זה לא שקולום מק'קאן סתם כותב יפה. מה שהוא עושה זה מעבר לקצב ולהרמוניה ולמבנה ולעוד כל מיני כאלה שגם בהם הוא מיטיב להשתמש. מה שמפעים אותי אצלו הם הדימויים. דימויים זה משהו שנחקק אצלי. רוני, חברה שלי, כתבה באחת הנובלות שלה, ב"כפריה", על הוילות האלה שיש בישובי השרון. היא השתמשה בדימוי של אריה שרובץ בנחלה שלו ומאז שקראתי את זה בכל פעם שאני נוסעת במושבים בשרון, בצרה, משמרת, כפר הס, לא משנה, אני רואה אריות. אצל מק'קאן יש שפע של דימויים, אבל אלה שבגללם אני כותבת על זה הם הקטנטנים והאגביים, אנדרסטייטמנטס של דימויים, סתם כמה מילים מחוברות, בלי כמו ובלי כאילו, רק שאף אחד אף פעם לא חיבר את המילים המסויימות האלה, ויוצא מזה משהו לכאורה הכי פשוט, לכן זה גם כל כך יפה, הרוח מתעניינת בוילונות, סרח ירח, כאלה.
בספר הקודם שלו התפעלתי בעיקר מזה. זה הספיק מבחינתי כדי להחזיק סיפור. הפעם יש פה הרבה יותר.
את זה שההסטוריה היא סיפור שהגיבורים שלו הם בעיקר גברים, בעיקר חזקים, את זה גם אנחנו וגם מק'קאן יודעים. וזה הסיפור שהוא מספר פה, לפחות בהתחלה. שלושה סיפורים שהתרחשו באמת, חציית האוקיינוס האטלנטי בטיסה ע"י אלקוק ובראון, בוגרי מלחמת העולם הראשונה, ב 1919, ביקור של דגלאס, "עבד אמריקאי", באירלנד ב 1845, בזמן שבאירלנד שורר רעב קיצוני, וסיפור מעורבותו של ג'ורג' מיטשל, סנטור אמריקאי, בכינון הסכם יום שישי הטוב, ההסכם שאיתו הסתיימה המלחמה בצפון אירלנד.
וזה כתוב כמו שמק'קאן כותב, אישי, מותח, מדוייק, יפה, רק שלא כל כך ברור הקשר בין אוסף הסיפורים המעניין הזה. נכון, מלחמות, ואירלנד ואמריקה, וכן, יש גם אוקיינוס, ובכל זאת, לא נראה שזה מספיק.
אבל אז הוא מספר היסטוריה אחרת, והכל מתחבר. זו היסטוריה של נשים, ארבעה דורות של נשים, אמא, בת, נכדה, נינה, אלמוניות ואף אחת מהן לא היתה לוחמת אבל המלחמות, אותן המלחמות, עברו דרכן, תבעו מהן קורבנות ואומץ לב ותושיה ואת הדבר הזה שצריך כדי לקום ולעמוד על הרגליים כשהעולם מתמוטט. והפרספקטיבה הזאת, למרות שהיא בידיונית, נדמית אמיתית לא פחות מכל אותם סיפורים היסטוריים ואולי אפילו יותר כי היא מעגנת אותם באיזשהו אופן בזכרון, לא זכרון לאומי אלא משהו פרטי ואישי, והיא מאפשרת לראות את הדמיון בין מה שהיה למה שהווה ואת המחירים ואת האופן שבו הסיפור ההיסטורי נוגע בחיים שכל אחד מאיתנו מכיר מקרוב.
