הביקורת מיועדת לאלה שקראו את "מחפשים את אלסקה", כי אלה שלא, לא יבינו מה לעזאזל הלונה לאבגוד המטורפת הזאת- רוצה.
[הסבר קצר- התחביב הגדול ביותר שלי הוא הכתיבה, אבל יש לי בעיה רצינית, שגיאות כתיב, ואני עובדת על זה, אז אם תמצאו כאלה במשך הביקורת- בבקשה לא להתרגז\להגיב ברעות. תודה:)]
אני יושבת כאן, אחרי שלושה ימים שבשש שעות מהם קראתי את הספר, ובשאר בהיתי בקיר וחשבתי על הספר. ולא נגעתי בכל מכשיר חשמלי כזה או אחר, ולא תקשרתי עם אף חברה, כי כולן גרות בטיזינאבי, ושתיתי רק מים פושרים, כי המתקן חשמלי ואסור, ולא התעדכנתי מה קורה בעולם. שלושה ימים, והדבר הראשון שאני עושה הוא לפתוח את המחשב ולכתוב את הביקורת הזאת,
כניראה שזה אומר משהו.
***************
יומיים לפניי:
מכינה לי את רשימת הספרים שלי, שם הספר והסופר, עם תמונה להמחשה. מדרגת אותם במספרים כדי לזכור איזה ארצה לבקש מהמוכרת ראשון.
יום לפניי:
זהו הבוקר של ערב ראש השנה- אני מתרגשת בטירוף, גם כי החג הוא מרגש, וגם כי לא התחדשתי בספר כבר כמה חודשים. ספק כי הייתי עצלנית מידי כדי לגשת, ספק כי אני לא באמת צריכה עוד ספרים.
אני יורדת לצומת הספרים הקרובה לביתי, מחפשת בעייני את המוכרת שנראית לי הכי נחמדה כדי להתחיל להתנפל עליה בכל השאלות שלי ולקוות שהיא לא תתייאש. והנה אני- עומדת בקופה עם "מחפשים את אלסקה" בין ידיי. כשאני משלמת, אני מרגישה שמבין כל ארבעת הספרים שאני קונה, אתחיל לקרוא אותו ראשון.
היום האחרון:
אני מתעוררת לבוקר יום שני. השעה 10:12. מזווית העין אני רואה את "מחפשים את אלסקה" על המדף, בין אשמת הכוכבים(כי זה היה רצוי) ובין קולו של המלאך. אני עושה את הדברים המשעממים (אך נחוצים) שעושים בבוקר ומתיישבת על הנדנדה ומתחילה לקרוא.
אני אוהבת את מה שאני קוראת. אני קוראת עוד, ועוד. אני מסיימת את הספר בשעה 16:33. אני בוהה בקיר וחושבת,
לעזאזל, איפה היית עד עכשיו? למה לעזאזל חיכית? למה הספר הזה לא הגיע לידך קודם? וחוץ מהשאלות המפגרות האלה, הרגשתי הייזל גרייס לנקסטר לרגע, ושאלתי את היקום. גון גרין היקר, הסופר המהולל שאני חולקת איתו את אותו שם משפחה. למה? למה זה נעצר כאן? אני יודעת שהוא סיפק לנו את המאה שלושים ושישה ימים אחרי, אבל עדיין, יש לי כל כך הרבה שאלות.
היום שאחרי:
כן, לקח לי בערך יום שלם לשבת ולבהות בקיר, ואז בארוחה שלי, ואז בברז הכיור, ואז בכוכבים, ואז להתעורר ולקלוט מה אני חושבת על הספר הזה.
אני חייבת להתחיל בדבר הראשון והאחרון שהרגיז אותי בספר-
למה קוראים לו "מחפשים את אלסקה"? כאלו, להארי פוטר והאסיר מאזקבאן קוראים כך, כיוון שהספר מדבר על האסיר מאזקבאן, שהשתחרר מאזקבאן. ומאיים על חייו של הארי כל הספר, עד שמתברר שהוא לגמרי רוצה רק לפגוש אותו לוספר לו שהוא הסנדק התמים שלו. אבל "מחפשים את אלסקה"? כאלו, הגל החמישי נקרא כך, מכיוון שהספר מספר לנו על הגל החמישי שמכה את עולמה של קאסי, על המאבק והקשיים. אבל "מחפשים את אלסקה"? הם א-ף פ-ע-ם לא חיפשו את אלסקה. הם חיפשו אחר המידע שגרם למוות שלה, הם חיפשו אחרי הסיבות שבהם היא בחרה לסיים את חייה, הם אבדו עצות ובכו כמו ילדים קטנים, אבל הם מעולם לא חיפשו את אלסקה. הם מעולם לא הכריזו ואמרו: אין מצב, היא חתיכת כלבה מטורפת, היא בטוח לא מתה, טאקומי! תקרא למפקד! יוצאים לחפש את אלסקה!
אז כן, זאת עובדה חצי מטומטמת וחצי מוצדקת על כך שממש לא הבנתי למה נתנו לספר את שמו.
אבל חוץ מזה, חוץ מזה, הכל היה מושלם. דפוק באופן מושלם.
מיילס האלטר, (העונה לשם, האדג מאותו יום שהגיע לפנימיה בקאלבר קריק.) בבירור מחפש אחרי האפשרי. הוא מחפש אותו בכל דבר, בקאלבר קריק, במפקד, באלסקה, בלארה, בזקן, בסיגריות, ואפילו בנשר. הוא חיפש אחריו, ומצא אותו עם מותו של אלסקה. מי דמיין ששם ימצא אותו נכון? ובכן החיים אוהבים להוכיח לנו פעם אחרי פעם, שכשאנחנו בוחרים בדרך השלום, כדי שנסע בדרך צרינג קרוס, וכשאנחנו בוחרים לדחות את שעורי הבית, אופס! בדיוק היום הכניסו את שיעור אזרחות בין השיעורים האחרים. וככה החיים בחרו להראות למיילס את האפשרי, במותה של זאת שאהב.
******************
לביקורת עצמה:
-מיילס האלטר הוא הדמות שמבין כל הספרים שקראתי, נתנה לי הכי הרבה השראה. בתור מישהי שכותבת בעצמה, מצאתי במיילס רעיונות מטורפים לסיפורים שלי, הוא גרם לי להרחיב את האופקים שלי, לצאת מהמרחב הנוח שלי. הוא גרם לי לרצות להעז, לרצות לחפש את האפשרי שלי, בעצמי.
אהבתי כל כך את זה שגון גרין הציג לנו את מיילס כילד שאין לא חברים, שיש לו תחביבים מוזרים ולא שיגרתיים. כי זה קשה מאוד לכותב, להנמיך את הגיבור שלו, להציג אותה כחנון ולא כמקובל, להציג אותו כמוזר ולא כנורמלי.
-ציפ מרטין הוא הדמות הדפוקה ביותר, כעסתי עליו על שקילקל את מיילס, כי לא הייתי רוצה שאיזה ציפ מרטין שקורא לעצמו המפקד יופיע יום אחד ויהרוס לי את הילד. והוא הרס אותו יותר משחשבתי שאפשר להרוס מישהו. הוא הרס אותו, ובאותה זמן הוא בנה אותו. הוא עזר לו לבנות את הביטחון שלו, וזה כיפה על כך שהוא הרס אותו במובן מסוים, כי ביטחון בעייני, הוא בין המצרכים החשובים שזקוקים להם כדי להתמודד עם היקום המפלצתי שלנו.
-אלסקה יאנג, אוי שנאתי אותה בהתחלה, הרגשתי שאני יודעת עם מי יש לי עסק, וחיכיתי שמיילס יבין. אבל הבנתי בעצמי, שאלסקה לא מי שחשבתי שהיא. תהיתי לעצמי למה לעזאזל אין סרט לספר כל כך מוצלח, ובזכות אלסקה הבנתי, חשבתי על כך ששחקנים רבים יתאימו לתפקיד של מיילס, של המפקד ושל טאקומי, אבל קלטתי, שאף אחת לא תוכל להעביר את אלסקה יאנג כמו שגון גרין העביר אותה. היא כל כך מיוחדת. כזאת מיוחדת, שבהתחלה כשלא הכרתי אותה. כעסתי ששמה תופס את המקום על הכריכה, ובסוף, הבנתי שזה הכי מגיעה לה בעולם.
-הנשר, רק אחרי שסיימתי את הספר הבנתי משהו על הנשר. הבנתי למה כל הספר הוא הזכיר לי כל כך את סוורס סנייפ, (שלא אטרח להסביר מיהו, כי זה סיפור כל כך ארוך ובמלא חפרתי בטירוף) כיוון שגם בהארי פוטר, סנייפ רדף אחרי השלישייה בניסיון לתפוס אותם על חם, והיה המורה שהם הכי לא סבלו, אז חשבתי על האירוניה, וצחקתי.
-טאקומי, שלא יכולתי לא להזכיר אותו, הקסים אותי בטירוף. וכעסתי עליו באותה מידה, על הפתק הארור שהשאיר למפקד ולמיילס, על שנטש אותם. אבל החלטתי לסלוח לו כי הוא היה דמות כזאת מעניינת, חברה נאמנה, הוא גם היה נשמע חתיך בטירוף, אז הנחתי לו לשלווה.
**************
אהבתי את הימים של הלפני, ושנאתי את הימים הארורים של האחרי.
אהבתי את מיילס ואלסקה, ושנאתי את מיילס ולארה.
אהבתי את קאלבר קריק, ושנאתי את לוחמי ימות השבוע.
אהבתי להרגיש את ההרגשה שהרגשתי כשקראתי את הספר, ושנאתי את ההרגשה שהרגשתי כשהוא נגמר.
תודות:
-תודה ל"מחפשים את אלסקה" על שעזרה לי לשבור את השיא שלי, שעומד כרגע על שש שעות בערך, שבהם קראתי את כול הספר. (ואם לומר את האמת, לא נראלי שאי פעם אשבור אותו. הספר עיניין אותי כמו ששום ספר לא עיניין אותי. ארור תהיי הארי פוטר, הייתי מצפה שהספר שלך יהיה הזמן הקצר ביותר)
-תודה למיילס, או פאדג, על זה שהעיז, וגרם לי להעיז בעצמי.
-תודה לאלסקה, שביעדיה, שום דבר מזה לא היה קורה.
-תודה לגון גרין, על שגורם לי לחשב מסלול מחדש לגבי העולם, בכל פעם שאני מסיימת ספר שלו.
