זהו ספר מזעזע, הכתוב בצורה נפלאה.
הגדרתו כ"רומן מתח פסיכולוגי" שגויה בעיניי, שכן הוא אינו כזה.
הספר כתוב מנקודת מבטן של מספר דמויות, והוא נע בין ההווה לעבר תוך שהקורא מתוודע לאיטו לפרטים נוספים השופכים אור על העלילה.
ג'ין היא אלמנה, אשר בעלה גלן הואשם בחטיפתה של ילדה קטנה. למשטרה אין די ראיות להעמיד את גלן, הפדופיל, לדין לכן היא מנסה למצוא די ראיות על מנת לגלות מה קרה לילדה שנעלמה. ג'ין, המאמינה בחפותו של בעלה בוחרת בתחילה לטמון את ראשה בחול. היא עומדת לצדו כאשר התקשורת ואם הילדה שמעלמה מאשימים את בעלה, תוך גילוי פרטים על נישואיה הלא-כל-כך-מושלמים.
האם תהיתם פעם כיצד נשים עומדות מאחורי בעליהן למרות שאלו עשו מעשים מזוויעים, ומתעקשות כי הם חפים מפשע למרות שברור לכל כי פשעו?
אנו מתוודעים בספר זה לג'ין האלמנה, אשר עומדת איתן לצד בעלה כאשר זה מואשם במעשים איומים, ותומכת בו. אך כאשר גלן מת, היא מביעה קור רוח ושלווה מוזרים. מדוע היא אינה מתאבלת על מותו של בעלה? האם גלן באמת לקח את בלה הקטנה מביתה, ומה קרה לה?
הספר קשה לקריאה. הוא עוסק בנושא פדופיליה ופגיעה בילדים, ומלמד שטחנות הצדק טוחנות לאט, ולא תמיד הן מצליחות להביא לדין את הפושע. הכתיבה של ברטון נוגעת ללב, והסוף הותיר אותי בהלם מעוצמת העלילה. כל שיכלתי לחשוב לאחר סיום קריאתו היה "וואו".
זהו אחד מאותם ספרים שלאחר סיום קריאתם קשה להתחיל מיד לקרוא ספר אחר. נדרשת הפסקה על מנת להתגבר על טווח הרגשות הגדול אותם הוא מעורר, ועל העלילה הקשה. אני לא חושבת שיש מקום להשוותו לבחורה על הרכבת או לנעלמת, שכן הוא עומד בפני עצמו. הוא אינו דומה להם, ולא חוסר הידיעה הוא המטריד כל כך בעלילה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
