לקרוא והכתיבה המרגיזה הייתה כל כך מייאשת שזה כבר לא היה מורגש. נהנתי מאוד.
נהנתי לחזור לעולמו של הארי, נהנתי לשמוע על עיסוקיהם של השלישיה עכשיו כשהם כבר הורים ובוגרים, נהנתי מהשטויות של רון, נהנתי מדראקו החדש. נהנתי לחזור להוגוורטס, נהנתי מהרפתקאותיו של אלבוס, נהנתי מסקורפיוס, נהנתי ומאוד.
***
אבל עצוב לי נורא. הרי הם בנו כבר עלילה, אז למה בחרו להוציא את הספר כתסריט למחזה ולא כספר כמין המניין כמו השאר.
נדמה כאלו לשבעת הספרים הצטרף אח חורג, אחרי המון שנים. וניכר מאוד שלא דומה להם.
התאכזבתי אבל התרגשתי באותו הזמן.
***
רציתי להביא לספר חמישה כוכבים, אבל זה פשוט לא הגיע לו. כי היה משהו חסר, הניצוץ הזה, ההרגשה המיוחדת הזאת שיש כשקוראים את האחרים. כי זה לא ספר המשך, לא. זהו תסריט שמסופר כסיפור המשך.
האם הוא שווה קריאה? כן, בהחלט.
אבל אין להשוות אותו לאחיו המוצלחים בהרבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
מבחני הכווייה

מבחני הכווייה

ג'יימס דשנר

אין הרבה מה לומר..
מסחרר כמו הספר הראשון. לא יכולה לחכות להתחיל לקרוא את תרופת המוות.
***
הספר דורש מהקורא להיות בעל דמיון מאוד מפותח בגלל שהוא ספר מאוד בדיוני.. אבל לי זה כלל לא הפריע, כקוראת מושבעת של הארי פוטר זה היה קטן עליי.
למרות שאהבתי נורא, אתן לספר 10\9 בגלל שהפריע לי שחצי מהספר אם לא יותר, היה משהו כמו יומיים בלבד שהם היו בתוך חדר אחד ורק חשבו מהו, איך יוצאים מימנו, ומי זה האיש שנראה כמו עכבר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
מחפשים את אלסקה

מחפשים את אלסקה

ג'ון גרין

הביקורת מיועדת לאלה שקראו את "מחפשים את אלסקה", כי אלה שלא, לא יבינו מה לעזאזל הלונה לאבגוד המטורפת הזאת- רוצה.
[הסבר קצר- התחביב הגדול ביותר שלי הוא הכתיבה, אבל יש לי בעיה רצינית, שגיאות כתיב, ואני עובדת על זה, אז אם תמצאו כאלה במשך הביקורת- בבקשה לא להתרגז\להגיב ברעות. תודה:)]
אני יושבת כאן, אחרי שלושה ימים שבשש שעות מהם קראתי את הספר, ובשאר בהיתי בקיר וחשבתי על הספר. ולא נגעתי בכל מכשיר חשמלי כזה או אחר, ולא תקשרתי עם אף חברה, כי כולן גרות בטיזינאבי, ושתיתי רק מים פושרים, כי המתקן חשמלי ואסור, ולא התעדכנתי מה קורה בעולם. שלושה ימים, והדבר הראשון שאני עושה הוא לפתוח את המחשב ולכתוב את הביקורת הזאת,
כניראה שזה אומר משהו.

***************
יומיים לפניי:
מכינה לי את רשימת הספרים שלי, שם הספר והסופר, עם תמונה להמחשה. מדרגת אותם במספרים כדי לזכור איזה ארצה לבקש מהמוכרת ראשון.
יום לפניי:
זהו הבוקר של ערב ראש השנה- אני מתרגשת בטירוף, גם כי החג הוא מרגש, וגם כי לא התחדשתי בספר כבר כמה חודשים. ספק כי הייתי עצלנית מידי כדי לגשת, ספק כי אני לא באמת צריכה עוד ספרים.
אני יורדת לצומת הספרים הקרובה לביתי, מחפשת בעייני את המוכרת שנראית לי הכי נחמדה כדי להתחיל להתנפל עליה בכל השאלות שלי ולקוות שהיא לא תתייאש. והנה אני- עומדת בקופה עם "מחפשים את אלסקה" בין ידיי. כשאני משלמת, אני מרגישה שמבין כל ארבעת הספרים שאני קונה, אתחיל לקרוא אותו ראשון.
היום האחרון:
אני מתעוררת לבוקר יום שני. השעה 10:12. מזווית העין אני רואה את "מחפשים את אלסקה" על המדף, בין אשמת הכוכבים(כי זה היה רצוי) ובין קולו של המלאך. אני עושה את הדברים המשעממים (אך נחוצים) שעושים בבוקר ומתיישבת על הנדנדה ומתחילה לקרוא.
אני אוהבת את מה שאני קוראת. אני קוראת עוד, ועוד. אני מסיימת את הספר בשעה 16:33. אני בוהה בקיר וחושבת,
לעזאזל, איפה היית עד עכשיו? למה לעזאזל חיכית? למה הספר הזה לא הגיע לידך קודם? וחוץ מהשאלות המפגרות האלה, הרגשתי הייזל גרייס לנקסטר לרגע, ושאלתי את היקום. גון גרין היקר, הסופר המהולל שאני חולקת איתו את אותו שם משפחה. למה? למה זה נעצר כאן? אני יודעת שהוא סיפק לנו את המאה שלושים ושישה ימים אחרי, אבל עדיין, יש לי כל כך הרבה שאלות.
היום שאחרי:
כן, לקח לי בערך יום שלם לשבת ולבהות בקיר, ואז בארוחה שלי, ואז בברז הכיור, ואז בכוכבים, ואז להתעורר ולקלוט מה אני חושבת על הספר הזה.
אני חייבת להתחיל בדבר הראשון והאחרון שהרגיז אותי בספר-
למה קוראים לו "מחפשים את אלסקה"? כאלו, להארי פוטר והאסיר מאזקבאן קוראים כך, כיוון שהספר מדבר על האסיר מאזקבאן, שהשתחרר מאזקבאן. ומאיים על חייו של הארי כל הספר, עד שמתברר שהוא לגמרי רוצה רק לפגוש אותו לוספר לו שהוא הסנדק התמים שלו. אבל "מחפשים את אלסקה"? כאלו, הגל החמישי נקרא כך, מכיוון שהספר מספר לנו על הגל החמישי שמכה את עולמה של קאסי, על המאבק והקשיים. אבל "מחפשים את אלסקה"? הם א-ף פ-ע-ם לא חיפשו את אלסקה. הם חיפשו אחר המידע שגרם למוות שלה, הם חיפשו אחרי הסיבות שבהם היא בחרה לסיים את חייה, הם אבדו עצות ובכו כמו ילדים קטנים, אבל הם מעולם לא חיפשו את אלסקה. הם מעולם לא הכריזו ואמרו: אין מצב, היא חתיכת כלבה מטורפת, היא בטוח לא מתה, טאקומי! תקרא למפקד! יוצאים לחפש את אלסקה!
אז כן, זאת עובדה חצי מטומטמת וחצי מוצדקת על כך שממש לא הבנתי למה נתנו לספר את שמו.
אבל חוץ מזה, חוץ מזה, הכל היה מושלם. דפוק באופן מושלם.

מיילס האלטר, (העונה לשם, האדג מאותו יום שהגיע לפנימיה בקאלבר קריק.) בבירור מחפש אחרי האפשרי. הוא מחפש אותו בכל דבר, בקאלבר קריק, במפקד, באלסקה, בלארה, בזקן, בסיגריות, ואפילו בנשר. הוא חיפש אחריו, ומצא אותו עם מותו של אלסקה. מי דמיין ששם ימצא אותו נכון? ובכן החיים אוהבים להוכיח לנו פעם אחרי פעם, שכשאנחנו בוחרים בדרך השלום, כדי שנסע בדרך צרינג קרוס, וכשאנחנו בוחרים לדחות את שעורי הבית, אופס! בדיוק היום הכניסו את שיעור אזרחות בין השיעורים האחרים. וככה החיים בחרו להראות למיילס את האפשרי, במותה של זאת שאהב.

******************
לביקורת עצמה:
-מיילס האלטר הוא הדמות שמבין כל הספרים שקראתי, נתנה לי הכי הרבה השראה. בתור מישהי שכותבת בעצמה, מצאתי במיילס רעיונות מטורפים לסיפורים שלי, הוא גרם לי להרחיב את האופקים שלי, לצאת מהמרחב הנוח שלי. הוא גרם לי לרצות להעז, לרצות לחפש את האפשרי שלי, בעצמי.
אהבתי כל כך את זה שגון גרין הציג לנו את מיילס כילד שאין לא חברים, שיש לו תחביבים מוזרים ולא שיגרתיים. כי זה קשה מאוד לכותב, להנמיך את הגיבור שלו, להציג אותה כחנון ולא כמקובל, להציג אותו כמוזר ולא כנורמלי.
-ציפ מרטין הוא הדמות הדפוקה ביותר, כעסתי עליו על שקילקל את מיילס, כי לא הייתי רוצה שאיזה ציפ מרטין שקורא לעצמו המפקד יופיע יום אחד ויהרוס לי את הילד. והוא הרס אותו יותר משחשבתי שאפשר להרוס מישהו. הוא הרס אותו, ובאותה זמן הוא בנה אותו. הוא עזר לו לבנות את הביטחון שלו, וזה כיפה על כך שהוא הרס אותו במובן מסוים, כי ביטחון בעייני, הוא בין המצרכים החשובים שזקוקים להם כדי להתמודד עם היקום המפלצתי שלנו.
-אלסקה יאנג, אוי שנאתי אותה בהתחלה, הרגשתי שאני יודעת עם מי יש לי עסק, וחיכיתי שמיילס יבין. אבל הבנתי בעצמי, שאלסקה לא מי שחשבתי שהיא. תהיתי לעצמי למה לעזאזל אין סרט לספר כל כך מוצלח, ובזכות אלסקה הבנתי, חשבתי על כך ששחקנים רבים יתאימו לתפקיד של מיילס, של המפקד ושל טאקומי, אבל קלטתי, שאף אחת לא תוכל להעביר את אלסקה יאנג כמו שגון גרין העביר אותה. היא כל כך מיוחדת. כזאת מיוחדת, שבהתחלה כשלא הכרתי אותה. כעסתי ששמה תופס את המקום על הכריכה, ובסוף, הבנתי שזה הכי מגיעה לה בעולם.
-הנשר, רק אחרי שסיימתי את הספר הבנתי משהו על הנשר. הבנתי למה כל הספר הוא הזכיר לי כל כך את סוורס סנייפ, (שלא אטרח להסביר מיהו, כי זה סיפור כל כך ארוך ובמלא חפרתי בטירוף) כיוון שגם בהארי פוטר, סנייפ רדף אחרי השלישייה בניסיון לתפוס אותם על חם, והיה המורה שהם הכי לא סבלו, אז חשבתי על האירוניה, וצחקתי.
-טאקומי, שלא יכולתי לא להזכיר אותו, הקסים אותי בטירוף. וכעסתי עליו באותה מידה, על הפתק הארור שהשאיר למפקד ולמיילס, על שנטש אותם. אבל החלטתי לסלוח לו כי הוא היה דמות כזאת מעניינת, חברה נאמנה, הוא גם היה נשמע חתיך בטירוף, אז הנחתי לו לשלווה.

**************
אהבתי את הימים של הלפני, ושנאתי את הימים הארורים של האחרי.
אהבתי את מיילס ואלסקה, ושנאתי את מיילס ולארה.
אהבתי את קאלבר קריק, ושנאתי את לוחמי ימות השבוע.
אהבתי להרגיש את ההרגשה שהרגשתי כשקראתי את הספר, ושנאתי את ההרגשה שהרגשתי כשהוא נגמר.

תודות:
-תודה ל"מחפשים את אלסקה" על שעזרה לי לשבור את השיא שלי, שעומד כרגע על שש שעות בערך, שבהם קראתי את כול הספר. (ואם לומר את האמת, לא נראלי שאי פעם אשבור אותו. הספר עיניין אותי כמו ששום ספר לא עיניין אותי. ארור תהיי הארי פוטר, הייתי מצפה שהספר שלך יהיה הזמן הקצר ביותר)
-תודה למיילס, או פאדג, על זה שהעיז, וגרם לי להעיז בעצמי.
-תודה לאלסקה, שביעדיה, שום דבר מזה לא היה קורה.

-תודה לגון גרין, על שגורם לי לחשב מסלול מחדש לגבי העולם, בכל פעם שאני מסיימת ספר שלו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
גוף מארח

גוף מארח

סטפני מאייר

גאוני.
הכתיבה משכה אותי והרגשתי משועבדת. לראשונה אהבתי להיות משועבדת.
****
שנאתי לאהוב את מלאני, היא הייתה הגיבורה המושלמת. נועזת עד כדי טירוף, מקסימה עד כדי כך שהיה נדמה שהיא מקסימה מידי. קצת ביצית מידי, אהובה מידי, ואפילו טובה מידי. הרגשתי כאלו נלחמתי בשיניי יחד איתה להגיע למקום שאליו ניסתה להגיע.

אהבתי לשנוא את איאן. אני לא מתחברת לדמויות כאלה. קיטשיות בטירוף, מחפשות לעזור לכולם. אלה שמגלות את הטוב מאחורי הרע לפני כולם.. אני יודעת שזה נשמע כאלו הוא מושלם אבל זה נכון- הוא היה מושלם, ושנאתי אותו על כך. אנשים מושלמים הם משעממים. והוא שיעמם אותי ואפילו הרגיז אותי מעט.

אהבתי לאהוב את וונדה, היה נדמה שהיא יצור לא אנושי מקסים ונאיבי, גם אם לא היו מזכירים בכל כמה שורות שהיא בכלל חייזר.

שנאתי לשנוא את גראד. הרי הרגשתי שהוא האביר על הסוס הלבן שכל אחת מאיתנו חולמת שיהיה לה. אבל האדישות שלו הרגיזה אותי לפעמים. ולא יכולתי לראות את חייה של מלאני לולא הוא. ושנאתי את זה שלולא הוא, מלאני לא הייתה מעניינת כמו שהייתה.
****
גוף מארח הוא הספר השני הכי ארוך שיושב לי במדף הספרים. (כי מסדר עוף החול לוקח את כולם) והיה לי עצוב שלא היה ארוך יותר. ולאומת זאת, איכשהו, כמו שמחתי שנגמר. כי הייתי מסופקת עד כדי כך שלא היה לי צורך לעוד. אני יודעת שאלו רגשות שסותרים אחד את השני. אבל ככה הרגשתי מהספר. כנראה בגלל שוונדה ומלאני סתרו אחת את השניה בכל כמה רגעים.
מומלץ בטירוף.
10\10

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
ככה אני חיה עכשיו

ככה אני חיה עכשיו

מג רוסוף

בעיקרון, ככה אני חיה עכשיו, הוא הספר שאני הכי אוהבת בכל הזמנים.
ולא אני לא יודעת להסביר למה.
אבל זה לא אומר שלא אנסה-
ככה אני חיה עכשיו מרגיז באופן מרגיז. דיבורה הניו-יורקי הבוטה של דייזי, יחד עם הדרך המעוותת שבה היא מסתכלת על העולם והעובדה שהיא נופלת בקסמיו של אדי- הלא הוא בן דודה. פשוט מרגיז.
וחכו לזה.. נ-ה-נ-ת-י להתרגז מהספר הזה.
נדמה לי שדייזי היא בעצם כל אחד מאיתנו. כמו משל עם נמשל מרגיז. כן, מרגיז.
ובכן, הטרגדיה והשינוי המתחולל בתוך דייזי בערך כל דקה מכל יום שבה היא נמצאת באנגליה, מקסים.
הספר קצר מידי,(171 דפים ליתר דיוק) וישנם פרקים שהם בסך הכל 2 דפים.. שוב, מרגיז. אבל נדמה שהוא מדויק, נדמה שרוסוף הצליחה במה שניסתה לעשות שם, והכניסה בדיוק את מה שרצתה בצורה לא כל כך מרגיזה. כן, מפתיע.
אז למה אהבתי את הספר? לעזאזל, אני לא יודעת.
התחברתי לדייזי, היא נתנה לי השראה בכל דף. התסכול שלה הרגיע אותי, והשינוי שעברה עזר לי להשתנות בעצמי.

שנאתי- את זה שאוסברט- שאמור להיות האח הבכור, האחראי והמקסים, יצא מניאק דוחה. ושנאתי את גילוי העריות הלא חבוי בכלל בין אדמונד לדייזי. כאלו נדמה שהכל היה מושלם, כשהכל היה לגמרי דפוק. בעיקר שנאתי את המלחמה שכמעט גרמה להם לאבד תקווה. והעבירה בי צמרמורת בכל פעם שהוזכרה.
אהבתי- הכל. גם את מה ששנאתי- אהבתי.

#אזהרה# אני לא ממליצה לאף אחד לקרוא.
כי הייתי רוצה להשאיר את הספר המקסים הזה רק לעצמי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
חדר

חדר

אמה דונהיו

הרגשות שלי מעורבים.
חדר הוא בעצם ספר אימה, שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן חמש שהופך את ספר האימה לספר ילדים מבלבל.
לאומת כל הקוראים הקיטשיים האחרים, שהוקסמו מ"כתיבתו" התמימה של בן החמש. אני לא התחברתי.
מתחילת הספר נשארתי במין בועה של מתי הספר מתחיל.
הרעיון מדהים. מחריד ומזעזע, אבל מדהים. עם כל זה שלא התחברתי לכתיבה הנמוכה, הספר הצליח להעביר את מה שדונהיו ניסתה להעביר.
אני חושבת שהייתי נהנת מהספר הרבה יותר אם ברובו היה מסופר מצידה של אימו של גק, ואולי שאר הפרקים מנקודת מבטו של גק. כי הרעיון חמוד, ודונהיו בצעה אותו על הצד הכי טוב שיכלה.. כי כמה משפטים מתחכמים אפשר להוציא מפיהו של ילד בן חמש? לא הרבה.
מה שאני מנסה לומר הוא- שקצת השתעממתי. גררתי את הספר איתי לכל מקום. וזה לא מחמאה בכלל.- כשאני אוהבת ספר אני קוראת אותו במיטה של או בנדנדה שבמרפסת כדי לרכז את כל השקט שאני יכולה וליהנות מעולם שבוא רק אני והספר אהוב עליי נמצאים. ואם נאלצתי לגרור את הספר יחד איתי ליבת הספר, לנסיעה ארוכה במכונית או באוטובוס.. כנראה שרק רציתי לסיים אותו ודי.
הוא לא היה כזה גרוע, אבל כן שמחתי כהוא נגמר.
בכל זאת אני חושבת שהייתי נותנת לו 10\7 כי לא נרדמתי בפרקים האחרונים, וגם גק סופר חמוד כאלו ממש.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
המנגינה האחרונה

המנגינה האחרונה

ניקולס ספארקס

המנגינה האחרונה הוא בין הספרים היחידים שעמדו בציפיות שלי.
האמת שראיתי את הסרט לפני. והתאהבתי. וכשגיליתי שזה מבוסס על ספר, חשבתי שהוא יהיה הספר שהכי אוהב ביקום. האמת שצדקתי.
הוא כתוב נהדר. יותר מנהדר, הוא כתוב מעולה.
מצאתי את עצמי מתחברת לדמותה של רוני מדף לדף. התסכול שהיא חווה, השינוי שהיא עוברת בין פרק לפרק. הקסים אותי.
אהבתי מאוד את העובדה שהספר מסופר גם מנקודות מבטיהם של אהוביה, וגם אויביה..(הלא מרכוס). העינין מאוד עוזר להבין את רגשותיהם ולדון אותם לכף זכות, כאשר הם מספרים לנו דברים שרוני- לא יודעת.
סיפורה של רוני הוא טרגי, בין הטרגיים שקראתי. לולא הדף הראשון שקצת ספיילר לקוראים את המשך הספר..(שלפי דעתי הוא לא היה הכרחי. אולי בסוף הספר הוא היה מתאים יותר) הקוראים לא היו מצפים בכלל לסוף טרגי בטח ובטח לא הסוף שהיה.
הרי הספר מספר את סיפורה של רוני, ילדה מתוסכלת עם חברה אחת, והיא לא ממש יודעת מה היא רוצה מעצמה. לאט היא נפתחת לחייה החדשים בבית הקטן שהוא בעצם די גדול על חוף הים. שם היא פוגשת חברים, טובים וקצת פחות. היא מגלה את אבא שלה מחדש. נותנת לו הזדמנות שנייה ובכך גם לעצמה. היא סוף סוף מגלה על מי היא כועסת, או שבעצמם- על מה.
השינוי שחווה רוני סוחף את הקורא לראות למה היא תהפוך בסוף. וכמובן היחסים המתנדנדים שלה עם וויל- האם היא אוהבת אותו בכלל? האם הוא אוהב את אותה בכלל?
ובסוף, לאומת כל מה שרשמתי. הסופר מגלה לנו את הסיפור שהיה חבוי בין כל השורות- סיפורו של אביה של רוני.
המחלה וההתמודדות. השקרים והאמת. האהבה והשנאה.
לסיכום, המנגינה האחרונה השאיר אותי כועסת-
כי למה לעזאזל אין המשך?
הספר מסתיים בדיוק כשחייה של רוני מתחילים פרק חדש, והייתי משלמת הרבה כדי לקרוא אותו.
-רומן תמים יחד עם חברויות מאכזבות ומוות טרגי.
הספר יותר ממומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת

ביקורות נוספות על "ברוקלין"

ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

לא פעם שאני מוצאת את עצמי מתרגזת מההגדרות שהז'אנרים מגבילים את הספרים שיצאו לאור בעולמנו. ולא רק בגלל ש"שרלוק הולמס" זה לא מתח וריגול בלבד ו"אשמת הכוכבים" זה לא רומן בלבד, הרי הם משלבים בתוכם נושאים רבים ומגוונים. המחאה שלי יותר בגלל ההגדרה- "ספרי פנטזיה".
כי מלבד הספרים הבודדים שנכתבו בעקבות מסע אישי שעברו הסופרים שלהם (שגם בספרים האלו משולב המון פנטוז) מלבד אלו, כל ספר שיושב כיום על כל מדף בעולם הוא פנטזיה. אז בוקר טוב לכולם! אם לא שמתם לב כל ספר שאתם קוראים הוא פנטוזו האישי והמופרח של אדם שבדרך כלל רחוק ממכם יבשות!
אני חושבת שספרים הם דבר מבורך וסופרים ראויים להערצה. אבל למה לנסות להשכיח מהקוראים היקרים את העובדות בשטח? כי בעיני, להיכנס לחנות ספרים ולמצוא את ספרי מדע בדיוני ופנטזיה מוגבלים במדפים שלהם ולצידם ספרי רומן שמוגבלים גם הם במדפים שלהם- זאת סיטואציה של שקר ומרמה.

אז מה יש לנו כאן? "ברוקלין" מספר את סיפורה של אייליש לייסי, נערה אירית מעיירה שקטה באניסקורתי-אירלנד. ואף על פי שהספר והעלילה לא שייכים לז'אנר הפנטזיה, גם הם מפונטזים היטב.
את ברוקלין קראתי פעמיים. פעם אחת באכזבה גדולה ופעם אחת בהנאה רבה. "ברוקלין" מסוכן, הוא מתיימר להיות מאוד מעניין- עלילה פשוט מצוינת שמלווה בדמויות בעלות אופי מקורי, הגירה מארץ לארץ, זוגיות ישנה וחדשה ומשפחה שתומכת ולא מרוצה בעת ובעונה אחת. כל אלא מלווים את אייליש במסע שלה להתחיל את חייה החדשים ולהתחיל לחשוב על עצמה ועל עתיד שמגיע לה בזכות.
אבל, ויש פה אבל גדול מאוד. הכתיבה נהדרת, שלא תבינו אותי לא נכון, אך משהו בהשתלשלות האירועים ובאופי העלילה מאוד מאוד מאוד פשוט. בקריאה ראשונה הגדרתי את זה אחרת- עלוב, שטוח, משעמם. בקריאה שנייה נזכרתי שהגדרות הן נוראיות ומגיע לספר הזה הזדמנות נוספת ואני שמחה שנתתי לו אותה. כי מצאתי שהוא ספר נהדר, מסודר ואפילו מרתק.

למה הוא פשוט? כי הוא לא מותח אפילו מעט, כי הוא לא מרגש מידי, כי הוא לא מבהיל או מבחיל או משאיר שום תחושה עזה אחרי קריאתו או בזמן קריאתו. הוא מספר סיפור יפיפה על נערה פשוטה שמחפשת את הדרך שלה בעולם שלנו, בלי חירטוטים, בלי דרמות, בלי הצגות ובלי אקשן מיותר.
אייליש מספרת כיצד היא מתמודדת עם ההתלבטות שלה בין ארץ מולדתה הבטוחה אל ארץ שוקקת חיים שעלולה לגרום לה ללכת לאיבוד. היא מבינה שהיא בוגרת מספיק בשביל להפסיק להקדיש את חייה לשגרה חסרת תועלת ורוצה סוף-סוף לעשות משהו בשביל עצמה ובגדול. אייליש מתמודדת עם מכשולים שטמונים לה כמוקש בדרך ומגלה שלהתגבר עליהם זאת ההרפתקה הכי מדהימה שהייתה לה בחיים.

בתקופה הזאת של החיים שלי אני מוצאת חיבור מדהים עם הדמות של אייליש, עם השאיפות שלה והמטרות שלה והדרך המסורבלת והמאוד מציאותית ופשוטה שהיא עוברת. אז נכון, הוא לא מעורר רגשות עזות והוא לא מלא באקשן. אבל הוא הספר הכי מציאותי שקראתי במשך כל ימי חיי.
נכון שגם הוא מפונטז, אבל באשר לספרים שמתיימרים להיות מציאותיים כמו "ברוקלין", הם כולם בדיחה לידו. לפעמים כל האקשן והמתח שהסופרים ממלאים בו את דפי הספרים שלהם, אותו האקשן והמתח שגורם לנו להתאהב בספר ולקרוא אותו בשקיקה- הוא בעצם השקר הגדול שכל-כך נעים ומעניין לקרוא. אבל אלו הם בדיוק ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר, למרות שאנחנו מגדירים אותם תחת הז'אנרים המציאותיים.

הכתיבה של קולם טובין נעימה ועדינה. אפשר מאוד להתחבר לספר שחיבר, אבל רק בתנאי שלא תצפו לקרוא כאן סיפור אדיר. כי הספר הזה לא אדיר בכלל. הוא נעים ומתחשב ורגיש ועוטף ורגוע ואמיתי מאוד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גריפין
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

ספר, מה הוא צריך? עלילה, דמויות, דילמות ורגשות. ספר עלילתי, הכוונה. ספר עיון זה כללים אחרים.

ספר צריך עלילה להתבסס עליה ולספר אותה. הוא צריך דמויות שעליהן סובבת העלילה, הוא צריך דילמות בין הדמויות השונות או בין הדמויות לאירועים, שהרי בלי דילמות אין עניין בקריאה, והוא צריך רגשות כדי לבנות את הקושי של הדמויות בהכרעה בדילמה בין צד לצד. בלי רגשות אין הרבה טעם בעלילה, בדמויות או בדילמות כי אם נרצה עובדות נקרא ספר עיון.

בספר ברוקלין יש עלילה. בחורה צעירה עוזבת את משפחתה ואת מולדתה כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר מעבר לאוקיינוס. אייליש לייסי היא הגיבורה הראשית, אבל יש לה אמא, ואחות, ואחים. ומעבר לים יש לה בעלת בית, כומר שפורש עליה את חסותו ומגוון אנשים ונשים שהיא פוגשת, כולל בחורים נחמדים ורומנטיים משני צידי האוקיינוס. הספר עוסק במגוון סוגיות ודילמות - הגירה, זרות, קליטה, געגועים, פערי מעמדות, אפליה גזעית ועוד. לכאורה יש בו הכל כדי לייצר עניין אצל הקורא ולרתק מההתחלה ועד הסוף.

הבעיה היא שאין בו רגשות. כל העלילה נקראת במין השטחה קרטונית של מה שקרה. אירועים קורעי לב מתוארים מתוך אותה כתיבה שגרתית מייבשת של אירועי היומיום כמו קניית בגדים והכנת אוכל. לא מספיק לכתוב על משהו שהוא עצוב, או טרגי או מתסכל או יוצר ייאוש מר, צריך שהקורא ירגיש את הרגשות האלה, וינסה לא לצעוק תוך כדי לגיבורה שתפסיק לעשות את ה שהיא מתכננת לעשות כי יהיה רע ומר אם לא. הכל נכתב במין רידוד ומתוך שיוויון נפש, וכך הוא גם נקרא. מה שמחריף את שיעמום הקריאה הוא התוספת של גיבורה שעושה תמיד כמדומה את הדבר הנכון והנדרש, וכמעט אף פעם לא מתפתה לכיוונים אחרים שעלולים להיות שליליים יותר.

בקיצור - כוונות טובות, ביצוע חלש מאוד, ואפשר לוותר.

לפני 4 שנים•נצחיה
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

אפילו שמה שרשמה נצחיה אני דוקא נהניתי לקרוא את זה ואני לפי דעתי זה ספר טוב. 

קודם אני יגיד לכם על מה מסופר: זה על בחורה אחת מאירלנד שהיא הילדה הכי קטנה במשפחה שלה וזה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה והמשפחה של הילדה הזאת זה משפחה עניה של פועלים. בגלל שאין עבודה באירלנד כל הבנים הולכים לעבוד באנגליה והמשפחה הזאת עושה מה שיכולה בשביל לשלוח את הילדה הזאת לאמריקה לברוקלין בשביל שיהיה לה סיכוי שיהיה לה שמה חיים טובים.

הספר יש לו כמה חלקים שזה מתחיל באירלנד ואחר כך בברוקלין וזה סיפור שקורים בו הרבה דברים.

המה שהתלוננה עליו נצחיה זה שלא מתארים את הרגשות של הבני אדם בסיפור. אני חושב שעשו ככה בכונה בגלל שהם אחד עם השני לא מדברים על הרגשות שלהם יעני בשביל שכל אחד רוצה שהאחרים לא ידאגו בשבילו הוא לא מספר להם מה שעובר עליו אז כמו שהוא לא מספר להם הוא לא מספר גם לנו. לי לא היה בעיה עם זה גם כי יש הרבה משפחות שאצלם זה ככה וגם בגלל שאני חושב שמה שמסופר זה מספיק בשביל שתשים את עצמך במקום שלהם ותבין לבד איך הם מרגישים. גם זה שהזאת שמסופר עליה זה בחורה צעירה שאף פעם לא דיברו איתה בשפה כזאת של רגשות אז היא גם קשה לה להבין על עצמה מה היא מרגישה ואתה מבין את זה וזה דוקא היה מוצא חן בעיני.

בקיצור קראנו אותו הספר אני ונצחיה ובאותו הזמן ויצא לנו שני דברים הפוכים יעני כל אחד יכול למצוא באותו סיפור דברים אחרים שיקח ממנו. ככה זה ספרים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

'ברוקלין' הוא ספר של דור. סיפור ההגירה מאירלנד אל ארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים מתחיל להישמע פה ושם, זכור לי סרט בעניין וכן איזכורים נוספים.
'ברוקלין' מכוון את המצלמה אל אייליש, נערה אירית מאנסקורת', אביה נפטר לפני שנים אחדות והיא מצליחה לגרד בחיפושי העבודה שלה רק שעות עבודה בודדות בחנות לא ממש סימפטית. לאייליש שני אחים גדולים שכבר היגרו לאנגליה לחפש את דרכם, אחות מוכשרת שזכתה בתפקיד מוצלח כמנהלת חשבונות בחברת דיוויס ואם מבוגרת התלויה במובנים רבים בילדיה. אייליש מתבשרת במהרה כי אחותה הטובה רוז דאגה לה לכל הסידורים הנדרשים למעבר לניו יורק. היא מפגינה כלפי חוץ שמחה ואושר של בת מזל, אך פנימה חרדה מאוד מן התלישה מן הבית המוכר והעולם שעד עכשיו חשה מובנת בתוכו.
כמו השיר "אורן" של לאה גולדברג, גם ספר זה מצליח להעביר באופן חזק "את זה הכאב של שתי המולדות". אירלנד נשארת מושא געגוע והשתייכות, אשר ממשיך ונוכח גם בקהילה, כמעט גטו, האירית אליה מגיעה אייליש בברוקלין. במובנים רבים נראה כי ההשתייכות הזו מסייעת לאייליש שלא להפוך עלה נידף ברוח באנונימיות הקפואה של ארה"ב. כדרכה, הקהילתיות לא פעם חונקת, לוקחת בעלות או הופכת חטטנית. אייליש תצטרך שוב לעמוד מול הבחירה שלה ולהכריע שוב את הכף, כמעט נטשתי את הספר בנקודה זו, שכן משהו העיק ורבץ עליי באופן קצת משכנע מדי, ובכל זאת, הצלחתי לשמחתי לסיים את הספר.
אמנם אייליש היא גיבורה מופנמת, אין פרצי רגשות או שיתופים אינטימיים נלהבים, עבורי כקוראת זה כלל לא הפריע, אולי דווקא אפשר לשאת את העלילה המורכבת באופן מוצלח (למעט המשבר בחלק האחרון בו אולי כבר חשתי מקורבת יתר על המידה לחייה). ספר נעים ומעניין, מומלץ

לפני 5 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

כבר בדפים הראשונים הספר "אילץ" אותי להאט את הקצב לקצב שלו וזה היה מאוד מהנה. בעיניי לא סיפור האהבה הוא המרכזי בספר אלא הפשרות שאנו נאלצים לקבל במהלך חיינו כשאין באמת שחור ולבן.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•vroman
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

רומן למשרתות חיוור.
בעצם, הסיפור פשוט, הגירה לניו יורק של בחורה אירית.
אבל אם נשווה זאת לספריו אחרים על הגירה , הרי כאן הצבע חיוור,זאת הגירה דה לוקס.אין קונפליקט,בעצם כלם עוזרים לה, שום אדם לא נטפל אליה, האהבה קופצת לחיקה כפרי בשל עם גבר חלומות מבין,ומסתיימת בחתונה.
אז מה מענין?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

עלילה יפיפייה ומתחשבת בפרטים, אך הרגשתי שהסופר חושב שאם הוא ייתן שימת לב מרובה לפרטים קטנים זה יצור תחושה שאישה באמת מספרת את הסיפור.
אך הספר היה שטחי ומשעמם בלי תיאור של הדברים החשובים להבנת העלילה , בשונה מניקולס ספארקס לדוגמה, שמתאר את הרגשות ואת החוויות החשובות ביותר לקורא כדי להבין "מי נגד מי" ואת הלך הרוח. רעיון העלילה היה באמת יפה עם פוטנציאל גדול כי הסופר כן שם את האצבע על נקודות חשובות אבל זה הרגיש כאילו ראיתי את העלילה מבעד לזכוכית מלוכלכת ומטושטשת , נשארתי מבולבלת גם בסוף.
לכו תראו את הסרט גרסה הרבה יותר עקבית ונגישה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זאת רק אני.
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

על הכריכה:
החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באנסיקרותי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אשפרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כב יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. בינתיים היא מסתפקת בעבודה מזדמנת בחנות המכולת המקומית ומנסה כמיטב יכולתה, כמו אחותה הגדולה רוז, לסייע בפרנסת אמם לאחר שאביה נפטר ושני אחיה נסעו לחפש עבודה באנגליה. לכן, כשאחותה מצליחה לסדר לה אשרת עבודה בניו יורק וחדר בברוקלין, מחליטה אייליש להיפרד בצער מארצה, מעירה וממשפחתה ולצרת להרפתקה הגדולה של ההקירה.
הספר זכה בפרס קוסטה לשנת 2009.

ספר טוב, קריא מאוד, רגיש, מתאר את קורותיה של אייליש בתהליך קליטתה בברוקלין והתפתחותה שם עד אשר מקבלת הודעה ממשפחתה באירלנד המביאה להתפתחויות והתלבטויות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Tamar
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

מצטערת, לא הצליח לגעת בי ולא לשכנע אותי בשום צורה. לא בסיפור האהבה, לא בעצב הפרידה וכו' וכו'
בזבוז של זמן

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אביטל
דירוג
4.0
לפני 5 שנים

“'ברוקלין' הוא ספר של דור. סיפור ההגירה מאירלנד אל ארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים מתחיל להיש”