צער הוא המחלה הכי נוראית, הוא המגדיר הכי פתטי, הוא המסנוור הכי קל והחבר הכי מקלקל, הוא התקווה הכי אבודה והיין הכי משכר, צער הוא הגמל הכי צמא ששותה אותך בלי רחמים. צער יכול להופיע בהמון צורות, אבל זה לא משנה בכלל כי כשהוא מגיע אז אי אפשר לפספס אותו. אלא רק לחיות אותו בכל הכוח עד שהכוח אוזל ממך וסוחט מתוכך את כל השפיות.
הספר הזה מדבר על צער בכל תיבותיו, אותיותיו, נקודותיו, טעמיו וצרופיו ורמזיו וסודותיו. הוא מספר על צערה של ילדה, שמגלה שהיא לא מי שהיא חשבה שהיא. הוא מספר על צערה של אמא שכולה, שטובעת ביגון שנשכח. הוא מספר על השגרה הכרונית ששואבת את כל התשוקות ולא מתחשבת בכלל בנו. כי אף אחד בעולם לא מתחשב בנו.
הספר הזה מצער מאוד, אפשר לומר שתוכו רצוף אהבה וצער באותה המידה. הוא כבד ונושא המון חובות- חובת האדם למקום וחובת האדם לחבריו, חובת האדם למשפחתו ובעיקר חובת האדם לעצמו.

הספר כולו מבוסס על מישהי שלא זכתה לחיות יותר מכמה דקות בודדות אבל בלעדיה שום דבר מהכתוב לא היה קורה והיא זו שאולי עזבה מהר מידי אבל עשתה בהחלט מספיק ולא תשכח גם אם ממש תתחנן. מעולם לא קראתי על התלבטות כל כך גורלית וקשה לבחירה ולמעשה יחד.
באופן חולני, הפחד הזה שהתעורר בדף הראשון וליווה את כל הדמויות עד לדף האחרון, היה גם הנחת שלהם. הוא שימש כאוזן הכי קשבת והיה ליד הכי מלטפת עבורם. לפעמים קשה לבלוע את זה שהסבל הוא מה שגואל אותנו בעצם.
חני גרינברג, הילדה הכי מנומסת, מחונכת וטובה, מתקשה להכיל את גודל ההפתעה שהעולם מרעיף עליה וכעת עליה להפגין את יכולת הנימוסים שלה ולהשתמש בחינוך שלה ובטוב ליבה כדי לנקוף כמה שיותר זכויות שיעמדו לצידה ולא כנגדה.
היא חובקת את כל האפליות ומנהיגה אותם, היא מבקרת בכל הסמטאות הכי חשוכות ומאירה אותם, היא נתקלת באוקיינוסים הכי עמוקים וחוצה אותם, היא מקבלת את כל העצות שבעולם ושוכחת מכולם, היא פותחת ברצון את הדלתות הכי מפחידות ונעמדת למולם.

לא ידעתי שייתכן שכל כך הרבה עצב וכאב מסוגלים לעשות אדם כל כך מאושר, כי זה מה שהספר הזה עשה לי. הוא שפך עליי את כל יגונו והטביע אותי בכאב שלו ואז משך אותי החוצה בסערה והראה לי שכל סופת גשמים מסתיימת בקשת צבעונית ומרשימה. לא זכרתי ספר שבכיתי מימנו כך כל הרבה דמעות של שמחה ובכלל, לא זכרתי כמה טוב זה מרגיש לסיים ספר כזה איכותי.
אין ביכולתי לנחש מתי הייתה הפעם האחרונה שקראתי מילים עמוקות כל כך שמסתירות בתוכן סודות אפלים כל כך שמכוסים בכל כך הרבה אהבה ואושר.

זה היה בסוף שבוע. כשהלב כבר טעון עד דלא ידע, עמוס וגדוש ברגשות. כשהמוח מנדנד שנגמר לו הבטרייה והוא רק זקוק לקצת טעינה. אז עליתי על קו לחוף הים, כי רק שם הלב שליו, רק שם המחשבות משחררות וכל מה שנשאר זה רעש הגלים המתנפצים, הרוח החולית ואנשי הפוצ'יוולי ברקע.
הרקיע מצידו- כמעט את הקיא יהלומים. הוא היה מלא כל כך בכוכבים עד שאפשר היה לחשוב שהם עומדים ליפול מטה. חברה שלי הצטרפה אלי בספונטניות, כבר למדתי שהחברים האמיתיים הם אלו הספונטניים ביותר. אז השלנו את הנעליים מעל רגלינו וטבלנו אותם בחול הקר. שכבנו יחד על הגב על גבה של נדנדה עגולה בעלת רשת עבה כשרק הרגליים נתונות לחסדי האוויר, תלויות כאלו בין שמים וארץ.
מעל- שמים שחורים, שזוהרים באלפי יהלומי כסף בוהקים.
שחררתי נשיפה. "איך זה כשיש אבא?" פלטתי מבלי להתכוון. כנראה כי זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בתקופה האחרונה.
אז היא לא מיהרה להשיב, הכתף שלה הייתה צמודה לשלי וכמעט הרגשתי את הצמרמורת שעברה בה. "איך מסבירים?" ענתה בתסכול. "זה כמו אמא, נראלי". התקשתה לבטא את עצמה.
עצמתי את העיניים, ולא כי הם הוצפו ברטיבות שכזאת. רק כי רציתי לדמיין אותו, לדמיין לי אבא.
היא הפעילה את השיר "ברכת כהנים" של אברומי ויינברג. ספק כדאי שלא אמשיך לשאול אותה שאלות שלא היו לה תשובות עליהן, ספק כי היא ידעה שזה הסיכוי היחידי שלי להוציא את הדמעות. היא ידעה שאני צריכה לשחרר ולא לאגור. לקבל ולא להיאבק.
אז הוצאתי אותם, אם זה מה שעשה לה טוב. אבל זה לא עשה לי טוב. לא הצלחתי לדמיין אותו, לא הצלחתי לשחרר אותו. אבל מה לעזאזל חדש?

לשירלי שמש יש אבא. והיא לא צריכה לדמיין אותו, היא חיה אותו ואיתו. הם החברים הכי טובים מאז הפעם האחרונה שהיא בדקה ויש לה הרגשה טובה שזה לא עומד להשתנות בקרוב. ואולי מצד שני, הייתי צריכה לשאול את שירלי את השאלה הזאת, כי לבטח הייתה לה תשובה מספקת במיוחד. קרוב לוודאי שהיא אפילו הייתה יכולה לכתוב ערך בויקיפדיה על זה. כי זה כל מה שיש לה, אותה ואת אבא שלה.
קראתי את הספר הזה לפני יותר מידי זמן, בערך בגיל המתאים עבורו, אולי 11. כשהבנתי דברים אבל לא עד הסוף. היום אני מבינה, אני מבינה שמה ששלי שלי ומה שלא שלי לא שלי. לשירלי אין הרבה, אבל אבא שלה ממלא כמעט את כל החורים החסרים ובאמת שהיא לא צריכה יותר מיזה.
היה לי תענוג להיזכר בה שוב, כאני הבוגרת. בדברים הלא פשוטים שהיא עברה ובקשר האדוק והיפיפה שלה עם אביה. היה לי נעים להוזיל דמעה כי התרגשתי בשבילה שיש לה אחד. ולא משנה בכלל אם בערתי מקנאה מהעמוד הראשון ועד לאחרון.
אהבה שאינה תלויה בדבר אין רק באגדות, יש גם כאן. בעולם האמיתי. ועד שאני אמצא אותה אני אזכור את שירלי ואת אבא שלה.

הוא מגיע מידי פעם, בסיוטים בלילות. רק כדאי להזכיר שהוא עודנו חי וקיים, רק כדאי שלא אשכח. גם שירלי מגיעה מידי פעם. רק כדאי להזכיר לי שלמרות זאת, יש לי המון דברים שאין לה.
הלוואי שנפסיק להסתכל מעבר לכתף, לבדוק אם הדשא של השכן ירוק יותר. כי אולי הוא באמת ירוק יותר ובריא יותר וממש מרשים ונהדר. אבל אולי גם, אחרי שהוא גוזם אותו ומפעיל את הממטרות ונכנס הביתה וסוגר אחריו את הדלת, אז הוא מגדל ילדים מוגבלים ומשלם המון חובות. אי אפשר לדעת.
אז תודה לך, שירלי שמש, הגדולה מכולם.

מעטים הנבלים שאני מחבבת בספרים. רובם פשוט פסיכופתים חסרי תקנה שבורחים מאיזה שהיא מועקה שהם לא מצליחים להתמודד איתה והתוצאה היא לפלוט את התסכול על העולם. אבל לא שאהבתי את X, הוא פשוט היה אדיש בצורה חולנית, ואני מרבה להתחבר לאדישות כי חיפזון מעורר בי בחילה.
מעטים הגיבורים שאני שונאת בספרים. רובם פשוט נאבקים בחוסר מסוים שהם מנסים למלא ונאמנים מידי לחברים שלהם. בדרך כלל יש להם תקווה מטופשת והם יעשו הכל כדי להגשים אותה. אבל לא ששנאתי את דייב, הוא פשוט היה גאון מההתחלה, ואני מתחברת יותר לכאלה אבודים שמוצאים את עצמם אחר כך.

הספר הזה פשוט הצליח לסחרר אותי מהדף הראשון ועד לדף האחרון. יש לו איזה שהוא תעתוע כזה, מין מערבולת כזאת שגורמת לך לעצור אחרי כל סוף של פרק, להביט לתקרה, להנהן לעצמך כמו דביל ולחשוב "וואלה?" סתם כי הדברים מתחברים פתאום בצורה מושלמת או קורסים בצורה נהדרת.
אפשר לשים לב למחשבה מאחורי הדברים, לנטייה של הדברים להסתבך בלי מעורבות טורדנית של גורמים בלתי הכרחיים. ופענוח התעלומות ללא חורים בעלילה. בלש שנשם ושאף חקירות ופרש. אבל עכשיו הוא מריח חקירה נוספת ובמקום להמשיך האלה, הוא עוקב אחרי הריח ולא מתכוון לעצור עד שיגיע אל התבשיל שמעורר בתוכו זיכרונות אפלים, חוויות מטרידות וניסיון חיים שהוא מתכוון להשתמש בו לטובתו.

ג'ון ורדון יצר מפלצת בילוש שכנראה רק המוות יעצור בעדה. אבל עד שהגיבור שלו יפגוש במוות, הוא מתכוון לחקור ולרגש ולהפעים.
מסוג הספרים האלה שבשנייה שמסיימים אותם פותחים את הדף הראשון, קוראים קצת ואומרים "גאוני, אז בגלל זה הוא כתב את זה".

קל לי מאוד להקביל את העלילה של הספר לעלילה שבעולמנו, כי אני מוצאת שלשניים מכנה משותף קולני במיוחד.
המאפיין הגדול ביותר של הסדרה הוא כנראה ההפליה וההכללה. שני התגובות האלו יוצרות נוסחה כימית לא בריאה עבור הדמויות ולכן יש להם הרבה מה לומר בנושא.

אפילו אז, כשסיימתי את הסדרה לפני יותר משלוש שנים כבר ידעתי. ידעתי שהספר הזה הוא התגלמותו של עולמנו בצורה קיצונית שמלאה בהרבה יותר הרפתקה.
היא משלבת לתוכה אין סוף חמלה ויושר, המון אדיבות ונאמנות טובענית שלעתים כובלת. היא יוצקת לתוכה הרבה יותר מידי אהבה וסכנה יפיפייה. בגידה שעלולה לקרוע לבבות ולהכריע את כף המאזניים. זניחות טרגית מהעבר, שקונה כלים לחוזק ואומץ לעתיד.
זוהי מציאות שכל אחד רואה בעיניו בדרך שונה אך לא שונה מאף אחד כי היא אותה מציאות סך הכל.
כנות, תבונה, אדיבות, אומץ וחמלה. חמשת התכונות שמפצלות את הספרים ויוצרות מאבקים שרק הטובים ביותר מצליחים לא להיכנע להם. וזה היה נשמע לי בדיוק כמו העולם שלנו בגרסה הרבה יותר רבגונית.

מאוד נוח להכות עם היד מאוגרפת על החזה מעל ללב ולומר: אשמנו, בגדנו.. מעטים האנשים שבאמת עושים את השינוי אחרי שמתוודים.
מאוד קל להיצמד לשגרה כרונית ולטייח את הדברים שמפריעים, לדשדש בין הקוצים ולשים לב רק לוורדים שצומחים ביניהם ולתלות בהם תקוות.
מאוד פשוט להפוך את הדף המקושקש והקרוע ולפתוח דף נקי וזך. במקום לנסות לנקות את השגיאות ולהדביק את השברים. פשוט כי "לתקן" זאת לא מילה גסה.

הכללים הם מקור כל הסדר בעולם. החוקים משמרים אותו והמשמר אוכף אותו. אבל כשהכללים מקולקלים, כשהסדר הוא שטיח שמתחתיו טיטו את הבלגן, כשהחוקים נוגדים זה את זה, כשהמשמר אוכף את עצמו. אז מותר לעמוד ולהגיד: חבר'ה, משהו לא בסדר.
אבל אף אחד אחר לא נעמד. מלבד טריס ופור. ולכן אני המעריצה מספר אחת שלהם.

ביאטריס פריור- שחונכה להנהן את הראש לכל בקשה שתופנה אליה. כעת היא מקעקעת את העבר שלה על הגב שלה- כדי שלעולם לא תוכל לראותו ומבטיחה לא להתעלם יותר מכל מה שכל השארים מתעלמים. היא קוראת לעצמה טריס ופורסת כנפיים ועפה הכי רחוק שהיא יכולה, כי היא יכולה. היא לא בוחרת באומץ, היא סך הכל מוציאה אותו מהמגירה שהיה סגור בה ומנפנפת בו לעולם. היא לא סוגרת את העיניים כשמשהו מרתיע אותה, היא מביטה בו ואומרת לו בדיוק מה היא חושבת עליו. היא הופכת את היוצרות ומשכתבת לעצמה דרך שתוביל אותה אל חלומות שהייתה בטוחה שלעולם לא תוכל להגשים. ואחרי שמגשימה אותן היא מבינה שאם אין לה מי לה.
טוביאס איטון- שכבול בשרשראות עד לשד עצמותיו, אותם שרשראות שאחרים רואים אותם כבטחון ששופע כי כבר מציף כל מקום בגופו. הוא עטוף בשקרים שהיה לו נוח להיצמד אליהם רק כי כבר תפרו לו את סוף הסיפור שלו מבלי לתת לו הזדמנות לרקום אותו לעצמו. הוא שבוי בצלם גדולים מימנו אבל בפנים יודע שהוא גדול כמוהם. הוא מאמץ לעצמו את המספר ארבע כשמו ותולה את כל תקוותיו בהישגיו להמעיט את החששות וללעוס את הפחד. לאט ובטוח הוא משקיף על האמת ומתנער מהשקר. לא רק שהוא מבין שהמקום שבו הוא נמצא טעון שיפור, הוא גם אמיץ מספיק כדי לעשות משהו בקשר לזה. הוא מפסיק לשבת בחיבוק ידיים ושולח אותם לעזרה כפי שהיה רוצה שיעשו בשבילו.

הסיבה היחידה שהעלילה הזאת כרוכה בספר פנטזיה ולא בספר היסטוריה היא כי הפחד שולט בעולמנו ובכל אחד מאיתנו. והוא מונע מאיתנו לעשות דברים שקל מאוד לחשוב אותם וקשה מאוד לבצע אותם. הוא כובל אותנו תחת ציפורניו ובונה סביבנו סורגים שלא קיימים בכלל, אבל מרגישים מידי מאוד אמיתיים.

********
"ממתי תרכובת של אש ומים יוצרת צבעים כאלו אינסופיים?" שאלה.
"ממתי שתחליטי". השיב.
פור היה האחד שלימד אותה שהיא מסוגלת לכל דבר בעולם. טוביאס היה האחד שהסביר לה מתי באמת כדאי לה להשתמש ביכולת הזאת ומתי עליה לשחרר. הבעיה הייתה ששניהם היו כבולים באותו גוף והיא אף פעם לא באמת ידעה מי דיבר אליה.
הם המשכו לצפות בשקיעה בדממה, בחמה שיורדת אל תוך המים ויוצרת ערבוביה שלעולם לא חוזרת ושבה על עצמה. וכל מה שהיא רצתה באמת היה שם באותו רגע- הוא והיא ולא יותר מיזה.
הוא נשף נשיפה שהיא לא הצליחה לזהות. "תבטיחי לי שאף פעם תשכחי?"
אז היא לטשה בו את עיניה פשוט כי הוא היה היצירה היפה ביותר שנבראה אי פעם. "שלא אשכח מה?" שאלה.
"את הטעויות שלך, את החסרונות שלך, את הפחדים שלך". אפילו אז, כשחשכה אימה להציף את השמים שמעליהם, אור היה כל מה שהרגישו.
היא לא הביטה באופק יותר. "הטעויות שלי לימדו אותי לקח וחישלו אותי, החסרונות שלי גילו לי מה היתרונות שלי, ואת הפחדים שלי הפכתי לשאיפות". היא הודתה לפניו. "אז לא נראה לי שאצליח לשכוח גם אם ממש אשתדל".
היא שמה לב לחיוך שצמח בזוית פיו. זה כל מה שנדרש כדי שתדע שהוא מרוצה מדבריה, משוכנע וגאה. ואף על פי שלא חייכה אליו חזרה הוא כבר ידע שלא נברא עדיין האדם שגאה בו יותר מימנה.
********

כתבתי\יצרתי את השיחה הזאת כי טריס ופור וביאטריס וטוביאס, שניהם הכילו אותי באופן מושלם במשך כל הקריאה. ורק רציתי לתת להם רגע משלהם לבד, כי הרגשתי שהייתי שם איתם בכל הקטעים האחרים בספרים.
מפוצלים, מורדים, נאמנים, מתארים באופן אותנטי תחושות ורגשות וציפיות בעת ובעונה אחת. והם שוו אותי בקסמם בלי ספק בכלל.

נולדנו לחיים האלה, בעוד ניתנה לנו הבחירה אם לאבד אותם למוות.
בכל דקה כמעט מהזמן, עלינו לבחור בחירות גורליות או פחות משמעותיות שישפיעו כך או אחרת בהמשך הזמן. אני מתייחסת כרגע רק לאנשים נורמטיביים ולא לאלו בעלי המוגבלויות שכבולים לחסדים של אחרים ושל ההוא מלמעלה.

אני חושבת שלבחור זה בכלל לא ההתחלה. דבר ראשון צריך לרצות לבחור. נתקלתי בבחירה לבחור כל-כך הרבה פעמים בחיי כך שעד שהגעתי לבחירה עצמה כבר הייתי יותר ממוכנה להחליט. כי למרות שבכל רגע עלינו לבחור אם להתעורר מוקדם או מאוחר, אם לדחות את המשימות או לבצע אותם, אם לצלצל או לחכות לצלצול, אם לפחד או להתגבר על הפחד, אם לשמוע או להשמיע, אם לאהוב או לשנוא. כך אני יודעת שקודם חייב לרצות לבחור.
מיה, היא הגיבורה של "אם אשאר" והיא תלויה בין חיים למוות. היא מוצאת את עצמה בליבה של בחירה שבסופה תכריע ותשפיע לא רק על חייה אלא גם על חייהם של רבים ממכריה. זה אכזרי אבל זאת לא ההתלבטות של מיה. היא מוכרחה לרצות לבחור.
וזה כל מה שהיא מנסה לעשות במשך כל הספר. והיא עושה את זה בדרך מקסימה ומרתקת שנותנת השראה.

אני יכולה להעיד שקשה הרבה יותר לרצות לבחור מאשר לבחור. כי הכי נוח זה להיות נטרלי. מחוץ לבלגן, מחוץ לטווח הראיה, הכי נוח להיות בלתי נראה. אבל לא לבחור זה חשיבה של חלשים ופחדנים. כי יש כל-כך הרבה להפסיד בעולם הזה וכל-כך הרבה להרוויח, שלא לבחור זה הבחירה הנוראית ביותר.
למדתי את זה בדרך קשה. פעם הייתי מעדיפה לא לבחור. להסתכל על הדברים ולא להשתתף בהם, להעביר חוות דעת ושלא יעבירו עליי חוות דעת. היום אני כבר לא שם היום אני בוחרת לבחור.
בחרתי באמא שלי ולא באבא שלי. כי המקום של זבל הוא בפח האשפה ולא בסביבת בני אנוש.
בחרתי בדרך תורה ולא בהפקרות. כי לי ולכל העם היהודי יש ברית עם המקום-ברוך-הוא ופראייר האחד שמפר אותה.

ספרו של גייל פורמן, "אם אשאר" מדבר על הבחירה של מיה. על אומץ ופחד, על תקווה וייאוש, על נגינה ומשפחה וחברות. היא כל הזמן חושבת לעצמה- מה אם אשאר..
עלילה מצוינת שמלווה בכתיבה נפלאה, מסוג הספרים שמתחשק לקרוא שוב.

ניקולאס ספארקס וסופרים רבים אחרים, היו נכנסים לכלא אילו הספרים שלהם היו מתגלים למציאות אמיתית.
מאחר שסיפור אמין כל-כך עד שמוריד דמעות מהתרגשות או גורם לחייך מצחוק- הוא מסוכן. לפעמים קו ההפרדה בין הדמיון למציאות מטשטש כשהמציאות מתחברת מידי לדמיון ומאמינה לו. היא הופכת אותו לאמיתי ומפסיקה לדמיין אותו, אלא לראות אותו בעיניים פקוחות. סופרים שמצליחים לעשות את זה לקוראים שלהם צריכים לשבת כמה שנים בעוון פלישה למחשבות פרטיות וחילול קו ההפרדה שמשאיר אותנו שפויים.
ספארקס, יחד עם הגיבורה שלו רוני, מסוגלים לנתק את השקע מהתקע ובכל זאת לגרום למנורה להישאר דולקת. או גרוע יותר, להדליק את השמש.

אבל אם נתעלם מהפשע שעוללו יחד ונתרכז בהשלכות, אפשר להבין שישנם פשעים שהפכו את העולם למקום טוב יותר. היצירה הפולשנית של ספארקס, "המנגינה האחרונה". הפכה את עולם הספרים למקום טוב יותר.
רוני הצעירה לא התכוונה לבלות את חופשת הקיץ באחוזה מעץ על שפת החוף, אבל שם היא מצאה את עצמה. לצדם של אחיה הקטן ואביה המרוחק, היא מנסה להתרכז במה שקורה עכשיו ולא במה היה יכול לקרות לולא.. בסופו של דבר, היא גם מברכת על זה.
כל זמן שלא מקללת את אימה בליבה על ששלחה אותה לשם, היא מוצאת תעסוקה בביצי צבים שחייהם מאוימים על ידי דביבונים מרשעים. כל זמן שלא משגיחה עליהם היא מסתובבת בפסטיבל על הנמל ומטיילת בשוק המקומי.
כך, בלי שתשים לב- היא מתאהבת במקום שתכננה לתעב. בינתיים, אביה מגלה כמה גדלה ביתו. מאז התגרש מאימה, רוני ניתקה איתו קשר וסירבה להכיר בו כאביה. או בכלל, כאדם החי על כדור-הארץ. בתבונתו, הוא שומר על מרחק ומשקיף כדאי לנסות להבין מאין מונע כעסה וכיצד הוא יכול לרסן אותו כדאי לזכות באמונה של ביתו שוב.
אך הוא לא היחיד בסביבה שמשקיף על רוני. וויל, שנתקל בבחורה בכל פעם מחדש, סקרן לגלות האם היא באמת קרירה כמו שהיא מייצגת את עצמה. או שמא היא סך הכל עוטה מסכה כמגננה מפני תשומת לב שהיא בעצם מייחלת לקבל. הוא מוצא בנערה החדשה בחוף אטרקציה מושכת במיוחד.
רוני מתקשה לעכל את אור הזרקורים שמופנה אליה. אביה- שלובש חיוך שמזמן הפך לזר ומשתדל להיות מנומס ולפתח שיחות שהיא בעצמה צמאה להם. וויל- שמצליח לסנוור אותה בחיזוריו ולא נרתע מהרגליים הקרות שמקבל מידי פעם ולא משאיר לה ברירה אלא לפול בקסמיו. ג'ונה- שסך הכל רוצה לנצל את ההזדמנות שקיבל לבלות לצד אביו ומתוסכל מתשומת הלב שרוני תופסת ולא משאירה לו אפילו מעט. מרכוס- אידיוט עם תעודה שמחפש להצית להבות לא משנה כמה גשם יורד וכמה הוא לא רצוי בסביבה. הנגינה- שרודפת אותה מאז חדלה לנגן, חוזרת להציף את רגשותיה ולעמעם את כעסיה בדיוק כשזקוקה לתרופה שהקלידים היו נותנות לה.

רוני מתלבטת אם עליה להרפות מהעבר- או לאחוז בו. היא מוצאת ששתי הבחירות יביאו איתן תוצאות שתאלץ להתמודד איתן לבדה.
כתיבה עדינה, מרתקת, חדשנית, עשירה ומהפנטת שלא משאירה מקום לתהות אם זהו סך הכל פרי דמיונו של בן-אדם.
ישנן פינות שנועדו להיות מחודדות, גיליתי שזה משעשע לקרוא על אדם שמנסה לעגל אותן ובדרכו לומד כמה יעילות הן ועוזב אותן בשלווה.

אליזבת' רייבק, היא מסוג האנשים הבודדים בעולם הזה שלא מגדירים דברים, היא מקבלת אותם כפי שהם ולא ממהרת להגיע למסקנות או לסרוק את פני השטח. כן ירבו.
הספר מספר את סיפורה של נערה אמריקאית שעונה רק לשם דייזי. בעקשנות לא תמיד מנומסת היא מצליחה להשיג את שיתוף הפעולה ממכריה.
לדייזי, כמו לכול אחד מאיתנו יש סיפור שלא נבלע אצל כל אחד. ואולי בגלל זה היא יכולה למנות את חבריה בכף יד אחת. אבל אלו שכן בולעים את הסיפור שלה מסוגלים להיכנס עמוק אל ליבה אל תוך חדרים חשוכים שאפילו היא לא מעזה לבקר בהם.
אדמונד, אייזיק ופייפר הם שלושה אנשים שהצליחו לחדור את החומות, להפשיר את הפחד שקפא, לנחם את הקולות, להחזיק לה את היד וללוות אותה בתהליך של להכיר את אליזבת' רייבק. ולאהוב אותה, ולקבל אותה, ולהיות גאה בה. יחד הם עוזרים לה להפסיק להתחבא מאחורי הדמות הנוחה והבטוחה שנקראת דייזי.
אדי, שמכיר את נקודות החולשה של כל מכריו ומשתמש בהם כדי להראות לבעליהם כיצד לנתב אותם להיות נקודות חוזקה. הוא בחור נבון ועמוק ואח למופת.
אייזיק, שמקבל את תשומת הלב שהוא דורש מהסביבה. הוא נער סקרן שלא מתבייש להרגיש פחד. שכיחות הדמויות המקסימות והמשעשעות כמוהו.
פייפר, שמכילה בתוכה עולמות שלמים שוודאי מלאים באהבה ותקווה וחדי קרן. היא ילדונת עצמאית ורגשנית שמתעקשת להשאר חזקה בזמנים שרבים היו מתפרקים.

אני כל-כך מעריכה ספרים כאלה, שהתקציר שלהם אמין לתוכן הספר ומדויק להפליא. תארו לעצמכם קיץ קסום באמת, כשאפשר לקום בבוקר לצלילי הציפורים ולצאת למדשאה ולשכב על העשב החם ולא לדאוג משום דבר בעולם. לרקוד סביב מדורה בליל ירח מלא ולצלות מרשמלו עד שנמס. לטבול באגם המקומי ולשחות אחרי הדגים.
דייזי לומדת להכיל את השלווה הזאת ששוררת בעיירה קטנה באנגליה. ניו-יורק הסואנת לא השאירה לה הרבה מקום כדי להריח ריק מתוק של יערת הדבש, כדאי להרגיש את השמש מחממת את העור ואת הרוח מנפצת את השיער.
היא מוצאת מקום מפלט במקום היחידי שלא חיפשה ומגלה שגן-העדן הזה הוא בדיוק איך שהיא רוצה לחיות מעכשיו.

אבל עד שככה היא חיה עכשיו, לא הכל הלך כפי שדימיינה. מלחמת עולם שלישית פורצת בשקט ומפרידה בין בני הדודים בדיוק כשסוף סוף התחילו לאהוב זה את זה אהבת נפש. וזה, היה רק הטריילר לסרט שהם עמדו לעבור.
בשניות אכזריות, בזמן שהחיילים קורעים את הרביעה זה מזו, אדי מבטיח לדייזי שהוא ימצא אותה שוב.
אחרי הפיצול, שבורה ומפורקת, נשלחות דייזי ופייפר הקטנה אל בית מחסה שמארח ילדים שעקרו אותם מביתם בשל הסכנה שעורבת. שם, דייזי צורחת אל תוך עמקי נשמתה ודורשת מאליזבת' רייבק לצאת בחזרה החוצה, כי נמאס לה להקשיב לקולות שהכתיבו לה עד עכשיו כיצד להתנהל ושיבשו לגמרי את מערכת החשיבה שלה, ההשקפה שלה והרגשות שהסתירה.
בינתיים, מקומם של אדי ואייזיק לא ידוע לבנות. השמועות הם ששלחו את הבנים אל מחנות אילוף שאף אחד לא ממש יודע מה מתרחש שם ואלו שיודעים, משיבים לשאלות בשתיקה. כך או כך, דייזי יודעת שאת ההבטחה שאדי הבטיח לה הוא יקיים גם אם זה יעלה לו בחייו. ככה, לרקע המאבק שלה לאמץ את כל הביטחון שקיים בתוכה, לצד הפחד מהלא נודע, היא מבטיחה לאדי בלי שיישמע, שגם היא תמצא אותו שוב.

האם דייזי מצאה את אדי?
האם דייזי קיבלה את אליזבת'?
האם המלחמה הסתיימה?
האם ככה היא חיה עכשיו?
עליכם לפתוח את הספר כדי לגלות.
אני פתחתי כבר מזמן. וכשגיליתי, הרמוניה של תקווה ואומץ ושאיפה ואהבה מילתה אותי.

ככה אני חיה עכשיו הוא סיפור מרגש על דרך מרגשת שעוברת נערה מרגשת. כתיבה נעימה מצידה של מג רוסוף, תיאורים משכנעים ושיחות אינטליגנטיות. והסרט שיצא בעקבותיו? אחד הסרטים היותר מדהימים שראיתי בחיי.
דייזי לימדה אותי שהכול אפשרי, אז תרשו לה ללמד גם אתכם.

זבל. הגיע זמן שמישהו יאמר את מה שכולם מפחדים לומר בקול, סדרת הארי פוטר היא פשוט זבל. עלילה בלתי נסבלת של השתלשלות קסמים מעיקה מאבן האווילים ועד חצוצרות המוות.
אם ישנה סטיגמה שצריך לנפץ אז היא את הילד המקולל. שבהחלט הפך לאגדה שרבים מהנהנים את ראשם בחיוב בכל פעם ששומעים את שמה.
אז הנה אני- מנידה את ראשי לשלילה לכל אגדת הקסמים הבדיונית עד כאב הזו.
כמה פעמים אפשר לסלק סוהרסנים? כמה פעמים אפשר להדליק את האור בקצה בשרביט? כמה פעמים אפשר להסתתר תחת גלימת ההיעלמות? כמה פעמים אפשר לחזור להוגוורטס? כמה פעמים אפשר להיעלב ממאלפוי? כמה פעמים אפשר לתפוס את הסניץ'? כמה פעמים אפשר להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים ולעלות על האקספרס? כמה פעמים אפשר לקלל את טום רידל? כמה פעמים אפשר לבכות על סיריוס, לילי, ג'יימס, דמבלדור, דובי, עין הזעם מודי וסדריק דיגורי? כמה פעמים אפשר להציל את העולם?
רולינג הגזימה, היא יצרה סדרה נתעבת שלא ממש ראויה לדרמה שיש סביבה. עולם הספרים היה הרבה יותר טהור, מציאותי ומתומצת לולא הוציאה לאור את הדמויות ההזויות שדמיינה במוחה. ארורים תהיו כל אלו שנתנו לזה יד.
-אמר אף אחד אף פעם.

בדיוק סיימתי את אוצרות המוות בפעם השלישית שלי. הדבר הבא שעשיתי אחרי שסגרתי את הספר היה לפתוח את אבן החכמים.
כי כמה פעמים אפשר? התשובה היא בלי סוף. תמיד. לעד. כל זמן שהזמן נמשך. עד האינסוף ומעבר לו.
הארי פוטר היה ותמיד יהיה הרפתקה גאונית, מרתקת וממכרת שמרפא את כל הפגמים שאנחנו בטוחים שיש לנו.
בקריאת הסדרה אפשר בהחלט לשכוח מהחסרונות המציקים שלנו ומחלומות מתוקים שלעולם לא נגשים.
בין השורות לדפים לפרקים, בין הדמויות למקומות ולקסמים, אפשר לאבד ולדמיין שאנחנו כל יכולים. כמו הארי פוטר וכל החברים.
ג'יי קיי רולינג נתנה לנו את המתנה הזאת, ואף אחד לא יוכל להודות לה מספיק. אף על פי שאני משערת שההכנסות שיש לה מהסדרה יסדרו ירושה לא רעה לילדיה. ונכדיה. וניניה. אבל מי סופר?

המציאות כואבת, היא כל-כך מכאיבה לפעמים שאפשר למות. קנאה, בגידה, נטישה, שנאה, פשיעה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום רע יותר.
הדמיון הוא תרופה, הוא כל-כך מרפא לפעמים עד שהוא מחייה. אהבה, חברות, נתינה, אושר, הצלחה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום טוב יותר. כל אלו מרגישים אמתיים יותר בזמן שקוראים את הארי פוטר.
זה נשמע עלוב, הרי זה סך הכל ספר אחרי הכל. אבל הספר הזה הוא הרמוניה גאונית שמפחיד לחשוב שלא הייתה נכרכת בכריכה ויושבת על כל מדף בכל חנות ספרים שהיא ביקום כולו.

העולם שלנו אכזרי מידי בשביל להיוולד אליו ולצאת מימנו בלי לקרוא את שבעת הספרים המופלאים של רולינג.
אז אם איכשהו לא קראתם, תעשו לעצמכם טובה ותיגשו לספרייה הקרובה לביתכם.

נוגה היא הגיבורה של הספר. ואני מתכוונת לזה שהיא הדמות הראשית, לא גיבורת-על. אף על פי שהיא התנהגה כמו גיבורת-על מהשורות הראשונות של הדף הראשון ועד לשורות האחרונות של הדף האחרון. אבל התגברתי על זה אחרי כמה פרקים.

לפי דעתי, נדרש אומץ רב לקחת דמות פשוטה ולא ממש מעניינת ולהפוך את עולמה ברגע להרפתקה. אך ככל הנראה זה מה שגד קליש עשה לטובת עלילה מסקרנת, למרות שהוא היה יכל לעשות זאת בקלות בהדרגה. כי הספר הזה קיצוני ושום דבר שהוא קיצוני לא מוצא חן בעיניי. הכתיבה שלו הייתה עניינת, זורמת ונעימה מאוד ובכך איימה לאזן את חיפזון העלילה אך די בכישלון.
מבחורה ישראלית ממוצעת הפכה נוגה ברגע למרגת\סוכנת חשאית שלמען האמת, לא ממש אמינה. כאשר צפיתי בג'יימס בונד בסרטיו המרתקים היה אפשר לראות דרך המסך שהבן אדם הזה עבר המון כדי להפוך למי שהוא היום. אז נוגה עשתה את הדרך הזאת פחות או יותר ביומיים.. בקיצור, הזוי.
השם של הספר משך אותי, התמונה שלו סקרנה אותי והעלילה בגב הכריכה גרמה לי לציפיות. אבל התוכן היה בינוני והתפתחות העלילה מהירה מידי. קצת הרגיש לי באיזה שהוא שלב שגד קליש כתב את הספר בזמן שמישהו הצמיד לו אקדח לרקה והאיץ בו לסקרן, למתוח ולרגש. העניין הוא שהוא באמת הצליח לעשות את כל אלו. אבל על קצה המזלג וגם אז לא נראה לי שכולם הצליחו להבחין. רק הסובלנים שמבין קוראיו.

אני לא מצטערת שקראתי אותו, הוא העביר לי את השבת נפלא ולא שעמם אפילו לרגע. הכתיבה היפיפייה שלו ריתקה אותי, הקסימה אותי ושעשעה אותי בעת ובעונה אחת. מכירים את זה שאתם שומעים שיר נפלא עם מנגינה מהפנטת אבל מילים רדודות?
חבל שהוא לא כתב ספרים נוספים. יש לי הרגשה שלמילים שם יש סיכוי גבוה להשתוות למנגינה הנעימה.