ככבר כמה שנים שאני מתכחש לעובדה שאני צריך משקפי קריאה
ניחוש משפטים, נמנום על מסכים, והרדמות עם ספרים הביאו אותי למסקנה, שלקראת גיל 50
גם אני אדרש להרכיב על מצחי משקפי קריאה
ההשלמה עם האמת יחד עם ביקור אצל האופטומטריסט החזירו לי את ההתלהבות מחודשת לקריאת ספרים
וכך מצאתי את עצמי קורא את הירושה - שם מפתה לספרו של סופר הונגרי שלצערי לא הכרתי עד היום
קורא ונהנה מהחדות שבהם נראות האותיות לפני, כמו החדות והדקות שבה משרטט הסופר את תמונת העלילה
גם בסיפורו של שאנדור אנחנו נתקלים בתהליך השלמה של גיבורי הסיפור עם האמת על תפקידם בקומדיה האנושית
העובדה שהמאורע בסיפור, כשמו של הספר, מתכנס לנקודה שאנו יודעים כבר את סופה,
מכעיסה ככל שתהיה, היא האמת של גיבורת הסיפור, כמו האמת של הנוכל והשרלטן בשיפור כפי שהן מוצגות בדיאלוג האחרון שלו בסיפור.
ספר נהדר לשעת בין ערביים ומחשבות נוגות על המין האנושי

אכן הכותרת מאוד מפתה כמו גם הסיפור שהרי כל סיפור של מסע יש בו דרך שצריך לגלותה,
סממנים דרום אמריקאיים גם הם נוטים להעצים את החוויה
אני מודה שגם כתיבתו של אנדרס היא קולחת אם כי נראה שנעשיית במאמץ מסויים (אני מודה ומתווה שזו תחושה שאין לי על מה לבססה אלא רק על הצורך הכפייתי במהלך הסיפור לצטט ספרים וסופרים אחרים)
אבל אבל אבל ...הסיפור משעמם וקצת רייק ממהות.
מנהסתם חבל כי הוצאת תשע נשמות לא אכזבה אותי עד היום וגם נראה היה שמדובר בסופר מרשים, הספר לצערי לא התעלה לרמה גבוהה למרות שכביכול הכיל את כל המרכיבים לסיפור יוצר דופן
בשורה התחתונה - קצת בנאלי ומשעמם -- הייתי מדלג לספר הבא

חיפשתי "להעביר" כמה שעות בגשם השוטף במחוזותינו בימים אלה,
ולמרות שלל המטלות שעל שולחני הוירטואלי, נכנסתי לחנות ספרים שנקרתה במקרה בדרכי לחפש איזו קשת צבעונית רגעית למלא את החלל שנוצר.
את סטפן צויג אין צורך להציג - האיש שכתב על העולם של אתמול, משרבט בקלילות סיפור קצר שיש בו להגיד הכל על היות המין האנושי בין חלוף.
את הוצאת הספרים 9 נשמות לא זכרתי - אך אהבתי לקרוא שתחביבה הוא הגילוי - אין גילוי משמח יותר כמו ספר קצר ואיכותי.
נכתב לפני כמעט 100 שנה ונראה כאילו נכתב רק אתמול על אחד מאיתנו.
לכל אלה שאוהבים 15 דקות של קריאה מזוככת לנפש האדם בימים גשומים (ואולי גם קיציים) מומלץ בחום.

לפני מספר שבועות נערכה פגישת מחזור בבית ספר התיכון שלי בירושלים.
כשחברים שאלו אם אגיע אמרתי שהמקום היחידי לגבי הוא המקום שאני נמצא בו עכשיו ואין לי עניין במפגשים כאלה
ייתכן שהיו לי בשנות הפעילות הסוערת שלי בתיכון אירועים מכוננים, אבל נראה שהם התפזרו לכנפות תבל, כמו הרבה חברים מהתיכון,
מה המשקל שיש לארעיות בחיינו כשקבוצת אנשים נפגשת לפרק זמן מסוים ואז מתפזרת באותה פתאומיות שבה היא קמה.
כשקראתי את ספרו המקסים של הרוקי מורקמי, לא יכולתי שלא להיזכר בפגישת מחזור, אותם חוטים שזורים שקושרים אותנו לעברנו,
איזו משמעות יש להם לגבינו , בתובנה הזאת מתחבט גיבור סיפורנו שהוא במידה מסויימת "חסר צבע" בחייו
מהנדס תחנות רכבת שלעולם לא נסע לשום מקום לשום מסע בחייו , לפתע נאלץ לחזור ולנבור בעברו ולצאת למסע גילוי עצמי.
רומן בלשי עם נגיעות סוראליסטיות, כתוב בשפתו העדינה וכל כך מעמיקה של הרוקי, שהוא אחד הסופרים האהובים עלי.
כל אחד מאיתנו ימצא משהוא אישי בסיפור חייו של גיבור הספר , רגעים שמשמעותם השתנתה על פני השנים וגורמת לנו לחשוב מחדש על מסלול חיינו
מנהסתם הנבירה העצמית היא זאת שמניבה אינספור פגישות מחזור, אולי לא תמיד מתאימות לכל אחד אבל בהחלט שוות מחשבה
לאוהבי הרוקי מורקמי ולאוהבי פגישות מחזור מזדמנות - אני נהניתי ואהבתי.

אגב ראיתי שנכתב שהסיום של הספר מאכזב - אני ממש לא חשתי כך, צריך להיות סופר אמיץ כדי לסיים ספר עם סימני שאלה ואולי בעצם סימן קראיה משמעותי.

לפני שאדבר על המשכונאי אזכיר בכמה מילים את הקצב של הטקסט שמוביל את העלילה בצעדים מדודים לאירוע המכונן של סול נצרמן ביום השנה לחייו.
ההתנהלות העדינה והמדודה של העלילה מכניסה אותנו לשגרת חייו של גיבור הסיפור, מת מהלך, ומצליחה לשמר אותנו בעולמו הפנימי לאורך כל הספר, מטלה לא קלה לאור חזיונות הזוועה שהוא עובר - שמצליחים לגרום לנו חוסר נוחות נוכח הזוועות שעולמנו מצליח לייצר, גם לקוראים מנוסים - אדאגיו עד הפורטיסימו.
סגנון כתיבה של שנות ה- 50 60 שמכתיב את המסגרת של העלילה - הוא סיבה בפני עצמה לקרוא את הספר המעולה הזה, ובפרקים הראשונים של הספר הרגשתי שרב אומן מוביל אותי לתוך העלילה - אלמלא מותו הפתאומי של הסופר לפני גיל 40 ייתכן והיינו נהנים מעוד ספרים מרגשים,
הזיכרון הוא אכן כל מה שנשאר, ואיתו מנסה גיבור הסיפור - סול, להתמודד במהלך ימי העלילה כשהוא בעצם נדרש להחליט מה הטעם בחייו.
ההחלטה של הסופר לבחור את המקצוע "משכונאי" לגיבור הסיפור - הוא המוטיב המקשר בין עליבות החיים בסביבתו של הגיבור שמאפשרת לו להדחיק את התמודדות שלו עם ההתנהלות העלובה שלו.
ספר מרגש מדוד מקצועי, חווית קריאה.

כאשר הסרט הנהדר משחק הדמעות יצא לאקרנים אי שם בשנות ה- 90, העולם נחלק ל- 2 , אלא שראו ואלה שעדין ציפתה להם ההפתעה
היום לאחר קריאת הספר החיים הסודיים של הדבורים פתאום הבנתי רובד נוסף באותו סרט שאולי לא הבנתי עד היום,
וזו אולי סיבה מאוד טובה לקרוא את הספר - ההפתעה הקטנה באמצע הספר,
כמו אגב הספר עצמו, גורמת לנו קצת לבחון את הדעות הקדומות (או קודמות) שלנו מחדש
גם אם אנחנו תמיד חושבים שאנחנו לא כאלה או שכבר ראינו הכל - עדיין תמיד יש מקום לשפר...
ספר עדין מרגש כתוב בחוכמה
עוד ספר ביכורים מומלץ שכולו חוויה (אבל יכול להיתפס כ"דביק")
שורה תחתונה אני נהנתי

"גם חצי אמת היא שקר"....אם יש תמצית שאפשר לקחת מהסיפור הפולני של מילושבסקי היא כנראה טמונה במשפט הזה - בהחלט שווה מחשבה
הקוראים העבריים מביננו מנהסתם יחושו את הקצוות פתוחים שקשורים להיסטוריה "המשותפת" לעמים ולכן סביר להניח שהספר הוא בעל מימד נוסף ומעניין עבורנו..
לדעתי בראיה גלובלית יותר הספר יכול להיות מעניין, בעיקר באמצעות הסיפור הבלשי, שבו הסופר לוקח אותנו למסע של חשבון נפש פנימי של הדור השני הפולני
ולמעשה של כל דור שני בכל מקום אחר בעולם (ומכאן גם ההתיחסות לאירועים אחרים בעולם לאורך תאיריכי הספר - בהמשך לשאלה מסקירה קודמת פה )
התשובה לחיבוטי הנפש תלויה במידה מסויימת בפיתרון התעלומה שמציגה את עמדתו של הסופר בנידון.
שווה קריאה - קצת התלבטתי בין 3 ל- 4 אבל אם מסכמים את השורה התחתונה - ספר בלשי שגורם לך לרצות לסיים אותו וגורם לך קצת לחשוב אחרי בהחלט שווה את זמנו בחופשת ראש השנה.
לאוהבי הזאנר לחופשה הבאה.

במשך שנים רבות ספרו של צבי ינאי היה מונח כאבן שאין לה הופכין על אחד ממדפי הספרים בביתי.
באופן תמוה הסיבה לכך הייתה הפחד שלי ל"אבד" את הערצתי לצבי ינאי,
קשה היה לי להתמודד עם ספר גרוע של אחד האוטודידקטים המדהימים והמוערכים על ידי שחיו בישראל (אם לא בעולם).

ההיסטוריה המשותפת שלנו ביחד החלה מכתבי העת "מחשבות" שהקדים את TED בעשרות שנים. מספר ספרים שלו בתחומי המדע הפילוסופיה (והאמנות) הדהימו אותי כל פעם מחדש ומעבר לכל אישיותו המדהימה הפכה אותו לדמות מכוננת משהוא בחיי. וכל זאת אגב מבלי שהיתה לו השכלה פורמלית בסיסית וסיפור חיים שלכאורה לא נתן לו סיכוי לכלום.

לפני שנה בתוכנית רדיו שישי סיפרה אודיה קורן שהיתה שכנתו בתל אביב על סיפור משעשע שהיה לה עם צבי ינאי, באחד הימים היה לאודיה תקר בגלגל וצבי הציע לה שהוא יחליף לה את הצמיג, חלף זמן רב וצבי הסתבך עם החלפת הצמיד (ונהיה כנראה עצבני בלחות התל אביבית) ובעודו הולך ומסתבך הגיע בעלה של אודיה שהפך למדושן מעונג כשהבין מה קרה " הנה צבי , כולו בנושאים ברומו של עולם , בריאת היקום , מיקרוארגניזם , המוח האנושי וכו... וכל מה שעומד שבינו לבין התהילה היא רק החלפת צמיג של רכב..." אני מניח שהסיפור שהפך את צבי ינאי לאנושי יותר בעיני (וכנראה גם בעיני בעלה) פתח את הפתח לקראת הרומן שלך, סנדרו - ולא הצטערתי לרגע,

הרומן הוא סיפור אוטוביוגרפי מרגש של חייו, אבל במידה מסוימת הוא פותח פתח להבין את חיים של דורות שלמים שחיו בין מלחמת העולם ה- II לקום המדינה ולחדד את הפער הבלתי נתפס בין חיינו אנו לבין החיים ההם שכמעט לא נתפסים בתודעתנו. חיים שבדרך כלל לא נכתבים עליהם בספרי ההיסטוריה כי סיפורים קטנים על אנשים שבשולי ההיסטוריה - והנה כל סיפור כזה הוא עולם ומלאו. וצבי מצליח לתפור את הסיפור באופן מחוכם ברומן חוצה מדינות ותקופות שהחוט שמחבר אותו הוא ההתכתבות לכאורה עם אחיו שאותו לא הכיר מעולם.

באמצעות שרשרת המכתבים שהופכת לחד צדדית בתחילת הספר טווה צבי את קורות חייו המרגשים שהם בלתי יאמנו כאשר בסוף אנחנו גם מבינים את השקפת עולמו והבחירות שעשה בחייו בהמשך. אני חושב ששלך סנדרו הוא מסוג ספרי החובה שכדאי לנו לקרוא, הוא לא הרומן הכי טוב שתקראו אבל הוא בטח אחד החשובים והמרגשים מביניהם. וכמו שבספרו צבי סיים עם מתכון למאפה הונגרי שאימו שנפטרה בטרם עת היתה מכינה כך גם אסיים - ספרו של צבי הוא כמו מאפה - לכאורה רק כימיה ותהליכים פיסיקלים אבל בסופו של יום ריח וטעם של בית.
ממליץ בחום רב

לא צריך להבין בשביל לאהוב כתב אתגר בספרו
ואני חושב שאולי גם לא צריך לאהוב בשביל להבין
אתגר שייך לרשימה של אומנים שקשורים לשרותי הצבאי - אי שם בין רצועת לבנון ואינתיפאדה ראשונה היו כמה אומנים שהשאירו אותנו שפויים
אחד מהם היה אתגר שהכרתי לא מעט חיילים שידעו סיפורים שלמים בע"מ מספרו צינורות.
לתחושתי הספר נכתב ממקום שונה שממנו נכתבו ספריו הקודמים, "תקלה בקצה הגלקסיה " מצביע על מיאוס "אבולציה של פרידה " מצביע על בדידות "ופינאפל קראש" מדבר על הרצון להתקפל ולהתחיל מהתחלה. התקווה הגדולה שהביאה כתיבתו של אתגר בתחילת דרכו נראה שהלכה ונמוגה על מצוק החיים וכפי שאמרתי מבין אבל לא אוהב.
באופן משעשע אני מסיים את ספרו בברצלונה - וסיפור קצר מזכיר קצת טאפס - או שזה תופס אותך וזה טעים או שזה לא מעניין, אין מקום לטעויות.
וכך אני מרגיש עם ספרו האחרון של אתגר, חוץ מכמה הברקות , הספר לא תופס
קצת חבל, קצת עצוב
אבל כמו שאמרתי לא צריך לאהוב בשביל להבין - זו לפעמים דרכו של עולם
לדעתי כאומן אתגר נמצא כבר במקומות אחרים מבחינת ההתפתחות האומנותית שלו והוא לא צריך לחזור לסיפורים הקצרים.
לקרוא רק אם חייבים.