את הקריאה בספר הזה אני לא יכול לתאר כהנאה צרופה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה. המינגווי יודע ליצור אווירה שמכניסה את הקורא עמוק לתוך המתרחש.

בחלק הראשון, 'בימיני', שמתרחש באיי הבהאמה הרגשתי ממש שם, איתו. תיאורי החופים, הטבע, האוקיאנוס והיצורים החיים הם כך כך אמתיים, שממש חשתי את מגע החול, ראיתי את צלילות המים שדרכה נראתה קרקעית האוקיאנוס. ישבתי בבר עם הגברים המחוספסים, קבוצות התיירים, הנשים היפות ולגמתי מהמשקאות. המינגווי מביא את האלכוהוליזם שלו אל הקורא בדרך שזה אפילו נראה מפתה. מודה, תוך כדי הקריאה התחשק לי הרבה פעמים לערבב לעצמי איזה משקה עם ג'ין, ליים, טוניק, אפרול או וויסקי.

הגיבור הוא צייר ששמו תומאס האדסון. חייו בבימיני הם רגועים ומהנים. יש לו הכנסה קבועה, בית, משרת נאמן וחבורה של גברים שחלקו עמו חוויות מן העבר.
בשלב מסוים מגיעים אליו שלושת בניו שגרים עם אמותיהם, שתי נשים שהאדסון היה נשוי להן פעם. הקיץ הזה עם הבנים והחברים מהווה את השיא מבחינת חווית האושר של האדסון. יש בו קסם מיוחד.

אחת הסצנות העוצמתיות היא המאבק של בנו האמצעי דיוויד עם דג חרב ענק, מאבק ארוך ועיקש שלבסוף נגמר במפח נפש. הזכיר לי את " הזקן והים הקטע הזה, שמסמל כל כך הרבה.


החלק השני נקרא "קובה". בשלב הזה האדסון הוא במקום אחר בחייו. פקד אותו אסון אישי, חייו התהפכו וגם על העולם נפלה צרה בדמות מלחמת עולם. תומאס מבצע משימות מיוחדות עבור הצבא האמריקאי בהוואנה. בין משימה למשימה הוא מנסה להעביר את הזמן בדברים שמאלחשים את הכאב של הטרגדיה שלו. הוא שותה, מתרועע עם טיפוסים מפוקפקים ולעתים עם נשים נפלאות מהעבר. לכל אורך הספר הוא מרבה להיזכר ביחסיו עם הנשים בחייו במהלך השנים. האדסון, בדומה להמינגווי עצמו, הוא אדם שוצף רגשות ויצרים וכך נראים גם זכרונותיו.

בעת שהותו בקובה פוקד אותו אסון נוסף, ששומט את הקרקע תחת רגליו וגם מכוון אותו אל עבר גורלו הבלתי נמנע.

בחלק האחרון, שנקרא "בים", מורגשת בצורה המובהקת ביותר משאלת המוות של האדסון – המינגווי.
הוא מבצע משימה של רדיפה אחר צוות צוללת גרמנית, הוא מפקד ספינה, מתקיימת בינו לבין אנשיו, אותה מערכת יחסים גברית, מחוספסת, עתירת הומור גס ומקסים והיא מתוארת בצורה נפלאה.
עם זאת, החלק הזה, היה הקשה והמייגע ביותר עבורי לקריאה. הייתה לי הרגשה של רכב שנתקע בבוץ וגלגליו כאילו מסתובבים בלי להתקדם לאנשהו... אם כי לבסוף זה היה טוב.

לכאורה לספר הזה יש את כל המאפיינים של ספר מופת, "חמישה כוכבים". כשרון הכתיבה של המינגווי בהחלט ניכר פה, יש בו הרבה קטעים עוצמתיים ועמוקים. ברור לי כי קיים כאן מרכיב אוטוביוגרפי חזק. יחסי הגיבור עם ילדיו, עם חבריו, עם נשים, התמודדות עם השכול האישי, מחשבותיו ורגשותיו העזים. ברקע בכל החלקים עולים וצפים זכרונות מפריז, ללא ספק התקופה המאושרת ביותר בחייו של האדסון – המינגווי, עם אנשים וזמנים צבעוניים, עם הערבים ב'קלוז'רי דה לילה'...
החוויה האישית שלי הייתה מעורבת משהו. אולי זה זרם התודעה, אולי חלקים קצת מונוטוניים בדרך, אך לא חשתי כמיהה חזקה לספר וההנאה שלי ממנו הייתה דומה לאוקיאנוס – לפעמים סערה וגלי ענק ולעתים שייט ארוך כשיבשה לא נראית באופק.
על כן, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.

לא יכולתי לדרג את הספר הזה בפחות מחמישה כוכבים, הוא פשוט כתוב מעולה. אם סופר יכול לגרום לי לפספס את תחנת הירידה שלי באוטובוס עקב קריאת תיאור ארוך במיוחד של דייג (שהוא בעיני, פרט לנוכחות הים, בין הדברים היותר משעממים וחסרי התוחלת, קל וחומר לקרוא אודותיו)- מגיע לו.

אם לצטט מן הספר:"זה הדבר הנפלא בציורים: אתה יכול לאהוב אותם בלי להתייאש. אתה יכול לאהוב אותם בלי שום צער והטובים שבהם ממלאים את לבך שמחה מפני שבהם התבצע מה שניסית אתה תמיד לבצע. וזה התבצע וזה היה בסדר אפילו אם אתה לא הצלחת לבצע את זה."

קריאת 'איים בזרם' גורמת לאותה שמחה לא אנוכיית- להווכח שבעולמנו ישנם אנשים שמבצעים את מלאכתם/ יעודם בצורה הטובה והאמיתית ביותר.

זהו בערך הדבר המשמח היחיד בספר. פרט לחלק הראשון הקסום, שגם בו קיימים זרעי עצב, לא קורה שום דבר טוב, ואם קורה- זה רק כדי שאחר כך נחוש בהעדרו. היו רגעים שחשבתי לזנוח את הספר רק בגלל שלא יכולתי להתמודד עם העלילה הסיוטית.

כמו איוב, אבל בלי אלוהים (פרט, אולי, לאלוהי האלכוהול).

וחוץ מזה, למרות זרם התודעה המורכב, זהו ספר מן התקופה בה הגברים לא בכו אפילו בלילה. כך שמה נשאר להם פרט ללשתות את עצמם למוות ולצאת למשימות אובדניות?

במשך הקריאה נזכרתי בדבריו (הבעייתיים בהקשרם) של וייצמן המנוח: "אני אוהב גבר שרוצה להיות גבר - ואשה שרוצה להיות אשה". נראה לי שגם המינגווי אהב. ותומאס האדסון משלם את המחיר.

לא עדיף להיות מטרוסקסואלי רגיש?

כמו חלק ניכר מהקוראים, גם אני נחשפתי לספר הזה דרך שיר של מאיר אריאל (לילה שקט) שקצת גם עשה ספוילרים בשיר עצמו.
אני לא אתן ספוילרים ורק אתייחס לסגנון הספר - הספר מתחלק ל-3 חלקים כרונולוגים ומתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. כמו כל ספריו של המינגווי גם כאן יש גיבור שמתמודד עם חיים לא קלים, שתייה, חברים ובילויים חסרי טעם. הספר כתוב בסגנון המהודק הרגיל של המינגווי עם דיאולוגים ארוכים שנותנים לקורא את החופש לדמיין בעצמו את האירועים שקורים.
הבעיה העיקרית בספר היא חוסר האחידות ברמה שלו. ספר הזה היה האחרון שנכתב על ידי המינגווי ולא עבר עריכה על ידו, כנראה זו הסיבה. לטעמי החלק המעניין ביותר הוא השני (כנראה גם מאיר אריאל חשב ככה כשכתב את השיר).

מומלץ למיטיבי לכת של הסופר, אם רוצים לקרוא את זה כספר ראשון אז ממליץ לחפש ספר אחר שלו.

אני אוהב את המינגוויי. המינגוויי הוא גבר שבגברים, מלוכלך, אמיתי, וכך גם כל הדמויות עליהן הוא כותב, דמויות שנושאות צלקות קשות, דמויות שלמודות סבל וחיים לא קלים. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על כוס וויסקי, אולי גין אנד טוניק או בירה קרה. תמיד אמרתי שאם היתה לי האופציה לשבת בשולחן עם אנשים מסוימים שהשפיעו עליי בצורה כזו או אחרת שמסקרנים אותי, המינגוויי היה אחד מהם.

איים בזרם מחולק לשלושה חלקים,

החלק הראשון מתרחש בביתו של גיבור הספר תומס האדסון באי נופש אקזוטי בשם בימני דרומית לפלורידה. תומס האדסון הוא צייר שהיה לוחם ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד.
לאחר המלחמה השתקע בבימני בביתו על החוף מוקף בכל מיני טיפוסים מעניינים ויחד איתם העביר את הזמן בעיקר בשתיה ואכילה בבר הקבוע או על החוף. או אולי בהפלגה מסביב לאיים, הוא גם צייר הרבה.
אל האי מגיעים שלושת ילדיו על מנת לבלות איתו את חופשת הקיץ. החלק הראשון מתעסק בעיקר במערכת היחסים של תומס האדסון ובניו ואת הזמן שהעבירו יחד, בתיאורים של האי ושגרת היום יום של חופשת הקיץ. הם יצאו להפלגות יחד והתעסקו בדייג, תומס סיפר לילדיו סיפורים על הזמנים שטיילו וגרו באירופה וחופשת הקיץ בהחלט היתה מהנה, היא הוציאה את תומס האדסון מהשגרה אליה היה כל כך רגיל והזכירה לו כמה הוא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלו ובכל זאת ידע שבקרוב הילדים יעזבו אותו והוא יצטרך לחזור לשגרה ולבדידות.
סוף החלק הראשון נגמר בטרגדיה וחייו של תומס האדסון מגיעים לנקודת מפנה חדה וכואבת כששני הילדים שלו, דייויד ואנדרו, יחד עם אמם נהרגים בתאונת דרכים.

החלק השני מתרחש בקובה כשתומס האדסון משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים בזמן מלחמת העולם השניה. תומס מנסה להתמודד עם האסון שהכה בו, עם הלבד, הוא נעזר בחברים קרובים ובעיקר במשקאות אלכוהולים. הוא פוגש את גרושתו בחופשה בהאוונה והם נזכרים בימים עברו, מעלים זכרונות ולאט לאט מחדשים את אהבתם. לקראת סוף החלק השני מספר לה תומס שתום, הבן שלהם, נהרג במלחמה.

החלק השלישי מתאר את תומס האדסון כשהוא מפליג יחד עם קבוצת חברים, חלקם הוזכרו בחלקים הקודמים של הספר, במרדף אחרי צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השניה. ניתן לראות בחלק השלישי את המצב העגום בו נמצא תומס האדסון, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ואת שלושת בניו עזב את האי, עזב את חדר העבודה שלו ואת הבד הלבן עליו היה מצייר והלך להטביע את צערו בים של צוללות גרמניות. תומס שוקע במשימה שלקח על עצמו ובקושי ישן בלילות, נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לעורר בו סוג של רצון להמשיך לחיות.
החלק שלישי מפורט מאוד, כמו שרק המינגוויי יודע, מלא תיאורים של ים ושפת ימאים שהחזירה אותי אל השירות הצבאי שלי אל ספינות הטילים בחיפה ואת זה אהבתי מאוד. כמו בזקן והים גם כאן המינגווי לא חוסך בתיאורים וגם כאן יש פרק שלם בו המינגוויי מתאר את דייויד בנו של תומס כשהוא נלחם בגופו הקטן בדג חרג כסוף גדול ומרהיב.

המינגוויי, בשפה קלילה יומיומית ותמציתית, מספר את סיפור החיים של האדסון שמתחיל טוב וממשיך להידרדר מרגע לרגע.

אני מודה, הסיבה שבכלל הנחתי את הידיים על הספר הזה, מעבר לכך שמדובר בספר של המינגוי, היה האזכור שלו בשיר של מאיר אריאל (לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ).

כמו בעוד ספרים שקראתי ('למי צלצלו הפעמונים', 'וזרח השמש'), המינגוי מגדיר מחדש רגש איפשהו בסקאלה בין דיכאון, לעצב, לצער. ובעיני הרגש החדש שיוצא לו, עדין בצורה מדהימה. בצורה שחותכת בבשר. בצורה מרגשת. בצורה שלא פלא שאחרי זה כותבים עליה בשירים.

"..סבור היה שבאניה יוכל להשלים במידת מה עם צערו, בלי דעת עדיין כי אי אפשר להשלים כלל עם צער. אפשר לרפא אותו במוות ואפשר להקהותו או להרדימו בכל מיני דברים. גם הזמן חזקה עליו שהוא מרפא אותו. אבל אם הוא מתרפא על ידי משהו שהוא פחות ממוות, הרי הדעת נותנת שלא היה זה צער אמת".

ועכשיו עוד וידוי. קראתי את הספר הזה בתקופה של התאוששות משברון לב. גדול. כשאתה בתקופה הזו, הבשר שלך חשוף, וטקסטים כמו זה האחרון נספגים בך בצורה הכי עמוקה שיש. אתה מרגיש שאתה הכי 'מבין' אותם, מתחבר. יותר מתמיד.

הטקסט של המינגוי לכל אורך הדרך חורך אותך. הוא מצליח להעביר לך את התחושה שלו, האמיתית, בחיים (כאן זה המקום להמליץ לקרוא את קורות חייו, לאחר הקריאה של הספר), ואם הייתי צריכה להגדיר במילה אחת את המינגוי ואת הכתיבה שלו כנראה שהבחירה הייתה במילה נוגה.


שווה לשים לב למילים בשירים שאוהבים, לפעמים הן מגלות לנו עולם חדש של ספרים ממולצים.

כחובבת מאיר אריאל, ההחלטה לקרוא את "איים בזרם" התקבלה, בין היתר, בגלל שירו "לילה שקט עבר על כוחותינו". נתחיל דווקא מהשיר. מילות השיר מציגות מצב משוסע בין שתי מציאויות. האחת, עלילת הספר "איים בזרם", אותו קורא מאיר אריאל. בחציו הראשון של השיר מציג מאיר אריאל, באמינות רבה, קטע קצר מתוך הספר. בספר, מספר לנו אריאל, איש ביון אמריקאי יושב בבאר בקובה בזמן מלחמת העולם השניה ומספר את קורותיו באווירה סליזית למדי. המציאות השניה היא זו שממנה אריאל מנסה לברוח באמצעות הקריאה בספר ("הייתי טס, לא רק הולך מכאן כעת"). אריאל הלוחם נמצא בעמדה צבאית ישראלית בתעלת סואץ בשלהי מלחמת יום כיפור, והוא קוטע את הקריאה בספר "איים בזרם" לטובת עליה לעמדת השמירה. בזמן השמירה, ליבו נודד אל הספר והתה המחכים לו באוהל, והמשקפת שלו נודדת את הירח. השמירה מסתיימת כאשר חברו של אריאל קורא לו "זמנך עבר", ציטוט אותו אימץ אהוד בנאי וסביבו בנה שיר הנושא שם זה, אשר גם הוא נודד ממציאות למציאות (יותר נכון, מחלום למציאות).

אז לסיכום, קיבלנו את ארנסט המינגווי שמתערבב בשמירה של מאיר אריאל והופך לשיר שמורכב משתי מציאויות, שמתגלגל לתוך חלומו הנוסטלגי של אהוד בנאי, שם הוא הופך לשיר נוסף שמורכב משתי מציאויות. מהלך מבריק שקושר מציאות לתוך מציאות, מלחמה במלחמה, וספר שמשמש כרפרנס משיר לשיר. לא יודעת מה איתכם, אותי דברים כאלה מרתקים ממש.

בקריאה של "איים בזרם", הופתעתי למצוא שאותה מציאות משוסעת של מאיר אריאל מתרחשת גם בספר, בשני אופנים. ראשית, הספר בעצמו משוסע לשלוש תקופות שונות לחלוטין, גם מבחינת הסביבה וגם מבחינת החברה הסובבבת את הדמות הראשית. דמותו של תומס האדסון היא המשותפת לשלושת החלקים, שהם פרקי חיים העוברים עליו, ומהדהדים זה בתוך זה. האופן השני בו הספר משוסע הוא פנימי, בתוך נפשו של תומס האדסון. בחלקו הראשון של הספר, האדסון הוא צייר אמריקאי נטול דאגות אשר מחלק זמנו בין בילוי עם ילדיו, דיג וציור. אך המאורעות שיגיעו יוצרים שסע פנימי בנפשו ורצון עז של האדסון לברוח מהמציאות. זאת הוא עושה על ידי אימוץ דמות חלופית והתגייסות כסוכן חשאי המסייע לארה"ב באיי קובה בעת מלחמת העולם השניה. האדסון מרחיק עצמו מהרוגע והשלווה שאפיינו את תחילת הספר, ושוקע בחיים המתנהלים בעצימות גבוהה, שינה מועטה ואלכוהול, כדי לא להתמודד עם האובדן. במידה מסויימת, דומה הדבר למאיר אריאל, הבורח מחיי הצבא אל הנופים, התה והספר, ויחד עם זאת הפוך לגמרי במהות - תומס האדסון בורח דווקא אל הסכנה שבחיי הצבא.

הספר "איים בזרם" עומד בפני עצמו גם ללא הציטוטים של מאיר אריאל. הקריאה בו לא תמיד קלה, והוא נע בין מקצבים שונים (לדוגמה - כמה עשרות עמודים המתארים נסיון דיג של דג אחד). יש בספר הקבלות רבות, כמו הקרב מול הדג הגדול והקרב הסופי מול האוייב, וגם הקבלות לספרים נוספים, ובראשם "מובי דיק". אני ממליצה לקרוא את הספר לאט ולתת לו זמן לשקוע, תוך כדי שילובו במציאות היומיומית, כמו שעשה מאיר אריאל.

את הספר איים בזרם מעולם לא סיים ארנסט המינגווי לכתוב. הספר יצא תשע שנים לאחר שארנסט הצמיד דו קני לפיו ופוצץ לעצמו את המוח. הספר איים בזרם איננו קל לקריאה משום שהוא מורכב משלושה חלקים שזורים זה בזה אך נבדלים מאוד בקצב שלהם. הספר הולך ומגביר קצב לקראת הסוף שהוא מסתיים בספרינט מותח. אבל אצל המינגווי אין מילים מיותרות הכל נבנה כמו אצל רב אמן הכל מוליך אותך לאט לאט אל סוף בלתי נמנע. הרגש לא נשפך במילים גדולות ובהשתפכויות מלל, הרגש קיים ואפילו זועק אבל עליך הקורא מוטל התפקיד להבין אותו בין השורות, מהמילים הקטנות ובעיקר מההתנהגות של תומס האדסון, הדמות המרכזית ובמידה רבה בן דמותו של המינגווי עצמו. המוות נוכח מאוד בספר הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אכזרי ובלתי נמנע גם שמדובר במות האהובים עליך ביותר וגם במותך שלך. הסגנון ריאליסטי תמציתי ברור עד מאוד, קל לעצום את העיניים ולדמיין את האיים את הבארים האפלים, הדמויות ואת מסעות הדייג צייד. כמו בספרים אחריו של המינגווי, העולם שהוא מתאר הוא מאוד גברי, מאצואיסטי כמו שאוהבים לכתוב עליו מבקרים, וייתכן שלנשים יהיו מאוד לא קל עם ההשקפה הצרה הזאת, אך זה האיש וזו האמת שראה מול עיניו וכך הוא כתב. זהו ספר שלוקח אותך למסע ומטלטל אותך, אני אוהב מסעות מהסוג הזה, ממליץ לכם בחום לעלות על הסיפון ולהצטרף.

התאכזבתי.
לשווא חיכיתי במשך כל החלק הראשון לאיזושהי התפתחות בעלילה ועד שהיא כבר סוף כל סוף הגיעה, המינגווי הפך דף וחלף על פניה מבלי להשאיר אדוות במים. בכל זאת המשכתי לקרוא עד הסוף הצפוי והבלתי נמנע.
הספר מתאים, כנראה, לאלו שנהנים מתאור ארוך ומתמשך של דמות אחת, שהיא עצמה ממעטת לתרום לתאור ע"י דיבור מצומצם והפגנת רגשות מצומצמת עוד יותר.
לי מספיק התקציר הממצה של מאיר אריאל.

"זו היתה היא. אף אחת אחרת לא יצאה כך ממכונית, במעשיות וקלילות יופי שכאלה, ועם זאת כאילו היא עושה לרחוב טובה גדולה בכך שהיא פוסעת בו. במשך שנים רבות ניסו כולן להיראות כמוה והיו שהתקרבו לכך. אבל כשראית אותה, כל אלו שנראו כמוה היו רק חיקויים." (עמוד 337).

"איים בזרם" הוא הספר האחרון מאת ארנסט המינגווי שיצא לאחר מותו, בשנת 1970 ומתרחש באיים הקריביים. לראשונה קראתי את הספר בתיכון במהדורה הישנה בהוצאת "עם עובד" זו ש: "תרגם את זה יפה אהרון אמיר," כמאמר מאיר אריאל בשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". מאז קראתי אותו פעם נוספת בצנחנים ועוד פעם באי בקריביים (כמה סמלי). הספר נחשב בעיני כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, וללא ספק כרומן הטוב ביותר שקראתי מאת המינגווי.

במרכז הרומן "אדם ושמו תומס האדסון, שהיה צייר טוב, גר בבית ההוא ויצר בו ועל האי במשך רוב ימות השנה." (עמוד 13). האדסון אמן והרפתקן הדומה מאוד להמינגוויי עצמו. האדסון, אשר לחם במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד, חי בקריביים ומתפרנס מציור. הוא גבר קשוח, ציני ועייף, אשר יודע לאחר מספר טרגדיות קשות שהוא חווה בספר- "שאין לו הרבה עניין במשחק" (עמוד 222). בחלקו הראשון של הרומן, "בימיני", מתוארים מספר שבועות בביתו של גיבור הסיפור, תומאס האדסון המתגורר על אי נופש אקזוטי דרומית לפלורידה. המניגווי מתאר את ביתו של האדסון כך: "הבית ניצב בחלקה הגבוה ביותר של לשון-היבשה הצרה שבין הנמל לים. הוא החזיק מעמד בשלוש סופות הוריקן והיה מוצק וחזק כמו ספינה." (עמוד 13). האדסון עצמו- "תמיד חשב על הבית כעל 'היא', בדיוק כמו שהיה חושב על ספינה." (עמוד 14). שלושת בניו הצעירים של האדסון, החיים בנפרד ממנו מגיעים אליו, ויחד עימו ועם חבריו יוצאי הדופן, מבלים את חופשת הקיץ.

בחלקו השני של הרומן, "קובה", הינו פרק קודר ובו האדסון, למוד סבל, משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים במשרד לשירותים אסטרטגיים בעת מלחמת העולם השנייה. האדסון מנסה להטביע את צערו בשתייה ולהתמודד איתו. "הוא חשב שעל האונייה יצליח איכשהו להשלים עם צערו ולא ידע עדיין שאין שום דרך להסתגל לצער. אפשר לרפא אותו במוות ואפשר להקהות אותו או להרדים אותו בכל מיני דברים. גם הזמן אמור לרפא אותו. אבל אם מצליחים לרפא אותו במשהו שהוא פחות ממוות, רוב הסיכויים שזה לא צער אמיתי." (עמוד 223). הוא מגיע לחופשה קצרה בהוואנה, חופשה שאת רובה הוא מבלה בשתייה בבאר אפלולי בעיר בחברת זונה זקנה בשם "הונסט ליל" אשר רוצה שיספר לה סיפור ומבקשת ש-"תכניס בו קצת אהבה." (עמוד 316). בהמשך מתואר מפגשם של האדסון וגרושתו, המחדשים את אהבתם.

החלק השלישי והאחרון של הרומן, "בים", הינו סיפור פעולה הדוק ומפורט, המתאר את קרב המוחות בין אנשי הצוללות הגרמניות בים הקריבי ובין האדסון וצוותו, אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים, אשר צדים אותם. חלק רצוף מתח וסצינות פעולה וקרב נועזות במסגרת המצוד שמנהל האדסון אחר אנשי צוות צוללת גרמנית. במהלך המרדף נתקלים האדסון ואנשיו לא פעם בגרמנים ונלחמים בהם:"'אני אכניס עוד אחד מכאן,' אמר תומס האדסון. הוא התכופף ורץ כדי לחמוק מאש העלולה לבוא מן האשנב הגדול ושלף את הניצרה מרימון אחר, אפור, כבד ומחורץ בידו הלופתת אותו, ובעוברו על-פני האשנב גילגל אותו למטה לעבר הירכתיים. נשמע קל נפץ ועשן עלה מן המקום שבו התרוממו שבבים מן הסיפון." (עמוד 466).

הנופים הפסטורליים של האיים הקריביים שאותם מצייר האדסון מתחלפים בברים האפלוליים של הוואנה ובמים שורצי הצוללות הגרמניות של קובה בימי מלחמת העולם השנייה. הפעם עשה המתרגם, יואב כ"ץ (שבאופן עקרוני בעיני לא תרגם היטב את המינגווי בסדרת התרגומים לספרי המינגווי שיצאה בהוצאת "ידיעות ספרים"), עבודה טובה (אולי כיוון שהספר כתוב במקור בשפה פשוטה, ואולי כי כמעט שלא שינה את תרגומו היפה והקאנוני, בגלל השיר של מאיר אריאל, של אהרון אמיר) ומהספר, שהינו מצוין כשלעצמו, לא נגרע דבר במהדורה זו. אילת שמיר שאלה במאמר פרי עטה על הספר: "באמת, איפה יש בספרות המודרנית שבמרכזה אנטי-גיבורים עוד תומס הדסון כזה? גבר בודד וגרוש פעמיים, צייר ואב לשלושה ילדים, שמעביר את ימיו הבוגרים באי מרוחק אחד בים הקריבי, בבית סחוף-רוחות, 'מוצק וחזק כמו ספינה' (עמ' 13)? איפה יש עוד מי ששותה בכמויות כאלה על הבוקר ונותר מפוכח בראיית העולם שלו? איפה מתואר בצורה משכנעת כל כך אדם שלא בוחל בחברתם של בריונים ושל ימאים ושל זונות ושל אשה אהובה אחת מן העבר, כדי להקל על כאבו? ויוצא למלחמה עולמית, ולא במעט בגלל הכאב הזה, הפרטי?" (אילת שמיר, "איפה יש בספרות המודרנית עוד דמויות כאלה, "הארץ", 06.11.2006).

ספר נפלא, מותח, מרתק ונוגע ללב שאת גיבורו, תומס האדסון, אי אפשר שלא לאהוב. הכתיבה של המינגווי קולחת והאירועים המתוארים בו סוחפים את הקורא כך שגם כשאתה קורא אותו על חוף ימה של תל אביב נדמה לך שאתה בהוואנה. מומלץ בחום וחובה בכל בית!

"איזה חרא,' אמר ווילי. 'אתה אף פעם לא מבין אף אחד שאוהב אותך'." (עמוד 511).