קצת בדומה ל"יסתובב לו העולם הגדול", מק'קאן אוסף כמה ארועים היסטוריים אמתיים (ביקור העבד הנמלט באירלנד, הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה, המו"מ לקראת הסכם יום שישי הטוב), וטווה סביבם רומן שנע כולו על הציר שבין אירלנד ואמריקה ובין שיעבוד לחירות, דרך פיסות זמן שמתפרשות על פני כמאה וחמישים שנה. אם נדמה לנו שהאירועים הללו (שבכולם מככבים גברים) הם הם העיקר, הרי שבהדרגה עובר הפוקוס לשושלת הנשית שבשוליים. ושוב בדומה לרומן המוקדם יותר, גם כאן מרכז הכובד הרגשי נעוץ בחוויית השכול האמהית, ומק'קאן שב ומתגלה כסופר שופע חמלה. בשני המקרים מדובר באבדן של בן יחיד, ולכן המשמעות הינה גם גדיעת השושלת.
לוטי היא מן הדמויות שלא נשכחות זמן רב; הבחירה הספרותית לקפץ מהופעתה כנערה צעירה עצמאית ושופעת חיות בראשית המאה הישר להופעתה כקשישה נכה ודעתנית, שהמתווך האמריקאי פוגש במקרה בבלפסט, נוגעת עמוק: כמו ממעוף ציפור אנו מקבלים בהבזק את מהלך חייו של אדם מבחרותו ועד לדעיכתו, ומבחינים מה אבד ומה נותר. החטיבה האחרונה בספר, המסופרת בגוף ראשון מפי נינתה של אחת הדמויות המשניות מראשיתו, היא מהקטעי הפרוזה היפים שקראתי מזה זמן רב: פיוטית ומרירה כאחד, היא קורעת לב בדרכה המפוכחת. מעניין שמבקר הניו יורק טיימס לא הבין מדוע מתרחש המעבר לגוף ראשון והעריך את החטיבה הזו כחלשה יותר ברומן. למען האמת, הייתי שמח אם הפרופורציות היו הפוכות, ורב הספר היה עוסק באותה שושלת נשית: מק'קאן בחר בסופו של דבר במבנה קולנועי-משהו, מפואר ומרשים, לטעמי מעט על חשבון הישירות האנושית. התרגום של עידית שורר יפה, והספר מומלץ מאד.


















