צוויג, שבשנים האחרונות היקף יצירתו הולך ומתגלה, כתב בעיקר ביוגרפיות מרהיבות ונובלות רבות. יש אפילו הטוענים שהוא הסופר היחיד שעיקר התמחותו הייתה, לא סיפורים קצרים, ולא רומנים באורך מלא, אלא נובלות. למעשה "הנערה מהדואר" הוא אחד משני הרומנים הגמורים היחידים שצוויג כתב בחייו. זה רומן שנכתב ממש לפני מותו-התאבדותו, ויצא לאור לראשונה רק אחרי 40 שנה, כך שמלבד אמירה על גרמניה שבין המלחמות וערב עליית הנאצים לשלטון, אולי ניתן גם לשאוב מהיצירה איזו אמירה מסכמת של צוויג על החיים באופן כללי.

את הספר קראתי לראשונה לפני כמה שנים אך לא כתבתי עליו סקירה למרות שהוא הדהד בי לא מעט. כעת חזרתי אליו שוב בעקבות האזנה של כמה הרצאות על צוויג בכלל, ועל הספר הזה בפרט. גילתי שהשם "הנערה מהדואר" הוא תרגום שלא קשור בכלל לשם המקורי שהוא די קשה לתרגום, אולי "השכרות שבתמורה" או משהו מעין זה, ונראה שזה קריטי להבנת הרעיון המרכזי של הספר.

אני מניח שהעלילה הכללית של הספר ידועה. הגיבורה היא נערה-אישה בת 28, כריסטינה הופלהנר שמה, מכפר אפרורי וחסר חשיבות באוסטריה המשמשת כפקידת דואר בסניף פרוורי עלוב בסגנון פרנץ יוסף "ראית אחד ראית את כולם". ומה נמצא בכולם? "תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב", עזובה, ציוד משרדי חסר ייחוד, שקים, עפרונות, חותמות, מסמכים וטפסים, וסייעת דואר אחת במקום שבו "לא חל לעולם שינוי ניכר, החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי". הנה כי כן, גם היא אינה אלא פריט דואר ותו לא, במקום שבו אין שום מקום לאנושיות לבוא לידי ביטוי. אלא שהיא לא תמיד הייתה כזו, המשפחה שלה הייתה דווקא מבוססת, משכילה, ובקלות היא יכלה לחוות חיים אחרים שיש בהם נערות משובבת, אהבה, השכלה, חיי משפחה, ובסך הכל קיום ראוי. מה שקרה הוא המלחמה. המלחמה טרפה את הכל, "שחקה את נעוריה, קרעה אותם לגזרים", והפכה אותה ועוד אלפים רבים שכמותה לצל. לא מדובר אפילו על ייאוש, או מרירות, אלא על קיום חסר רצון ותודעה, קיום של גוויה, "היא מרגישה באה בימים ועייפה, חסרת תועלת ורמוסה, חסרת חשק…. אין לה כל רצון להילחם שוב, להתאמץ שוב. רק לנשום בשקט, לחלום בהקיץ, לעשות את מלאכתה, להשקות את העציצים בחלון, לא לרצות דבר, לא לבקש דבר" (עמ' 29). צוויג מבהיר לנו בכמה סצינות חזקות שעוני מחפיר הוא לא רק מצב חומרי עלוב, הוא לא רק חסר חדווה וחיות, הוא גם מהווה מחסום של התודעה ושל העצמיות ומביא להתנוולות האדם, ולהפיכתו למעין מכונה העוסקת בהישרדות שלה ותו לא.

ואז מגיע המכתב הגואל, הזמנה לנפוש במלון יוקרה בהרי האלפים עם הדודה הנשכחת מאמריקה, הנה ההזדמנות להפוך מאביזר דואר שחוק ומאובק לאישה צעירה. ואכן כך קורה, הבגדים, השמלות החדשות, הגברים הצעירים, האוויר הצח, והנה היא פתאום אחרת. היא פתאום רעננה, צוחקת בחופשיות, שמה לב לנופים, לויטאליות שבה ובסביבתה. ולא, לא מדובר רק בשינוי חיצוני, מדובר בתמורה תודעתית, לא פחות. התודעה שלה עצמה קמה לתחיה. היא הופכת מאובייקט לסובייקט. פתאום היא מבינה שיש חיים אחרים, חיים שראוי לחיות אותם, חיים שנגזלו ממנה.

אלא שבשל נסיבות כאלו ואחרות, מגיעה שעת חצות מוקדם מן הצפוי, וסינדרלה צריכה לשוב לחייה האפורים. לשכניה וקרוביה שממתינים לה בעליבות הקיומית של העוני, עיוורים ולא מודעים לקיומם של חיים מקבילים שנשללו מהם. כאן מתחיל הפיכחון המבעית שלה, היא כבר לא יכולה לשוב למצב הטרום תודעתי שלה "הברייה החדשה, האחרת, המלאכותית והכפולה של תשעת הימים החלומיים, אותה העלמה פון בולן, שאינה קיימת ואף על פי כן קיימת גם קיימת, שוב גוועת בתוכה…. היא מוכרחה לעזוב את ההוויה המאושרת, השמימית, לטובת זחל עיוור הזוחל על הקרקע בלי דעת. כל זה נגמר, ונגמר לבלי שוב… עליה ללבוש שוב את דמותה של אותה הופלהנר המתה! זאת אינה פרידה, זה מין מוות". היא כבר חוותה את החיים במלוא עוצמתם, היא כבר חוותה את התמורה, היא יודעת היטב מה נשלל ממנה, הפיכחון הנורא לא נותן לה לשוב לצינוק האפל, כעת היא לא יכולה לשוב לבערות של טרם המהפך, הידיעה והניסיון הפכו אותה לייצור מוּדע, ולכן היא מעדיפה "לא לראות עוד דבר, לא לקבל עוד דבר במתנה, אפילו לא מאלוהים. לא לשלוח עוד מבט בשום דבר, לא להיזכר שמעכשיו ועד נצח ההרים האלה מיועדים לאחרים, לאחרים מיועדים מגרשי הספורט ומשחקיהם, בתי המלון וחדריהם הבוהקים כמראה".

על הסוף אפשר לדון לא מעט, יש הרואים בסוף איזה סיום הרואי פתוח בסגנון תלמה ולואיז או בוני וקלייד, אבל האמת היא שהסיום של צוויג הוא סגור מאוד. לכריסטינה ולפרדיננד, אותו היא פוגשת בחלק האחרון של הסיפור והוא משמש לה כמעין מורה דרך בעולם של ייאוש מוחלט, אין באמת אפשרות אחרת. פרדיננד, בלי לומר זאת בפירוש מבהיר לה שאין שום מפלט מהחיים, אין שום דרך אחרת אלא המוות, או החופש המוחלט, מהשלטון, מהמצב הכלכלי, מהאידאות ואפילו החופש זה מול זו. העמידה המוחלטת מול העצמי, בצורה שלמה ואוטונומית, זו היא התמורה המוחלטת, כשמו המקורי של הספר. צוויג בסופו של דבר הוא הומניסט ולכן הוא מאמין שהחופש אפשרי גם בעולם קודר מאוד, אפשרי, ולו לזמן מה.

התעוררתם בסביון. לא, סליחה, בבוורלי הילס. וואלה. מה תרצו לארוחת בוקר? מה תרצו ללבוש? את מי לפגוש?
הנערה שמצייר צווייג ברומן "הנערה מהדואר" היא נערה ממוצעת, נעימת מראה, פשוטת משפחה ודלת אמצעים. היא מגיעה בהזמנה של דודתה, שמעולם לא הכירה, לחופשה במלון ולחיי רווחה שמעולם לא הכירה אבל במהרה התמכרה אליהם, ובמהרה נבעטה מתוכם אל דלותה שלה. צווייג יוצר כאן רומן חברתי המתאר את חיי החברה של אוסטריה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא חוסך שבטו. צווייג כמו קרא את דירקהיים ואת ראשוני הסוציולוגים ומתאר לנו, הקוראים, כמה קל להתדרדר במורד החברה כאשר אין לך בעצם כל סיכוי הגון להצלחה.
הספר התכתב לי מאוד עם הרומן האוטוביוגרפי (והמומלץ!) של צווייג - העולם של אתמול, ועם זאת הצלחתי להתמכר גם לנערה מהדואר, לפתח כלפיה סימפטיה (לצערי לא רגשות עמוקים של ממש, אבל לא נראה שצווייג ממש ניסה לגרום לי להיקשר אליה עמוקות).אני מודה שכמי שבאה לעולם כמה עשורים טובים אחרי מותו של צווייג בהתאבדות במלחמת העולם השניה, אני לא ממש מצליחה לקרוא את הספרים האלה שלו בלי ללחוש לו באוזן: "זה מוציא אותך מדעתך? חכה, חכה..."

ממליצה לכם.
שווה קריאה, ראוי בבוורלי הילס, אבל לא חובה ;)

קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה.
הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת.
קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה:
היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו.

בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם.
ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים.
הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה.

ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.

כמה פיללתי , שכמו בכל סיפור סינדרלה, לנערה מהדואר , כריסטינה, יקרה נס שיגאל אותה מהמלכודת האכזרית שטמנו לה החיים, מהמבוי הסתום בו היא נתונה. אך העוני משתק את חייה, חונק אותה ולא מותיר לה מקום לתקווה. כמה יכלו חייה להראות אחרת אילו רק שפר מזלה או אולי גורלה? כי במו עיניה היא ראתה איך כריסטינה האחת – השפופה והשקופה יכולה בקלות להפוך לכריסטינה האחרת – פורחת ושוקקת חיים, אילו רק התפאורה היתה שונה.
בשפה מופתית וקולחת מכניס אותנו צוויג לתוך ראשה של כריסטינה, לנימי נפשה; גם כשהיא בעליבותה -בדירתה המעופשת והמדכאת או במשרד הדואר המשמים בו היא עובדת, וגם כשהיא לכאורה במרומה- במלון המהודר בשוויץ, חיה את חיי החברה הגבוהה.
הספר הזה כתוב בצורה גאונית וקשה להאמין ששפת המקור שלו אינה עברית- מלאכת התרגום בו היא יוצאת דופן.
התמוגגתי מקריאתו מהעמוד הראשון ועד האחרון. אם היו יותר מ 5 כוכבים הייתי ללא ספק מעניקה לו.

אני שורדת. כבר כמה שנים טובות שאני לא ממש חיה. בעצם אולי אף פעם לא באמת חייתי. דור שני, עם אמא שעברה את המצור בירושלים. לחסוך לחסוך לחסוך שיננו באוזני, אף פעם אי אפשר לדעת מתי לא יהיה. מותגים? הצחקתם אותי. נעלים- רק אצל הפרסי במדרחוב אחרי ויכוח קולני ואיום של אמי שתצא מהחנות. איך שנאתי לקנות בגדים ונעליים. נשבעתי שכשאהיה גדולה אני אקנה מבלי לעמוד על המקח. ועכשיו אני גדולה, והחיים שלי הם אוסף מטלות מתמשך וסיזיפי. אני מחשבת ללא הרף, זמן, פחמימות/אינסולין, כסף. לא הייתי בחופשה ללא הילדים מאז שנולדו. מאז שהגדולה חלתה בסוכרת לא היה רגע אחד שאפשר להרפות. הימים והלילות הם חישובים על גבי חישובים. אני ענייה בזמן. בשינה. מרוששת. ואולי עניה בעיקר בקלילות. אני זוכרת במעורפל שזה לא תמיד היה ככה. שנים שלחיים לא היה כזה משקל על כתפי. אני זוכרת אבל לא מרשה לעצמי להרגיש ככה שוב. אני מפחדת שלא אוכל לחזור ולרתום את עצמי למוסרות היומיום.

ולפעמים אני כועסת יותר מאשר עצובה. כועסת על כל העולם. על חברה שנסעה לסקי באיטליה כלאחר יד באומרה שזו לא ממש חופשה כי זה נופש משפחתי עם הילדים שהם עושים כל שנה. כועסת על סבתות שבאות לקחת את הילדים מהגן ולי אין, כועסת על הורים שקונים פיצה לילד מבלי לעשות על זה דוקטורט, שיכולים לשלוח את הילד לקייטנה מבלי לשלם 5000 שקל לסייעת, שיכולים לישון בבטחה לילה שלם בביטחון שהילד שלהם יקום בבוקר שלם. כועסת. פשוט כועסת. כן, אני יודעת שעלי להיות אסירת תודה על המון דברים, אבל אני בכל זאת כועסת על שהחיים כל כך לא הוגנים.

בהלך רוח זה תפס אותי "הנערה מהדואר". אסור לי לקרוא את שטפן צוויג. הוא נכנס לי מתחת לעור, מרעיל את דמי, גורם לי לצעוד במשעול מסוכן. ההזדהות שלי עם כריסטינה היתה מיידית ומוחלטת. שטפן צוייג כותב על השנים שאחרי המלחמה. לא על סכנת החיים וחרדת המוות, אלא על תוצאות המלחמה שהן מלחמה יומיומית ובלתי אפשרית כדי לשרוד. כסף הוא הדת החדשה.
כריסטינה היא בחורה צעירה לשעבר שאיבדה את נעוריה במלחמה, וגם את אחיה ואביה. היא היחידה שמפרנסת את אמה החולה. כריסטינה בקושי זוכרת שפעם, לפני המלחמה, החיים היו אחרים, שהיא היתה פורצת בקלות בצחוק. כעת היא סינדרלה שמשרתת את כולם- בין אם אלו לקוחותיה בסניף הדואר, ובין אם את אמה החולה. היא גם היפיפיה הנרדמת שכל מאווייה הוקפאו במלחמה. באופן מפתיע היא נזרקת בבת אחת לעושר בלתי נתפס של דודתה שזנחה אותה ואת אמה בכל זמן המלחמה. כריסטינה מתמכרת להרגשה של העושר, לחוסר הצורך בחישובים והתחשבנויות. היא מלכת הנשף, מרוממת מעם. כל משאלותיה מתגשמות עוד לפני שהגתה אותן. היא התעוררה לחיים כמו שחיים אמורים להיות. כשהשעון מורה חצות הקסם פג והיא נזרקת שוב לחייה הקודמים, אבל כעת היא כבר לא יכולה לשאתם. אי אפשר להזיז את הגלגל לאחור. אי אפשר פשוט לישון אחרי שרקדת בעיניים פקוחות לרווחה.

אז כריסטינה כועסת. על הלקוחות בדואר, על אחותה ומשפחתה, על האנשים שסביבה שלא מודעים לדלותם, ועוד יותר על אלו שמעזים להיות מאושרים מחייהם הדלים והפשוטים. כשכריסטינה פוגשת בפרדיננד, גבר שנפצע במלחמה וגם איבד את כספו, ההתלקחות היא בלתי נמנעת.
פרדיננד וכריסטינה מבינים שחיי הנערה מהדואר והחייל השבור בן ה-30 אינם חיים. ככל שימשיכו לעבוד ללא הרף לעולם לא יצליחו לצבור די ממון כדי לחיות את החיים כפי שהם רוצים. היאוש איום כל כך עד שהם מחליטים לשים לשחור הזה סוף. והפתרון שהם חושבים עליו קיצוני, כפי שמתבקש ממצב קיצוני.

צוויג סוחף וקולח ונפלא, עד כמה שאפשר לתאר כנפלא ספר שחור כל כך. הוא שוזר באופן מושלם את הפרטי עם הלאומי. הביקורת שלו על המחיר שגובות מלחמות מהאנשים הקטנים רלוונטית לצערי עד היום. גם הציור הנפלא על הכריכה מחדד את המסר – קווי מתאר של אישה חסרת פנים וגוף עם בגדי נייר שמוצמדים אליה כמו לבובת קרטון. כשם שקל להלבישה ולרוממה כך קל להפשיטה ולהשפילה. אין לה אישיות משלה, הכל נקבע בידי הממון.

ספר מעולה, קל לקריאה ואיום לקריאה בו זמנית.

"יותר מתמיד הם מרגישים את כוחו הכביר של הכסף, שכוחו גדול כשהוא ישנו אבל כוחו גדול אף יותר כשהוא חסר."

מסופר על כריסטינה, בחורה ענייה העובדת כמזכירת דואר בכפר נידח. יום אחד מזמינים אותה דודיה לחופשה על חשבונם בבית מלון יוקרתי ומפואר. כריסטינה, שכל 28 שנותיה מעולם לא יצאה מכפרה הקטן, סוחבת על גבה את שנות המלחמה הטראומטיות, נחשפת לעולם שלא הכירה. עולם בו חיים אנשי החברה הגבוהה. המפגש עימם מטלטל והופך את עולמה. כעת כל מה שהכירה נראה כסבל תהומי והיא לעולם לא תוכל עוד לחזור אחורה.

צוויג מעביר פה בצורה כה מדויקת את רגשותיה של כריסטינה הנעה בין שני העולמות. עולם בו בגדיה מרופטים, גבה שפוף וכל רצונה הוא להעלם. לבין עולם בו היא לבושה בבגדי פאר, זוהרת, מחייכת ומגלה אושר מהו. אין ספק שתחושות העליבות, הזרות והבדידות מועברות פה בצורה מדהימה מבעד לעיניה של נערה צעירה. כמה השפעה יש למעמד, לכוח, למה שאנשים חושבים עלינו וכיצד הם תופסים אותנו. ובסופו של יום עד כמה כולנו רוצים להשתייך ולהיות נראים.

הספר כתוב טוב וניכרת טכניקת כתיבה גבוהה ביותר. עם זאת, פעמים רבות הוא לא הצליח לחדור אל מעמקי הנשמה והרגש שלי. חשתי מעין תחושת ניכור, אפילו לאות מסוימת, משהו מעט צ'כובי שנע בין עלילה שלוקחת קדימה לבין עלילה שעומדת במקום. ואז... למרבה ההפתעה, קצת לפני עמוד 200, כמו נפרץ משהו וגל עצום של חמימות שטף אותי. הרגשתי כי המהלך של הדמות הראשית בשיאו כעת ודמותה של כריסטינה הייתה כתובה באופן כה פסיכולוגי, מעניין וסוחף. מפגשיה עם אנשים סביבה נהפכים טעונים יותר, בוגרים יותר וכך גם הספר.

עמודיו האחרונים של הספר נקראו בשקיקה ופתחו צוהר אל עבר סיפור חדש לגמרי שכה היה לי חבל שלא זכיתי שיסופר לי.

"אולי כל זה לא קשה בכלל, אולי החיים קלים לאין שיעור מכפי שחשבתי, צריך רק אומץ לב, צריך להרגיש ולדעת את עצמך ואז יצוץ פתאום הכוח משום מקום."

לסקאוט היקרה,

לפני שהכרתי אותך, הייתי בודד. זה לא שסבלתי במיוחד מהבדידות, זה פשוט היה המצב. למען האמת, היה לי באותה תקופה בסדר גמור להיות לבד ללא זוגיות, זה היה איזור הנוחות שלי.
אבל אז הופעת באתר. והתחלנו להתכתב. בהתחלה זה היה ידידותי, אבל עצם זה שמדובר באתר באינטרנט, גרם לי להעיז, ולצאת מאיזור הנוחות שלי.
בסופו של דבר גם התחלנו להיפגש. והמפגשים רק הלכו וגברו. והאווירה נהייתה שונה ואחרת. כיום גם אתר סימניה יודע שאנחנו יותר מסתם ידידים וירטואליים שכותבים סיפורים משעשעים ביחד.
כשאני חושב על האפשרות הזו שיום אחד אולי הקשר הזה ייפסק, מאיזו סיבה שלא תהיה, אני חש ריקנות וחרדה. אני מרגיש שהדבר הכי קשה יהיה לחזור לחיים הקודמים שלי, לפני שהכרתי אותך ועברתי בעקבות ההיכרות שינוי חיובי, גם במישור האישי.
את מבינה, פעם להיות בלעדייך זה היה הדבר המוכר, אזור הנוחות. עכשיו להיות איתך זה איזור הנוחות שלי. וללא הקשר הזה שנתן לי המון משמעות לחיים, כלום כבר לא יראה כפי שהיה.

ולמה אני מספר לך את כל זה? כי כשהמלצת לי על סטפן צוויג שבעינייך הוא בין הסופרים הטובים ביותר, ובין היתר גם על ספרו 'הנערה מהדואר', שעיתי להמלצתך, קיוויתי שגם אני אחשוב עליו כמוך, והתחלתי בקריאה.
במהלך הקריאה, הבנתי שאני מזדהה עם כריסטינה, הדמות הראשית בספר, ועם הרגשות שהיא חווה, גם אם אני לא נערה אוסטרית בהירת שיער שעובדת בדואר וחיה עם אמה החולה והענייה מרודה בתנאים לא תנאים שנגרמו עקב נזקי מלחמת העולם הראשונה. יום אחד, כאשר קורה נס ודודתה ודודה מזמינים אותה לחופשה חלומית בשוויץ, והיא נענית לבקשתם, היא נחשפת לעולם של עושר, עולם שהיא מעולם לא ראתה וחוותה. החיים החדשים האלה שהיא טועמת, משנים אותה מהקצה אל הקצה, הן פנימית והן חיצונית. ברגעי האופוריה הללו, חודרים למחשבותיה חוסר השיוויון בין העניים לעשירים. אך מכיוון שבאותו רגע היא נמצאת בצד העשיר, היא שוכחת מהכל. כי טוב לה. אך כשהיא מאבדת בבת אחת בצורה לא צפויה את תחושת האופוריה שלה, כשהחופשה נקטעת לה באחת, היא חוזרת לחיים שהיו לה קודם. אמנם החיים שהיא נזרקת אליהם, הם אותם חיים בדיוק שהיא השאירה טרם יציאתה לחופשה, אך כעת הם נראים לה פי כמה וכמה יותר אפרוריים, דיכאוניים ובלתי נסבלים. העניינים מתפתחים להם, והיא מוצאת את עצמה שוב בסופו של דבר מקווה לחיים אחרים וטובים יותר - רק חבל שהספר הסתיים עם סוף פתוח לחלוטין, וממש כשם שהחופשה הסתיימה לה באבחה אחת, כך גם הספר, עם הסוף הפתוח שלו שמשאיר טעם של עוד...

ראשית ברצוני להודות לך על המלצתך המדוייקת. לא אהסס לומר שמדובר בספר מופתי. דמותה של כריסטינה נגעה לי ללב, וסיפורם של האנשים החיים בקצוות של החברה, "האנשים השקופים", מצליח לחדור לרגשות הקורא. בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר עקב מגיפת הקורונה, הספר אף אקטואלי יותר מתמיד. כולנו מבינים שכסף הוא בין הדברים היחידים שיכולים לעשות פלאים ולשנות לאנשים את החיים מן הקצה אל הקצה, לטוב ולרע. טוב, אולי אחרי האהבה (: מי כמונו יודע את זה...

כתיבתו של צוויג מופתית גם כן. קשה לתאר בדיוק כמה, אבל הוא מיטיב לתאר את נפש האדם, ובנוסף כתיבתו חיננית וקלאסית כזו עם ניחוח של פעם, ניחוח שכבר איננו עוד.

לסיכום, תודה רבה על ההמלצה, עכשיו אמשיך לעוד ספר פרי עטו. מקווה שגם את תאהבי את הארי פוטר שאותו אני המלצתי לך, ואולי גם את תכתבי לי מכתב יפה בביקורת שלך עליו...
בין הארי פוטר לבין הספר הזה יש גם נקודת דימיון, מכיוון שגם הארי פוטר חי חיים לא טובים וזוהרים, כשיום אחד גילה את הקסם ששינה את חייו. גם צ'ארלי בממלכת השוקולד, המספר על נער עני שזוכה לבקר במפעל השוקולד הנוצץ של וילי וונקה, עם אותו עיקרון. וכמובן, איך אפשר שלא - הדייג ודג הזהב. משפחה ענייה שקיבלה משאלה מדג זהב שהעשירה אותם. אך הם רצו עוד ועוד, ולבסוף הם איבדו בבת אחת את כל רכושם ונהיו עניים אף יותר, ובעיקר הרבה יותר עצובים ממה שהיו לפני שפגשו את דג הזהב.

דרך אגב - תרצי שנכתוב ביחד סיפור המשך לספר הזה, שיעניק לספר הזה את הסוף הסגור שהוא ראוי לו? זה יהיה נחמד!

אוהב,
זשל"ב



נ.ב - הפעם לא תקבלי ממני הקדשה, כי כל הקטע הזה שכתבתי הוא בעצם הקדשה אחת גדולה...

ספר טוב ומעורר מחשבות אך לא עמוק מדי ובכל זאת מצויין.
בזמן שקראתי את הנערה מהדואר של סטפן צווייג חוויתי מגוון רגשות שונים. לקרוא את הספר אחרי תומאס מאן בהר הקסמים זו ירידת מתח עצומה והכתיבה הפשוטה פשוט סוחפת.
נותר עלי רושם כאילו הספר עצמו מסרב להיסגר לחלוטין גם לאחר סיומו וטוב שכך שכן הפשע עצמו והביצוע היו הורסים. יש בספר מן מתח שבין חסד לאכזריות, בין אשליה להתפכחות, מתח הנפרש לא רק בעלילה אלא בעיקר בתודעת הדמויות.

יותר מכל, דיברה אלי דמותו של פרדיננד, ראייתו המפוכחת את החיים שלאחר המלחמה (ועוד איזו מלחמה הוא עבר), ראייה כמעט קרה של הקיום. המונולוגים שלו היו מנוסחים באופן מדויק, הוא שם את גבולות החירות האנושית על השולחן.
כאשר הוא מצביע על כך שהחירות היחידה שנותרה לאדם היא החירות למות, עולה הד לאותה שאלה יסודית שמנסח אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס רק שכאן השאלה פחות תאורטית אלא שעומדת כעמדה קיומית חריפה ואולי אף בלתי נסבלת.

אצל צווייג, מחשבה זו אינה מתגלגלת לכדי מרד או אבסורד, אלא נשארת תלויה כאפשרות (נחשו מדוע). אולי משום כך הסיום נותר סתום וללא הכרעה אלא כהכרעה בפני עצמה: סירוב להעניק לקורא נחמה של פתרון ממש כפי שבחר בעצמו.
הספר חורג במידת מה מן המידה הצורנית המוכרת של צווייג: הוא נפרש לאורך רב יותר מן הנובלות הדחוסות והמדויקות שבהן הצטיין, ולעיתים נדמה כי ההתרחבות הזו אינה מקרית אלא הכרחית אך עלי להודות שלעיתים הוא הרחיב מדי ואולי בכוונה, צריך לתת לספר לשקוע קצת יותר בתודעה על מנת להבין את הסופר המדהים הזה כנראה, אני מניח שהוא כתב באריכות הפעם בכדי לאפשר לתודעה להתעכב, להסס, לשקוע.

ובתוך כל זה, כאמור, מרחף צל ביוגרפי שקשה להתעלם ממנו: הידיעה על סופו של סטפן צווייג ואשתו פשוט כתובה בספר הלכה למעשה, לפחות המניעים שלו וזו מהדהדת בו בדיעבד באופן מטריד. הוא אכן כנראה העמיק בשאלה עצמה: עד היכן נמשכת חירותו של האדם, והאם יש לה גבול שאינו אלא הוא עצמו.
בסיכומו של עניין מדובר בעיני בספר משובח, מדויק ברגש ובמחשבה, הנותר פתוח כפי שראוי לו להישאר.

הציון שלי: 8 מתוך 10
אני בהחלט ממליץ על הספר הזה כספר ביניים ולאלו שמחשבות על עליבות החיים לא מורידה אותם מדי. ספר מצויין מסופר מצויין וכזה שנשאר מהדהד במוחנו גם לאחר הדף האחרון כמו שבדרך קורה לי עם צווייג.

אני פותחת את הספר הנערה מהדואר בלי לדעת כמעט דבר על הספר וכמעט כלום על הסופר שטפן צוויג, אם כי אני זוכרת שהורי, ילידי ראשית המאה העשרים, העריצו את כתיבתו. אני מדמיינת נערה שעובדת במשרד ממשלתי אפור ותוהה מה כבר יכול לקרות לה. עד כאן הכול צפוי למדי. אלא שאותה נערה מקבלת לפתע הזמנה מדודתה לצאת לחופשה בת שבועיים במלון פאר בשווייץ – ובעקבות זאת חייה משתנים. לא, היא אינה פוגשת נסיך עשיר שיחלץ אותה מן האפרוריות. היא חווה משהו אחר לגמרי: רגעים של תשוקה, עונג ושמחה שלא ידעה כל חייה. אבל האם זה כדאי? האם כמה רגעים של תשוקה עדיפים על חיים אפרוריים אך בטוחים, שבהם עולם של מלונות בשווייץ פשוט אינו אפשרי – חיים שלאחריהם אי אפשר עוד ללחוץ על כפתור ה־restart ? האם לא רובנו מתמודדים עם הדילמה הזאת גם ב-2026? והאם התשובה של צווייג מספקת גם כיום?
אני סבורה כי תשובתו של צווייג היא שהחיים כשלעצמם אינם העניין; השאלה היא האם אלה חיים ששווה לחיותם, וחיים ששווה לחיות הם חיים של חירות. מנקודת מבט זו, צווייג שואל מהי חירות אמיתית: האם היא אפשרית בעולם מעמדי, המבחין בין פריבילגיים בעלי נכסים לבין חסרי נכסים, בין נשים לגברים ובין אנשים מתרבויות שונות? במבט ראשון נדמה כי צווייג מנסה לומר לנו שהיא אינה אפשרית. כריסטין, סינדרלה החווה שעות של נסיכות, ופרדיננד, הזוכה לרגעי משמעות דווקא בנסיבות הקשות של השבי, שניהם נחשפים לאפשרות של חיים אחרים – אך שבים ונבלמים על ידי נסיבות חייהם והמוסדות החברתיים שאינם מאפשרים מוביליות אמיתית. אך אינני בטוחה שזה כל מה שצווייג מנסה לומר לנו.
סיפורם של כריסטין ופרדיננד ניתן לקריאה כתהליך של חיפוש אחר חירות, המתפתח בשלבים. בתחילת הרומן, כריסטין, העובדת במשרד הדואר האפרורי בכפר שכוח אל, ופרדיננד, המתגייס לצבא בניגוד לרצונו, נושאים את חייהם כפי שהם, כמעט ללא עוררין, כמעט ללא אפשרות לדמיין חלופה ממשית. אולם, נסיבות חייהם חושפות אותם לאפשרות אחרת – ולאחר מכן גם מפרקות אותה. כריסטין מקבלת, כאמור, הזמנה לחופשה במלון מפואר בשווייץ, אך ברגע שהמסכה מוסרת מעל פניה היא מבינה כי תחושת הערך שחוותה הייתה תלויה במבטם של אחרים, ולכן גם שברירית וחולפת. פרדיננד, מנגד, חווה בשבי תחושת משמעות ואף הנהגה, אך עם שובו לחיים האזרחיים הוא מגלה כי הכבוד והערך שהיו לו שם אינם מחזיקים במציאות היומיומית. במובן זה, שניהם אינם רק נחשפים לעולם אחר, אלא גם לומדים שהמשמעות שחוו אינה ניתנת לשימור. זהו רגע של ייאוש תהומי: הם אינם יכולים עוד לשוב לחייהם הקודמים, אך גם אינם יכולים עוד לחיות בעולם המוכר להם כאילו לא נחשפו לאפשרות אחרת. הידיעה שעולם כזה קיים נשארת – אך דווקא משום כך החיים נעשים קשים יותר לשאת.
מתוך הייאוש הזה עולה מחשבה קיצונית על חירות מסוג אחר – החופש להחליט על המוות ו/או על חיים אחרים. דווקא ברגע שבו כריסטין ופרדיננד שוקלים לשים קץ לחייהם, הם חווים לראשונה תחושה של שליטה מלאה: דבר אינו נכפה עליהם עוד, העתיד חדל לאיים, והעולם מאבד מכוחו עליהם. אך מתוך נקודת הקצה הזו מתרחשת תפנית. ההחלטה למות מתחלפת בהחלטה לחיות – לא בתוך המסגרות הקיימות, אלא מחוץ להן. הם בוחרים בבריחה ובפשע, לא כהידרדרות מקרית, אלא כניסיון מודע לפרוץ את גבולות המציאות שנכפתה עליהם. נדמה כי לא במקרה אין הרומן מאפשר להם לממש חירות כזו בתוך הסדר החברתי עצמו; האפשרות לחיים אחרים נפתחת עבורם רק בשוליו, מחוץ לחוק ולנורמה. החירות, עבורם, אינה למצוא מקום בתוך החברה, אלא לחרוג ממנה. בנאום ארוך ומרגש, פרדיננד אינו מנסה לשכנע את כריסטין ללכת אחריו, אינו מבטיח לה חיים טובים יותר, וגם לא מבטיח לה כי תמיד יישארו יחד. להפך, הוא מבקש ממנה לבחור, אך לבחור מתוך חירות אמיתית: לא מתוך פחד, לא מתוך תלות, ולא מתוך הציפיות שמכתיבה החברה, אלא מתוך עצמה. במובן זה, החירות אינה רק יציאה מן הסדר החברתי או השתחררות מערכי הבורגנות עצמם, ובראשם מוסד הנישואים, הנתפס לא כהבטחה לאושר אלא כמסגרת כובלת המכתיבה תפקידים, תלות וציפיות; אלא גם האופן שבו האדם בוחר לחיות, מתוך החלטה פנימית מודעת.
את התהליך הזה אפשר לקרוא גם דרך משל שלושת הגלגולים של ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרה". הגלגול הראשון של הרוח מתגלם בגמל, הנושא את עול חייו ומרצה את סביבתו. כך חיים כריסטין ופרדיננד בתחילת הרומן: כל אחד בדרכו מקבל על עצמו את חוקי החברה ואת תפקידו מבלי לערער. בשלב השני, “האריה”, האדם מתמרד. הוא אומר "לא" ל-"אתה חייב", לעולם הציוויים והערכים המוכתבים מראש. האריה אינו יוצר עדיין דבר חדש; תפקידו הוא לשבור, לסרב, להשיג לעצמו את הזכות לומר “אני רוצה”. זהו שלב הכרחי, אך חירותו היא חירות של שלילה בלבד. במובן זה, הרגע שבו כריסטין ופרדיננד – לאחר שחוו רגעים של אושר ומשמעות שנלקחו מהם – מסרבים לשוב אל חייהם הקודמים, הוא רגע “אריה” מובהק. הם אינם יוצרים עדיין חיים חדשים; הם רק מסרבים לקבל את החיים המוצעים להם. השאלה האמיתית היא האם יצליחו לעבור לשלב השלישי – גלגול הילד. ניטשה כותב כי הילד הוא התחלה חדשה, משחק, אמירת “כן” לעולם. האם יצליחו כריסטין ופרדיננד לעבור מן ה“לא” אל ה“כן”? מן הסירוב אל היצירה? הרומן נעצר בדיוק כאן – ברגע המעבר בין המוות לבין החיים, בין הייאוש לבין האפשרות. אולי משום שחירות, כפי שצווייג מציג אותה, אינה מצב שניתן להשיג ולשמר, אלא רגע נדיר שבו האדם חדל לקבל את חייו כמובן מאליו ומעז לדמיין אותם אחרת.
ייתכן שאין זו רק שאלה של ראשית המאה העשרים. אני נזכרת בהורי, ששרדו את המלחמה והחליטו במודע שלא לכפות זה על זו מסגרת נישואים סגורה. גם בעשורים שלאחר מכן, מתנועת ההיפים ועד ימינו, חוזרת שוב ושוב השאיפה לאהבה חופשית ולחיים שאינם כבולים למוסכמות. ואף על פי כן, נדמה כי גם כאשר הגבולות מתרחבים – השאלה עצמה אינה נעלמת. הארכת תקופת הרווקות, ריבוי ההתנסויות והמרכזיות של חוויות מיניות אינם מבטיחים בהכרח חירות עמוקה יותר, אלא לעיתים רק מחליפים מסגרת אחת באחרת. אולי משום כך אין זו באמת שאלה של “או–או” – לא רגעים של תשוקה מול חיים אפרוריים – אלא פרדוקס שיש ללמוד להחזיק את שני קצותיו. החירות האמיתית אינה היעדר מגבלות, אלא היכולת לחיות בתוכן מבלי לאבד את התשוקה ואת האפשרות שהחיים יהיו אחרים. במובן זה, השאלה של צווייג אינה כיצד לברוח מן המגבלות, אלא כיצד לשאת אותן מבלי לוותר על האפשרות לחיים מלאים.