• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ברוקלין

ברוקלין

מאת קולם טויבין (טובין)

הביקורת של זרש קרש

תמונה של זרש קרש
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ברוקלין

ברוקלין

מאת קולם טויבין (טובין)

הביקורת של זרש קרש

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זרש קרש
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2011
סדרה:אייליש לייסי #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
כוכב לכת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 9 שנים

“ביקורת מרגיזה בעוד 3.. 2.. 1.. אני די רוצה בחזרה את השעות שהלכו לי לפח על קריאת הספר הזה. ועצוב לי”

5/11
ביקורות על ברוקלין
הבאה
vroman
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

'ברוקלין' הוא ספר של דור. סיפור ההגירה מאירלנד אל ארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים מתחיל להישמע פה ושם, זכור לי סרט בעניין וכן איזכורים נוספים.
'ברוקלין' מכוון את המצלמה אל אייליש, נערה אירית מאנסקורת', אביה נפטר לפני שנים אחדות והיא מצליחה לגרד בחיפושי העבודה שלה רק שעות עבודה בודדות בחנות לא ממש סימפטית. לאייליש שני אחים גדולים שכבר היגרו לאנגליה לחפש את דרכם, אחות מוכשרת שזכתה בתפקיד מוצלח כמנהלת חשבונות בחברת דיוויס ואם מבוגרת התלויה במובנים רבים בילדיה. אייליש מתבשרת במהרה כי אחותה הטובה רוז דאגה לה לכל הסידורים הנדרשים למעבר לניו יורק. היא מפגינה כלפי חוץ שמחה ואושר של בת מזל, אך פנימה חרדה מאוד מן התלישה מן הבית המוכר והעולם שעד עכשיו חשה מובנת בתוכו.
כמו השיר "אורן" של לאה גולדברג, גם ספר זה מצליח להעביר באופן חזק "את זה הכאב של שתי המולדות". אירלנד נשארת מושא געגוע והשתייכות, אשר ממשיך ונוכח גם בקהילה, כמעט גטו, האירית אליה מגיעה אייליש בברוקלין. במובנים רבים נראה כי ההשתייכות הזו מסייעת לאייליש שלא להפוך עלה נידף ברוח באנונימיות הקפואה של ארה"ב. כדרכה, הקהילתיות לא פעם חונקת, לוקחת בעלות או הופכת חטטנית. אייליש תצטרך שוב לעמוד מול הבחירה שלה ולהכריע שוב את הכף, כמעט נטשתי את הספר בנקודה זו, שכן משהו העיק ורבץ עליי באופן קצת משכנע מדי, ובכל זאת, הצלחתי לשמחתי לסיים את הספר.
אמנם אייליש היא גיבורה מופנמת, אין פרצי רגשות או שיתופים אינטימיים נלהבים, עבורי כקוראת זה כלל לא הפריע, אולי דווקא אפשר לשאת את העלילה המורכבת באופן מוצלח (למעט המשבר בחלק האחרון בו אולי כבר חשתי מקורבת יתר על המידה לחייה). ספר נעים ומעניין, מומלץ

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של Mira
Mira
תמונה של michalro
michalro
תמונה של dina
dina
תמונה של מעין
מעין
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
15קוראים|גיל ממוצע61|67%נשים

על המבקרת

תמונה של זרש קרש

זרש קרש

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
138 ביקורות•12 נבחרות•1,802 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זרש קרש
זרש קרש
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות138
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה1,802
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית38ביוגראפיות8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של זרש קרש

רישום של העבר

רישום של העבר

וירג'יניה וולף

"רישום של העבר" הוא אוטוביוגרפיה שחיברה וולף בעידודה של אחותה המכונה 'נסה'. באופן שמהדהד חזק וולף מתחילה לכתוב את הספר ב1939 אל תוך 1940, כשרישומי תקופת מלחמת העולם השניה משאירים טביעות אצבעות ובכל זאת, כמו הם עצמם שמתרחשים במרחב אחר ומרוחק, בזמן שורג'יניה נכנסת למרתף הנפש לחקירת עברה. הנה למשל רגע כזה:

"אתמול (ב18 באוגוסט 1940) חלפו חמישה מטוסי תקיפה גרמניים קרוב מעל בית הנזירים עד כדי כך שהם התחככו בעץ שבשער. אבל העובדה היא שאני חיה היום, ויש בידי שעה לבזבז - כי אני כותבת סיפור, ואינני יכולה לכתוב אחרי שתים-עשרה - אמשיך ואשחרר את הסיפור הזה".

הרבה עובדות חיים מרתקות שלא ידעתי על חייה של ורג'יניה וולף, האישה וההשפעה, וגיליתי בספר הזה. אך איכשהו זה לא מרגיש צהוב, אלא אינטימי וגם פיוטי בהרבה מובנים. למשל כך מתארת היא את פטירת אימה כשהיא בת 13:
"נכון שעטפתי את העולם ההוא בעולם אחר, יציר המזג שלי, נכון שמן ההתחלה היו לי הרפתקאות רבות מחוץ לאותו עולם, ולעיתים קרובות הלכתי והתרחקתי ממנו, ושמרתי על המרחק ביני ובינו, אבל הוא היה שם תמיד - עולם חיי המשפחה המשותפים - מלא עליזות, תוסס, עמוס באנשים רבים. והיא היתה ליבו של העולם הזה - העולם הזה היה היא עצמה. וזה הוכח בחמישה במאי 1895. משום שלאחר אותו היום, לא נותר דבר מאותו העולם. נשענתי על אדן חלון חדר הילדים בבוקר שבו היא מתה. השעה היתה בערך שש, אני חושבת. ראיתי את ד"ר סיטון שהתרחק והלך במעלה הרחוב וראשו היה כפוף וידיו - לפותות מאחורי גבו. ראיתי כיצד דואות היונים ונוחתות במקומן. תחושה של שלווה, עצבות וסוף חלחלה אלי. היה זה בוקר אביב כחול יפיפה, ודומם מאוד. שמעלה בזיכרון את ההרגשה שכל הדברים באו אל סופם."

היתה תחושת קרבה מרפרפת ועדינה עם ורג'יניה הכותבת. המביטה.
חשוב לי לומר שספר זה לא כתוב בזרם התודעה וסגנונו שונה מאוד משאר ספריה, ובעיני זה הופך אותו להרבה יותר קריא ונגיש.

זה בראש ובראשונה סיפור אנושי.
סיפורה של אישה, בתם של הורים שגדלו בתקופה הויקטוריאנית והתחנכה חינוך יאה לבת מעמדה בתקופה ההיא
ובו בזמן גם בזה לו והתנכרה לו או יותר נכון, היתה כלואה בתוכו וחיפשה דרך להתקיים.

ונוסף על כל אלו זהו סיפור חייה של אחת הנשים היותר משפיעות במאה ה20

ממליצה!

לפני 3 שנים•זרש קרש
צביטה בלב

צביטה בלב

נורה אפרון

אני אדבר מראש אל בנות המגדר שלי, משהו שלרוב אינני עושה (ואף חשה בחילה קלה כשזה נעשה בסביבתי, אבל מבטיחה שהפעם זה מוצדק)
נורה אפרון היתה עיתונאית ותסריטאית יהודיה אמריקאית, למשל אם צפיתן בסרט (בעיני האלמותי והמופתי) "כשהארי פגש את סאלי" או ב"יש לך הודעה" (הרבה פחות מופתי ואלמותי, אבל חמוד ורומנטי, אף שהטכנולוגיה כיום צוחקת בפרצוף של קבלת מייל. אומייגד) ובעוד הרבה יצירות אחרות, בהן היתה מעורבת נורה אפרון, אתן כבר הבנתן שמדובר במוח שנון ובהומור משובח. (הבלוגרית המועדפת עליי, שלי גרוס, תגיד גם הרבה מחמאות על הביגוד של מג ריאן ועל תפאורת הבית, למעוניינות)


"צביטה בלב" הוא ספר שמבוסס מאוד על טרגדיה אישית של נורה אפרון שהיא הצליחה להפוך לסיפור קומי. זה מזכיר לי את הפעם בה קרתה לי פדיחה איומה, כל כך איומה שכמעט הפסקתי לדבר בגללה (וזה, האמינו לי, לא קורה לי. אפילו לא כשאני ישנה). המזל היה ששיתפתי חברה במה שהיתה הפדיחה הכי איומה בחיי, וכעת אני אפילו לא זוכרת מה קרה שם, כי באותו רגע החברה הנשמה סיפרה לי פדיחה כל כך הרבה יותר זוועתית ונוראה שכמעט נשנקתי (במקומה) והיא עוד אומרת לי: ישבתי על ספסל וניסתי לעכל את מה שלעזאזל קרה הרגע, ואז אמרתי לעצמי: יש לך סיפור מצוין לספר. ובאמת, זה הפך את הטרגדיה הנוראה למשהו שאסור לשמוע בזמן שאוכלים או שותים, מרוב שנשנקים מצחוק.
בעיני זו יכולת נשגבת סלש אלוהית להצליח להפוך חרא לזהב, ובעיני זו צביטה בלב. במוקד הסיפור אישה בהריון שני, די צפוף לראשון, חודש שביעי, שמגלה שבעלה בוגד בה עם חברה שלה. אכן זוועה. אפרון מצליחה לדון בנושא תוך שזירת מתכונים, בדיחות מגוונות על חשבון כל הנוגעים בדבר, לערב קבוצה טיפולית שנמצאת תחת התקפת שוד ואפילו לתבל בכמה אמירות פמיניסטיות רציניות בעיני וסופר רלוונטיות, בלי להיות טרחנית מעצבנת.

קראתי תוך יממה.
יאללה, לחברותיי למגדר - ממליצה

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
המקומות שמפחידים אותך

המקומות שמפחידים אותך

פמה צ'ודרון

את ספרה שקדם לספר הנוכחי, "כשהדברים מתפרקים" קראתי בתחושה שיש בספרון הקטן יותר משנדמה. באופן כללי, התחושה שלי בחיים, בארבעת העשורים בם ביליתי פה עד כה, היא שהתובנות הכי משמעותיות שעמלתי קשות להשיגן, בעצם היו כבר מנוסחות באיזה ספר ניואייג' סטייל "משמעות החיים ב9.90", אבל מסתבר שכנראה הייתי צריכה להזיע ולהתייגע לא מעט כדי שאבין אותן בגוף ראשון יחיד, ואת המחיר הכרוך בהן ואת הדרך בה אני מעכלת אותם כמו שיחזקאל לעס את המגילה ולא כמו הדרכה קלילה שאין בה היכרות עם היומיום שלי.
הבודהיזם כבר שנים ארוכות מככב בעולם המערב בכל מיני כובעים ומופעים, אם העלו אותו הביטלס לדרגת פופ בביקורם אצל המהרישי, הרי שגם חשפו את פגיעותו באופן בו גורו יכול להיות גם אדם מסוכן לעיתים. אך, נדמה כי מעבר לסקרנות האקזוטית, יותר ויותר תחומי דעת מחפשים את הקשר אל הבודהיזם, תרבות הפנאי שוקקת תרגולי יוגה ומדיטציה, אפשר למצוא ויפאסנה גם הרחק ממנזרי טיבט.
פמה צ'ודורון עצמה הנה נזירה קנדית, אישה מערבית שבחרה במסע חייה להתמסר לדרך החיים הבודהיסטית ולכלי ההתמודדות שהיא מעניקה. לתחושתי, ספריה של צ'ודורון רחוקים שנות אור מהדיבור הניו-אייג'י, יש בה מבט יחף, ישיר ואמיץ אל המקומות הבלתי נסבלים של החיים, כלומר של עצמנו, אל הנפילות שאנחנו מכירים באופן אישי והיא מציעה את הכלים הבודהיסטיים לא מתוך שכנוע שזו הדרך הקלה להתמודדות עם פחדי החיים ואימת הקיום, אלא מתוך אמונה שבהדרגה ובהתמדה יהיה באפשרות זו דרך להפחתת הסבל שלנו. נוכחות מלאה בתוך חיינו, התפקחות מן האשליה של מי אנחנו באמת ודרך להתקיים עם סביבתנו באופן פחות אלים ונצלני.

"על המין האנושי להבין את מלוא המשמעות של חוסר היכולת שלו לסבול אי נוחות. ההנחיה להישאר במצב פגיע - זהו ידע שביכולתנו לנצל."

ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.

לפני 3 שנים•זרש קרש
נרשם בגוף

נרשם בגוף

בסל ואן דר קולק

הפרויקט היומרני והמרתק שעושה ואן דר קולק בספרו "נרשם בגוף" הוא לאסוף את התובנות של עולם הפסיכיאטריה, משנות החמישים, דרך פריצת הדרך של המצאת התרופות, לשלבן עם המידע העדכני והחדשני בתחום מדעי המוח ואת שני אלו לשבץ בתוך הקשרי טיפול נפשי וטיפול גוף-נפש במגוון כלים ואפשרויות. ואן דר קולק משמיע ביקורת חריפה כנגד עולם הפסיכיאטריה המקובל כיום:
"פסיכיאטרים רבים עובדים היום במשרדים בנוסח פס-ייצור, שם הם רואים מטופלים, שהם בקושי מכירים, למשך חמש-עשרה דקות, ואז מחלקים להם כדורים להקלת כאב, חרדה או דיכאון. דומה שהמסר שלהם הוא: 'תן לנו לתקן אותך; רק תהיה ממושמע ותיקח את הסמים (החוקיים) האלה, ותחזור בעוד שלושה חודשים - אבל שים לב שלא להשתמש באלכוהול או סמים (בלתי חוקיים) כדי להקל על בעיותך'."
נועז. ואן דר קולק הנו פסיכיאטר ממוצא הולנד שחי ופועל בארה"ב, הוא מתאר כיצד הגיע בתחילת דרכו המקצועית לטיפול בחיילים שחזרו מקרבות ויאטנם וכן טיפל בלוחמים ששבו ממלחמת העולם השניה. הוא מתאר את הטיפול בפוסט טראומה, עוד בטרם זו הוגדרה רשמית. הספר ממשיך ומתמקד בפוסט טראומה מינית וכן בפוסט טראומה הכרוכה בגדילה בנסיבות אלימות, הזנחה, פשיעה ודומותיהן. בעיני ואן דר קולק פוסט טראומה היא הבעיה הבוערת של החברה האמריקאית:
"דיונים בPTSD נוטים עדיין להתמקד בחיילים ששבו משדה הקרב, קורבנות של התקפות טרור או ניצולי תאונות מחרידות. אך הטראומה היא בעיית בריאות הציבור רחבה הרבה יותר, ניתן לומר אפילו: האיום הגדול ביותר לרווחת האומה שלנו. מאז 2001, אמריקנים רבים יותר מתו מידי בני זוגם או בני משפחה אחרים מאשר במלחמות בעיראק ואפגניסטן ההסתברות שאישה אמריקנית תסבול מאלימות במשפחה גדולה כפליים מן הסיכוי שתלקה בסרטן השד. האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים מעריכה שנשק חם הורג פי שניים יותר ילדים מאשר סרטן."
האינטגרציה שיוצר ואן דר קולק בעצם כלילת טיפולים שעד היום נשארו מחוץ לשיח המקצועי הטיפולי, בתוך הדיון בטיפול בטראומה, היא פורצת דרך, מביך עד כמה שזה נכון. ואן דר קולק לא רק כולל טיפול באמצעות תיאטרון, שירה במקהלה, יוגה, EMDR ועוד, אלא אף מגדיר מצבים נפשיים בהם ריפוי בדיבור, שנחשב אצל אבי הפסיכואנליזה לטכניקה הנעלה ביותר, כבלתי רלוונטיים כלל. כשלאדם הפצוע אין מילים והחוויה הכואבת שוכנת בגוף, נדרש אם כן להתחיל בשפת הגוף גם את תהליך הריפוי.
הספר אינו פונה רק לאנשי מקצועי, ובמובן זה יש גם כאן משהו מרענן. ואן דר קולק מזמין גם את הציבור הרחב, ובתוכו גם נפגעי הטראומה עצמם, לקריאת הספר. מתוך תקווה שכך יהיו גם הם פעילים יותר בבחירת שיטת הטיפול המתאימה עבורם לתהליך הריפוי. הספר כתוב באופן נגיש, קולח, מעניין ולא במונחים סבוכים שרק מבין דבר יפענחם. ואן דר קולק חושף מדי פעם באופן מותאם את עצמו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו (אביו לחם נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה בהולנד ושב עם 'שריטות' משל עצמו) ואף את ההתמודדויות שלו כאב לילד שעבר תקופת דיכאון ותת תפקוד, ושב לחיים דרך כלי התיאטרון הקהילתי, וכך יש גם תחושה של מבט בגובה העיניים. מבט אנושי שמזכיר כי כולנו עלולים לחוש באופן דומה, ואין אדם מחוסן מפני טראומה.

למתעניינים,
ממליצה ביותר!

לפני 3 שנים•זרש קרש
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

לפני 4 שנים•זרש קרש
מכתבים לתיאו

מכתבים לתיאו

וינסנט ון גוך

האירוניה של העולם בו אנו חיים באה לידי ביטוי מוחץ צלעות בדמותו של וינסנט ון גוך. האדם שהיום הפך למותג שמוכר אולי הכי הרבה בתחום האומנות, על מוצריה הנלווים והמעוצבים בהשראתה, סבל מאנונימיות והפניית כתף קרה בעוצמה זהה לאורך חייו, עד להתאבדותו.
"מכתבים לתיאו" הוא ספר בו תרגם באופן נהדר עודד פלד את מכתביו של וינסנט לאחיו הצעיר ממנו בארבע, תיאו. בהקדמה הקצרה (והמצוינת!) לספר, משתף עודד פלד את הקוראים בבחירתו להעניק למכתבים הללו את אופיים הטבעי, כפי שנכתבו בין אח בוגר לאח צעיר, בלי לסגנן את השפה ובכך לאבד את הממד הקולח והיומיומי שבה. בחירה מצוינת בעיני.
היחסים בין תיאו ווינסט מרתקים בעיני. וינסנט במהרה הופך תלוי כלכלית באחיו הצעיר, אך בו זמנית מטפח גם משאלה לחלץ את אחיו ממה שהוא תופס כחיי הבורגנות של סוחרי האומנות, אל סערת יצירת האומנות עצמה, אף שהוא מבין שהדבר יהיה כרוך באובדן המשענת עליה הוא נסמך. הדבר לא ארע, תיאו ממשיך לעבוד בחברה, מתארס ומקים משפחה ובנו היחיד נקרא אף הוא וינסנט. עם זאת, ישנה תחושה של תלות רגשית-נפשית לא מועטה כלל של תיאו בוינסנט, תחושה שתיאו רואה באחיו משהו מן האדם הגדול ורב העוצמה, אף שבשונה מאיתנו, הוא גם נדרש להתמודד עם המחירים המורכבים והסבוכים שאישיות זו גובה.
הספר נפתח כניצן ופורש את דמותו הרגישה, הסוחפת, הסוערת, המטולטלת והאנושית עד כאב של ון גוך. מדהים עד כמה אדם שפנה לציור בגיל יחסית מאוחר, מתאר בשפה כה ציורית גם חוויות שאינן מעולם הציור. התחושה היא שהשפה הויזואלית ושפת הצבעים מוטמעת בו עמוק והיטב. בפתיחת הספר מופיע ציר השנים בחייו של ון גוך ומה המאורעות הגדולים שארעו בחייו וביצירתו אז, עבורי זה היה מקרא מפה מעולה לשוב אליו מדי פעם, כדי להבין היכן למקם את המכתבים ברצף חייו הכללי. בנוסף, בסוף הספר מופיעה ביוגרפיה קצרה על חייו של ון גוך כפי שנכתבה על ידי גיסתו, יוהנה, אשת אחיו תיאו. שמחתי לפגוש גם במסמך זה, ממליצה לא לדלג גם עליו.
ברשותכם, לא אעמיק יותר בדבריי ואפנה אל הציטוטים המופלאים שיש בספר זה, ובשפע.

"צריך לשמר משהו מן האופי המקורי של רובינזון קרוזו או של נזיר מתבודד, אחרת אתה חסר-שורשים בתוכך, ואסור להניח לאש לכבות את הנשמה, יש להמשיך ולהבעיר אותה"
"אדם שטולטל קדימה ואחורה במשך זמן רב, כאילו הושלך בלב ים סוער, מגיע לבסוף אל היעד שלו"
"במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים"
"אם תתאהב אי-פעם ותקבל תשובה של 'לא, אף פעם, אף פעם' אל תוותר; אבל אתה בחור בר-מזל, ואני בטוח שזה לא יקרה לך לעולם."
"האומנות קנאית, היא אינה מעוניינת שנעדיף מחלה על פניה, אז אני עושה כרצונה"
"צרכי הציור דומים לאלה של פילגש הרסנית, אתה אינך יכול לעשות דבר ללא כסף ואף פעם אין לך מספיק"
"הייתי רוצה לצייר כך שכולם, לפחות אלה שיש להם עיניים, יוכלו לראות זאת"

ממליצה מאוד ועוד קצת.

לפני 4 שנים•זרש קרש
מותו של כוורן

מותו של כוורן

לארס גוסטפסון

לארס גוסטפסון יליד שוודיה מספר לנו סיפור שאולי אופייני לאופן בו אנו מדמיינים את האזורים הקרים של הצפון. מורה גרוש מתמקם לו בבדידות מוחלטת בביקתה קטנה ומגדל כוורות דבורים, כשלמן תחילת הספר עולה חשש לבריאותו. מרגע שמחליט המורה שלא לפתוח את המעטפה הגורלית, מטלטל הקורא יחד עם המורה בתהייה מה יש בה באותו מעטפה? ואולי חשוב מכך, בתוך אותו חוסר וודאות סמיך, עוקב הקורא אחר המחברות שהותיר אותו מורה בדימוס, מחברות שלפעמים פותחות פתח מסיפור חייו, ילדותו, נישואיו, אהבתו, ופעמים אחרות מדווחות מן הכאן ועכשיו את ההתמודדות עם הכאב והחשש מפני חזרתו, את יחסי האנוש אליהם הוא גם כמה אך גם חושש מפניהם עד סוף הספר.
עבורי זו היתה היצירה המתאימה ביותר כרגע. חוויה של דיבור כן שמוכן לקחת את אצבע הקורא, כמו עיוור, ולטייל איתו על פניו ועל כאביו ומדאוביו. לאפשר לחוש את בליטות החרדה, התשוקה, ההחמצה, הזיכרונות. ובכל זאת להניח לדמות זו ללכת אל מסע הסוף שלה. בדרכה הייחודית.

אני לא בטוחה שזה ספר שאפשר להמליץ עליו ביד רחבה. הוא דק ואינו יומרני, ועם זאת, האופן החשוף בו הוא נוגע בחיים ובמוות אינו בהכרח מתאים לכל אדם. שמחתי מאוד שהגיע אליי ואני מאמינה שיש כאן עוד קוראים שישמחו בו, מן הקלה של שיחה אמיתית עם אדם שמוכן לדבר.

וכעת לפינת הציטוטים היקרה:
"האמנות לעמוד בכאבים. זה קשור בכך שעד עכשיו איש לא היה מסוגל להפוך זאת לאמנות. אם , במקרה של אמנות בעלת דרגת קושי כה גבוהה שאיש אינו מבצע אותה."
"זה היה הנוף שלנו ובכל זאת הוא לא היה שלנו. היו אלה חיינו שהתחילו ועם זאת הם לא היו שלנו."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
כשהדברים מתפרקים

כשהדברים מתפרקים

פמה צ'ודרון

הספרון הקטן הזה, סטייל מדריך לחיים בתשע תשעים ותשע, הוא אחת היצירות הקולעות והמטלטלות בעיני. פמה צ'ודורון לא מספרת הרבה על עצמה, אבל ממה שכן היא מתארת דמות של אישה מערבית שיום אחד בהיר בעלה הודיע לה שהוא מקיים רומן מחוץ לנישואין והוא מעוניין להתגרש. עבורה זו היתה הקרקע שנשמטה מתחת לרגליה. למרות שככל שעסקתי בספר, נדמה היה לי שבעצם בכל רגע נתון הדברים מתפרקים לנו, מעצם היותם זמניים וכלים, בעודנו משתוקקים לדבר על נצח, תמיד, באושר ועושר. צ'ודורון שוטחת את עקרונות הבודהיזם בספר, באופן זמין, מעניק כלים להתמודדות, לצמיחה, להתפתחות מתוך הציפייה הבלתי אפשרית שלנו מן החיים ומעצמנו, אל אפשרות לשאת את החיים האלה בהתמקמות שונה שתאפשר לנו פקחון רב יותר וגם חמלה רבה יותר לעצמנו ולסביבה.
קראתי כמה וכמה ספרים שעוסקים בבודהיזם, אני מקווה ללמוד ולקרוא עוד, אך בינתיים בעיני הוא בהחלט אחד המוצלחים ואני באהבה ממליצה לחובבי הז'אנר או למסתקרנים.

על הדרך כמה ציטוטים:
"אנחנו חושבים, שההגנה על עצמנו מסבל היא גילוי של נדיבות כלפי עצמנו. האמת היא שאנחנו רק מתמלאים יותר בפחד, מתקשחים ונעשים מנוכרים יותר. אנחנו חווים עצמנו כנפרדים מהשלם. ההפרדה הזאת הופכת למעין כלא בשבילנו, כלא שמגביל אותנו לתקוות האישיות ולפחדים שלנו ולדאגה רק לאנשים הקרובים ביותר לנו. באורח משונה אם בראש מעיינינו השאיפה להגן על עצמנו מאי נוחות, נסבול. ולעומת זאת, כשאיננו נסגרים, כשנניח ללב שלנו להישבר, נגלה את קרבתנו לכל היצורים."

"מהות החיים היא שהם מאתגרים. לפעמים הם מתוקים ולפעמים מרים. לפעמים הגוף שלך מתוח, ולפעמים הוא נרגע או נפתח. לפעמים יש לך כאב ראש, ולפעמים אתה מרגיש בריא במאה אחוז. מזווית הראייה של הערות, הניסיון לקשור את כל הקצוות הרופפים וסוף סוף להתארגן עם החיים פירושו מוות, כי זה כרוך בדחייה של הרבה מהחוויות הבסיסיות שלך. יש משהו תוקפני בגישה הזו לחיים, הניסיון לשטח את כל הבליטות המחוספסות וחוסר השלמות לנסיעה חלקה ונחמדה."

"להיות חי באופן מלא, להיות אנושי באופן מלא ולהתעורר לגמרי זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא זה להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי. לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב."

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
להביט בשמש

להביט בשמש

ארווין (ארוין) ד. יאלום

לא מזמן כתבתי כאן על ספר אחר של יאלום שקראתי לאחרונה והנה כבר המשכתי אל ספר מוקדם יותר, שפרסם יאלום ב2008, כשהיה כבן 75, ואף שב אליו והזכיר אותו בספרו המאוחר יותר "עניין של מוות וחיים". בספר "להביט בשמש" חוקר יאלום את החרדה האנושית מפני המוות, הוא משלב טקסטים עתיקים יותר (כדוגמת הפילוסופיה של אפיקורס) או פחות (שירה וספרות מודרנית ועד לוודי אלן) לצד תיאורי מקרה טיפוליים מן הקליניקה ושיתוף אישי של התהליך שעבר יאלום עצמו למול נושא זה.
יאלום, מסתבר, ממשיך לעורר בי באופן עקבי אמביוולנטיות בלתי פתורה (עדיין). יש בו מצד אחד קסם כובש ביכולת לגעת בנושאים גם כבדים, מעיקים או מטרידים - כמו מוות, באופן קולח, זורם, מעורר עניין וקריא עד מאוד. השילוב של ציטוטי ספרות מגוונים העשיר בעיני את הדיון, פתח עוד כיווני מחשבה, כשיאלום מנסה גם להעניק כלים לקורא בהתמודדות עם החרדה הקיומית של כל בן אנוש מפני הכליון. מצד שני (וכבר הבנתם שיש גם צד שני), יאלום מרגיש לי נוגע בטלטלה אבל כמו עדיין נשאר בכורסה הנוחה והמרווחת שלו באיזה אופן. למשל, יש בו שיפוטיות עקבית נוכח תפיסות דתיות/רוחניות-מיסטיות כאלה ואחרות של מטופלים שמציגים עמדה אמונית בחיים שלאחר המוות, המשכיות הנשמה וכדומה. על פי רוב מקובל, גם על יאלום עצמו, שעל המטפל לקבל באופן מכבד ובלתי שיפוטי את תפיסותיו ולסייע למטופל בקבלת כלים לשיבה לזירת חייו המוכרת. אך בספר מופיע יותר מפעם אחת כי יאלום, ככל שמתקרבים למוות, ניצב כמסריונר של ממש לתפיסתו האתיאסטית עד כדי נוקשות שיפוטית. בתור מי שאין לה אג'נדה חד משמעית ברורה (היי חברים, עוד לא פגשתי מישהו שחזר משם, אז משאירה את העמדה פתוחה) הרגשתי שבאופן דומה בו שפט יאלום את הרב חובש הכיפה או את המקסיקני שמאמין בעב"מים, כמי שבחרו בעל טבעי כדרך לשאת את חרדת המוות שלהם, ניתן גם לסובב את המראה אל פניו של יאלום עצמו.
יש ביאלום קטע נרקיסיסטי מה שגורם לו לצטט פעם אחר פעם את עצמו, באופן שקצת מתיש ומרגיש רווי אגו, ועדיין זהו ספר שאיני מצטערת שקראתי ואני מניחה שגם ילווה עוד קצת את מחשבותיי. אז לא מקבלת החלטה אם להמליץ לכם, אבל כן אסיים בציטוט של וודי אלן שמופיע בספר:
"אני לא מפחד מהמוות, אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה"

נוחו בשלום על משכבכם,
אך טוב :)

לפני 4 שנים•זרש קרש

ביקורות נוספות על "ברוקלין"

ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

לא פעם שאני מוצאת את עצמי מתרגזת מההגדרות שהז'אנרים מגבילים את הספרים שיצאו לאור בעולמנו. ולא רק בגלל ש"שרלוק הולמס" זה לא מתח וריגול בלבד ו"אשמת הכוכבים" זה לא רומן בלבד, הרי הם משלבים בתוכם נושאים רבים ומגוונים. המחאה שלי יותר בגלל ההגדרה- "ספרי פנטזיה".
כי מלבד הספרים הבודדים שנכתבו בעקבות מסע אישי שעברו הסופרים שלהם (שגם בספרים האלו משולב המון פנטוז) מלבד אלו, כל ספר שיושב כיום על כל מדף בעולם הוא פנטזיה. אז בוקר טוב לכולם! אם לא שמתם לב כל ספר שאתם קוראים הוא פנטוזו האישי והמופרח של אדם שבדרך כלל רחוק ממכם יבשות!
אני חושבת שספרים הם דבר מבורך וסופרים ראויים להערצה. אבל למה לנסות להשכיח מהקוראים היקרים את העובדות בשטח? כי בעיני, להיכנס לחנות ספרים ולמצוא את ספרי מדע בדיוני ופנטזיה מוגבלים במדפים שלהם ולצידם ספרי רומן שמוגבלים גם הם במדפים שלהם- זאת סיטואציה של שקר ומרמה.

אז מה יש לנו כאן? "ברוקלין" מספר את סיפורה של אייליש לייסי, נערה אירית מעיירה שקטה באניסקורתי-אירלנד. ואף על פי שהספר והעלילה לא שייכים לז'אנר הפנטזיה, גם הם מפונטזים היטב.
את ברוקלין קראתי פעמיים. פעם אחת באכזבה גדולה ופעם אחת בהנאה רבה. "ברוקלין" מסוכן, הוא מתיימר להיות מאוד מעניין- עלילה פשוט מצוינת שמלווה בדמויות בעלות אופי מקורי, הגירה מארץ לארץ, זוגיות ישנה וחדשה ומשפחה שתומכת ולא מרוצה בעת ובעונה אחת. כל אלא מלווים את אייליש במסע שלה להתחיל את חייה החדשים ולהתחיל לחשוב על עצמה ועל עתיד שמגיע לה בזכות.
אבל, ויש פה אבל גדול מאוד. הכתיבה נהדרת, שלא תבינו אותי לא נכון, אך משהו בהשתלשלות האירועים ובאופי העלילה מאוד מאוד מאוד פשוט. בקריאה ראשונה הגדרתי את זה אחרת- עלוב, שטוח, משעמם. בקריאה שנייה נזכרתי שהגדרות הן נוראיות ומגיע לספר הזה הזדמנות נוספת ואני שמחה שנתתי לו אותה. כי מצאתי שהוא ספר נהדר, מסודר ואפילו מרתק.

למה הוא פשוט? כי הוא לא מותח אפילו מעט, כי הוא לא מרגש מידי, כי הוא לא מבהיל או מבחיל או משאיר שום תחושה עזה אחרי קריאתו או בזמן קריאתו. הוא מספר סיפור יפיפה על נערה פשוטה שמחפשת את הדרך שלה בעולם שלנו, בלי חירטוטים, בלי דרמות, בלי הצגות ובלי אקשן מיותר.
אייליש מספרת כיצד היא מתמודדת עם ההתלבטות שלה בין ארץ מולדתה הבטוחה אל ארץ שוקקת חיים שעלולה לגרום לה ללכת לאיבוד. היא מבינה שהיא בוגרת מספיק בשביל להפסיק להקדיש את חייה לשגרה חסרת תועלת ורוצה סוף-סוף לעשות משהו בשביל עצמה ובגדול. אייליש מתמודדת עם מכשולים שטמונים לה כמוקש בדרך ומגלה שלהתגבר עליהם זאת ההרפתקה הכי מדהימה שהייתה לה בחיים.

בתקופה הזאת של החיים שלי אני מוצאת חיבור מדהים עם הדמות של אייליש, עם השאיפות שלה והמטרות שלה והדרך המסורבלת והמאוד מציאותית ופשוטה שהיא עוברת. אז נכון, הוא לא מעורר רגשות עזות והוא לא מלא באקשן. אבל הוא הספר הכי מציאותי שקראתי במשך כל ימי חיי.
נכון שגם הוא מפונטז, אבל באשר לספרים שמתיימרים להיות מציאותיים כמו "ברוקלין", הם כולם בדיחה לידו. לפעמים כל האקשן והמתח שהסופרים ממלאים בו את דפי הספרים שלהם, אותו האקשן והמתח שגורם לנו להתאהב בספר ולקרוא אותו בשקיקה- הוא בעצם השקר הגדול שכל-כך נעים ומעניין לקרוא. אבל אלו הם בדיוק ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר, למרות שאנחנו מגדירים אותם תחת הז'אנרים המציאותיים.

הכתיבה של קולם טובין נעימה ועדינה. אפשר מאוד להתחבר לספר שחיבר, אבל רק בתנאי שלא תצפו לקרוא כאן סיפור אדיר. כי הספר הזה לא אדיר בכלל. הוא נעים ומתחשב ורגיש ועוטף ורגוע ואמיתי מאוד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גריפין
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

ספר, מה הוא צריך? עלילה, דמויות, דילמות ורגשות. ספר עלילתי, הכוונה. ספר עיון זה כללים אחרים.

ספר צריך עלילה להתבסס עליה ולספר אותה. הוא צריך דמויות שעליהן סובבת העלילה, הוא צריך דילמות בין הדמויות השונות או בין הדמויות לאירועים, שהרי בלי דילמות אין עניין בקריאה, והוא צריך רגשות כדי לבנות את הקושי של הדמויות בהכרעה בדילמה בין צד לצד. בלי רגשות אין הרבה טעם בעלילה, בדמויות או בדילמות כי אם נרצה עובדות נקרא ספר עיון.

בספר ברוקלין יש עלילה. בחורה צעירה עוזבת את משפחתה ואת מולדתה כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר מעבר לאוקיינוס. אייליש לייסי היא הגיבורה הראשית, אבל יש לה אמא, ואחות, ואחים. ומעבר לים יש לה בעלת בית, כומר שפורש עליה את חסותו ומגוון אנשים ונשים שהיא פוגשת, כולל בחורים נחמדים ורומנטיים משני צידי האוקיינוס. הספר עוסק במגוון סוגיות ודילמות - הגירה, זרות, קליטה, געגועים, פערי מעמדות, אפליה גזעית ועוד. לכאורה יש בו הכל כדי לייצר עניין אצל הקורא ולרתק מההתחלה ועד הסוף.

הבעיה היא שאין בו רגשות. כל העלילה נקראת במין השטחה קרטונית של מה שקרה. אירועים קורעי לב מתוארים מתוך אותה כתיבה שגרתית מייבשת של אירועי היומיום כמו קניית בגדים והכנת אוכל. לא מספיק לכתוב על משהו שהוא עצוב, או טרגי או מתסכל או יוצר ייאוש מר, צריך שהקורא ירגיש את הרגשות האלה, וינסה לא לצעוק תוך כדי לגיבורה שתפסיק לעשות את ה שהיא מתכננת לעשות כי יהיה רע ומר אם לא. הכל נכתב במין רידוד ומתוך שיוויון נפש, וכך הוא גם נקרא. מה שמחריף את שיעמום הקריאה הוא התוספת של גיבורה שעושה תמיד כמדומה את הדבר הנכון והנדרש, וכמעט אף פעם לא מתפתה לכיוונים אחרים שעלולים להיות שליליים יותר.

בקיצור - כוונות טובות, ביצוע חלש מאוד, ואפשר לוותר.

לפני 4 שנים•נצחיה
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

אפילו שמה שרשמה נצחיה אני דוקא נהניתי לקרוא את זה ואני לפי דעתי זה ספר טוב. 

קודם אני יגיד לכם על מה מסופר: זה על בחורה אחת מאירלנד שהיא הילדה הכי קטנה במשפחה שלה וזה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה והמשפחה של הילדה הזאת זה משפחה עניה של פועלים. בגלל שאין עבודה באירלנד כל הבנים הולכים לעבוד באנגליה והמשפחה הזאת עושה מה שיכולה בשביל לשלוח את הילדה הזאת לאמריקה לברוקלין בשביל שיהיה לה סיכוי שיהיה לה שמה חיים טובים.

הספר יש לו כמה חלקים שזה מתחיל באירלנד ואחר כך בברוקלין וזה סיפור שקורים בו הרבה דברים.

המה שהתלוננה עליו נצחיה זה שלא מתארים את הרגשות של הבני אדם בסיפור. אני חושב שעשו ככה בכונה בגלל שהם אחד עם השני לא מדברים על הרגשות שלהם יעני בשביל שכל אחד רוצה שהאחרים לא ידאגו בשבילו הוא לא מספר להם מה שעובר עליו אז כמו שהוא לא מספר להם הוא לא מספר גם לנו. לי לא היה בעיה עם זה גם כי יש הרבה משפחות שאצלם זה ככה וגם בגלל שאני חושב שמה שמסופר זה מספיק בשביל שתשים את עצמך במקום שלהם ותבין לבד איך הם מרגישים. גם זה שהזאת שמסופר עליה זה בחורה צעירה שאף פעם לא דיברו איתה בשפה כזאת של רגשות אז היא גם קשה לה להבין על עצמה מה היא מרגישה ואתה מבין את זה וזה דוקא היה מוצא חן בעיני.

בקיצור קראנו אותו הספר אני ונצחיה ובאותו הזמן ויצא לנו שני דברים הפוכים יעני כל אחד יכול למצוא באותו סיפור דברים אחרים שיקח ממנו. ככה זה ספרים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

כבר בדפים הראשונים הספר "אילץ" אותי להאט את הקצב לקצב שלו וזה היה מאוד מהנה. בעיניי לא סיפור האהבה הוא המרכזי בספר אלא הפשרות שאנו נאלצים לקבל במהלך חיינו כשאין באמת שחור ולבן.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•vroman
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

רומן למשרתות חיוור.
בעצם, הסיפור פשוט, הגירה לניו יורק של בחורה אירית.
אבל אם נשווה זאת לספריו אחרים על הגירה , הרי כאן הצבע חיוור,זאת הגירה דה לוקס.אין קונפליקט,בעצם כלם עוזרים לה, שום אדם לא נטפל אליה, האהבה קופצת לחיקה כפרי בשל עם גבר חלומות מבין,ומסתיימת בחתונה.
אז מה מענין?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

עלילה יפיפייה ומתחשבת בפרטים, אך הרגשתי שהסופר חושב שאם הוא ייתן שימת לב מרובה לפרטים קטנים זה יצור תחושה שאישה באמת מספרת את הסיפור.
אך הספר היה שטחי ומשעמם בלי תיאור של הדברים החשובים להבנת העלילה , בשונה מניקולס ספארקס לדוגמה, שמתאר את הרגשות ואת החוויות החשובות ביותר לקורא כדי להבין "מי נגד מי" ואת הלך הרוח. רעיון העלילה היה באמת יפה עם פוטנציאל גדול כי הסופר כן שם את האצבע על נקודות חשובות אבל זה הרגיש כאילו ראיתי את העלילה מבעד לזכוכית מלוכלכת ומטושטשת , נשארתי מבולבלת גם בסוף.
לכו תראו את הסרט גרסה הרבה יותר עקבית ונגישה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זאת רק אני.
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

ביקורת מרגיזה בעוד 3.. 2.. 1..
אני די רוצה בחזרה את השעות שהלכו לי לפח על קריאת הספר הזה.
ועצוב לי לרשום את זה. להסבר-
הוא היה יכל להיות ספר הרבה יותר טוב, אם לא היה מסופר בדרך הלא מעניינת ומשעממת בטירוף שבה הוא כתוב.
זה הרגיש לי כאלו קראתי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה להספיק לעשות בשבוע הבא.
שום דבר לא הלהיב אותי. לא הרגשתי שיש בספר מישהו שחיי, הספר היה מת. חסר רגשות ותמוהה.
הרעיון מעולה בעייני. ושוב, היה יכל להיות כתוב טוב יותר. הרבה יותר.

סיפורה התמים והנוח של אייליש מקסים.
רגשותיה המעורבים בין אירלנד- לברוקלין. ובין טוני- לגים. היו הדרמה היחידה שהחזיקה אותי לגמור את הספר. זה נשמע מגוחח בהתחשב שזה נשמע מעניין. הרי משולש אהבה ובחירה כואבת בין שתי ארצות יכל להיות סיפור טרגדי מעולה. והוא אכן יכל להיות. לולא רוב הספר היה עובדות חסרות חיים כמו-
אני יוצאת מהמקולת. אני הולכת לכיוון הבית. אני פותחת את הדלת. אני מריחה את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני אוכלת את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני מתקלחת. אני יוצאת עם טוני. אני חוזרת מהפגישה עם טוני.

זה היה משגע. ואני לא יודעת איך סיימתי את הספר הזה.
והעניין שהכי הרג אותי, וכמובן שזה קצת "על טעם וריח אין מה להתווכח" אבל זה היה כל כך מרגיז ונדרש. ספויילר הספר מסתיים בכך שאייליש רוצה את גים. אבל פאקינג חוזרת לטוני. אז אני שואלת, -ל-מ-ה-?- למה לעזאזל. סוף ספויילר

הדירוג שאתן לספר מתחלק לשניים הפעם:
הדירוג שמגיע לספר להלן- 10\3
הדירוג שמגיע לספר לולא היה כתוב שונה עם אותה העלילה בדיוק- 10\9

אוף, היה מתיש לכתוב את הביקורת הזאת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•כוכב לכת
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

על הכריכה:
החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באנסיקרותי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אשפרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כב יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. בינתיים היא מסתפקת בעבודה מזדמנת בחנות המכולת המקומית ומנסה כמיטב יכולתה, כמו אחותה הגדולה רוז, לסייע בפרנסת אמם לאחר שאביה נפטר ושני אחיה נסעו לחפש עבודה באנגליה. לכן, כשאחותה מצליחה לסדר לה אשרת עבודה בניו יורק וחדר בברוקלין, מחליטה אייליש להיפרד בצער מארצה, מעירה וממשפחתה ולצרת להרפתקה הגדולה של ההקירה.
הספר זכה בפרס קוסטה לשנת 2009.

ספר טוב, קריא מאוד, רגיש, מתאר את קורותיה של אייליש בתהליך קליטתה בברוקלין והתפתחותה שם עד אשר מקבלת הודעה ממשפחתה באירלנד המביאה להתפתחויות והתלבטויות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Tamar
ברוקלין

ברוקלין

קולם טויבין (טובין)

מצטערת, לא הצליח לגעת בי ולא לשכנע אותי בשום צורה. לא בסיפור האהבה, לא בעצב הפרידה וכו' וכו'
בזבוז של זמן

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אביטל
דירוג
4.0
לפני 10 שנים

“כבר בדפים הראשונים הספר "אילץ" אותי להאט את הקצב לקצב שלו וזה היה מאוד מהנה. בעיניי לא סיפור האהבה ה”