אני אוהב את המינגוויי. המינגוויי הוא גבר שבגברים, מלוכלך, אמיתי, וכך גם כל הדמויות עליהן הוא כותב, דמויות שנושאות צלקות קשות, דמויות שלמודות סבל וחיים לא קלים. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על כוס וויסקי, אולי גין אנד טוניק או בירה קרה. תמיד אמרתי שאם היתה לי האופציה לשבת בשולחן עם אנשים מסוימים שהשפיעו עליי בצורה כזו או אחרת שמסקרנים אותי, המינגוויי היה אחד מהם.
איים בזרם מחולק לשלושה חלקים,
החלק הראשון מתרחש בביתו של גיבור הספר תומס האדסון באי נופש אקזוטי בשם בימני דרומית לפלורידה. תומס האדסון הוא צייר שהיה לוחם ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד.
לאחר המלחמה השתקע בבימני בביתו על החוף מוקף בכל מיני טיפוסים מעניינים ויחד איתם העביר את הזמן בעיקר בשתיה ואכילה בבר הקבוע או על החוף. או אולי בהפלגה מסביב לאיים, הוא גם צייר הרבה.
אל האי מגיעים שלושת ילדיו על מנת לבלות איתו את חופשת הקיץ. החלק הראשון מתעסק בעיקר במערכת היחסים של תומס האדסון ובניו ואת הזמן שהעבירו יחד, בתיאורים של האי ושגרת היום יום של חופשת הקיץ. הם יצאו להפלגות יחד והתעסקו בדייג, תומס סיפר לילדיו סיפורים על הזמנים שטיילו וגרו באירופה וחופשת הקיץ בהחלט היתה מהנה, היא הוציאה את תומס האדסון מהשגרה אליה היה כל כך רגיל והזכירה לו כמה הוא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלו ובכל זאת ידע שבקרוב הילדים יעזבו אותו והוא יצטרך לחזור לשגרה ולבדידות.
סוף החלק הראשון נגמר בטרגדיה וחייו של תומס האדסון מגיעים לנקודת מפנה חדה וכואבת כששני הילדים שלו, דייויד ואנדרו, יחד עם אמם נהרגים בתאונת דרכים.
החלק השני מתרחש בקובה כשתומס האדסון משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים בזמן מלחמת העולם השניה. תומס מנסה להתמודד עם האסון שהכה בו, עם הלבד, הוא נעזר בחברים קרובים ובעיקר במשקאות אלכוהולים. הוא פוגש את גרושתו בחופשה בהאוונה והם נזכרים בימים עברו, מעלים זכרונות ולאט לאט מחדשים את אהבתם. לקראת סוף החלק השני מספר לה תומס שתום, הבן שלהם, נהרג במלחמה.
החלק השלישי מתאר את תומס האדסון כשהוא מפליג יחד עם קבוצת חברים, חלקם הוזכרו בחלקים הקודמים של הספר, במרדף אחרי צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השניה. ניתן לראות בחלק השלישי את המצב העגום בו נמצא תומס האדסון, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ואת שלושת בניו עזב את האי, עזב את חדר העבודה שלו ואת הבד הלבן עליו היה מצייר והלך להטביע את צערו בים של צוללות גרמניות. תומס שוקע במשימה שלקח על עצמו ובקושי ישן בלילות, נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לעורר בו סוג של רצון להמשיך לחיות.
החלק שלישי מפורט מאוד, כמו שרק המינגוויי יודע, מלא תיאורים של ים ושפת ימאים שהחזירה אותי אל השירות הצבאי שלי אל ספינות הטילים בחיפה ואת זה אהבתי מאוד. כמו בזקן והים גם כאן המינגווי לא חוסך בתיאורים וגם כאן יש פרק שלם בו המינגוויי מתאר את דייויד בנו של תומס כשהוא נלחם בגופו הקטן בדג חרג כסוף גדול ומרהיב.
המינגוויי, בשפה קלילה יומיומית ותמציתית, מספר את סיפור החיים של האדסון שמתחיל טוב וממשיך להידרדר מרגע לרגע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
